מנהגי אבילות בתנ"ך
לטלינקה5 שלום. כל כך הרבה משפטים יפים בתנך ודווקא אבילות את מחפשת?! על כל פנים בויקרא אנו מוצאים ציווי לכהנים "ויאמר ד' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו: כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו: ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא: לא יטמא בעל בעמיו להחלו: לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת". כלומר היה נהוג להתגלח עד קרחת, ולשרוט שריטות (היה נהוג אינו אומר שהיה מותר - האזהרה לשרטת היא לכל העם!). תיאור של אבל נמצא בירמיהו פרק ט החל מפסוק ט: "עַל-הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, וְעַל-נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה--כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי-אִישׁ עֹבֵר, וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה; מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד-בְּהֵמָה, נָדְדוּ הָלָכוּ. י וְנָתַתִּי אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים, מְעוֹן תַּנִּים; וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה, מִבְּלִי יוֹשֵׁב. יא מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ; עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה--עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ. יג וַיֵּלְכוּ, אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם--וְאַחֲרֵי, הַבְּעָלִים, אֲשֶׁר לִמְּדוּם, אֲבוֹתָם. יד לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה, לַעֲנָה; וְהִשְׁקִיתִים, מֵי-רֹאשׁ. טו וַהֲפִצוֹתִים, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, הֵמָּה וַאֲבוֹתָם; וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב, עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם. טז כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה; וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה. יז וּתְמַהֵרְנָה, וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי; וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם. יח כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ; בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ. יט כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-יְהוָה, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו; וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה. כ כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ--לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת. כא דַּבֵּר, כֹּה נְאֻם-יְהוָה, וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם, כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה; וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר, וְאֵין מְאַסֵּף.
