שלום כולם, חשבתי להציץ אצלכם

[אמא של רוי]

אני????

אנחנו גרים באוסלו

 

[אור 4]

ואני דווקא חושבת שזה עניין של חינוך

הילדים יתנהגו כמו שההורים מחנכים אותם. הורה שמוכן להיות מרמס לרגלי ילדו (או סתם פוחד מהילד שלו), יקבל התנהגות בהתאם וזה לא משנה באיזו מדינה או באיזה ישוב גדל הילד. לגבי הדשא הירוק יותר - ילדי די סובלים מבידוד חברתי ומזלנו שיש את החברה הישראלית ושהילדים בבי"ס בינלאומי. הם יצרו קשרים עם ילדים אמריקאים, הולנדים ומהמזרח הרחוק, הגרמנים צוננים עד קפואים ביותר ויש להם מנהג מרגיז במיוחד - הם מזמינים למסיבת יומולדת את מרבית ילדי הכיתה , חוץ מהחדשים כי אותם לא מכירים, ומחלקים את ההזמנות בכיתה לעיני כולם. אז איך תכירו אם לא תזמינו? אין להם תשובה לכך.

 

[עדי בשמיים]

לצערי, נתקלתי כאן כמעט בלעדית

ב"ישראלים החדשים" מין וריאציה נובורישית של צפונים מפונקים שלא מאמינים בחינוך ילדים. היו לי על זה המון דיונים לאחרונה עם כל מיני חברים, ועל אף גילי הצעיר מסתבר שאני שייכת לדור הישן. כן, אני מאמינה בחינוך. מאמינה בהצבת גבולות. במסגרות. במשמעת. מאמינה שילד שגדל כשהכל מותר הופך למבוגר עם בעיות הסתגלות. אבל אני בעמדת מיעוט, לפחות כאן בסביבה שלי. דעות כמו "לא להגיד להם לא" או "הם הורסים ושוברים וצווחים ואין מה לעשות" או אפילו "אם את רוצה שהקישוטים שלך בבית יחיו תעלימי אותם לפני שהילד נולד" - "חכי שיהיו לך ילדים ותשכחי מסדר וניקיון". לא יודעת מה איתכם, אבל אני גדלתי בבית נקי, מסודר, עם משמעת ומסגרת. על המון דברים אמרו לי לא. לא כל דבר היה מותר. היו לי זכויות בבית וגם חובות. לא היתה דמוקרטיה. פעמים רבות שאלו לדעתי ופעמים רבות לא. כל עוד גרתי בבית הוריי הייתי צריכה לחיות לפי כללי הבית שהם בחרו. וכן, אני עדיין מאמינה בזה. את אחי הקטן גידלתי באותה צורה ויצא ילד מוצלח מאוד. מנומס, מסודר יחסית. לפני כשנתיים לימדתי עברית ילדים של זוג פרופסורים באוניברסיטה. הוא ישראלי והיא אמריקאית. הקטן היה בן שבע, כל דבר שהוא רצה ולא קיבל מיידית הוא התחיל לצרוח ולבכות ולהשתולל. הילד לא ידע מה זה לא, או לא עכשיו. אמא שלהם התעקשה שהוא יקבל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. אמרתי תודה ולא תודה ושלום יפה. זה היה אחד הילדים הכי מבריקים אבל גם הכי מעצבנים שהכרתי. אבל כמו שכבר אמרתי, אני בדעת מיעוט כאן לצערי. או שפשוט אנשים שמרגישים כמוני שותקים, לא יודעת. מצאתי כאן חברה אחת, ולא מפתיע שהיא מבוגרת ממני, שמרגישה כמוני. ילדים צריכים מסגרת. ילדים צריכים יציבות. ילדים צריכים גבולות. אחרת איך נחנך אותם לעולם שבו לא הכל עובד בדיוק כמו שהם רוצים?? אמנם אני מסתכנת כאן בצליבה טוטאלית, אבל הילד שלי יגדל בלי שהכל מותר. הוא יגדל לדעת לשמור על חפצים ולא להתעסק עם מה שאסור לו. הוא ידע שלא מורחים אוכל ושתיה וצבעי גואש על הספות בסלון. הוא ידע שיש דברים שאסור ויש דברים שמותר, והוא ידע שהבית הוא שלו, אבל החוקים שלי. וכמובן, כמו שגידלתי את אחי הקטן, לכל חוק ולכל "לא" יש הסבר וסיבה הגיונית. אני אשמח לשתף אותו בהסברים, אבל הוא ייאלץ לחיות עם זה שאמא היא זו שקובעת את הכללים והמסגרת.

 

[iditbs]

כשאומרים "לא לומר לא", לא תמיד

מתכוונים לחוסר הצבת גבולות. הרעיון הוא להגיד מה כן לעשות ולחזק התנהגות רצויה. הגישה המתקדמת בחינוך פה היא כזאת ואני ראיתי את זה באופן מאלף בכיתה של ביתי. הנה כמה דוגמאות: 1. המורה כיבתה והדליקה את האור. זה היה הסימן שצריך להקשיב, ואז היא התחילה לציין את התלמידים שמקשיבים: "xxx is a good listener " 2. כשילדים הרעישו מתוך התרגשות בחזרה להצגה היא אמרה :"now,i need you to be only listeners" 3. באותה רוח דברים, אני אמרתי לקטנה שלי כשהיא קשקשה על משהו בבית "רק על דף!" ועכשיו כל פעם שהיא עומדת לעשות את זה אני שומעת אותה אומרת לעצמה "רק דף" והיא אפילו מבקשת דף בעצמה. סיפור מעניין בקשר ל"לא": לחברים שלי יש בן, פעיל ברמה שיכולה להוציא מדעתו כל הורה. כל הזמן אומרים לו "יוסי, לא" פעם בסוף ביקור אצל חברים הודים-אמריקניים, כשהם קמו ללכת שאלה המארחה: אבל איפה "יוסילא"?

 

[iditbs]

תיקון: מארחה=מארחת

 

[עדי בשמיים]

אני לא מתכוונת

לאיך לאמר לא בצורה בונה. אני מתכוונת להתנגדות מוצהרת להצבת גבולות של אסור ומותר. הכל מותר, ועל ההורים מוטל נטל ההתמודדות עם התוצאות.

 

[iditbs]

אני בהחלט מסכימה עם כל מה שכתבת

לגבולות יש חשיבות מכרעת בחייהם של ילדים! וזה לא רק כדי שתפקוד הבית יהיה טוב יותר. ילדים פשוט צריכים גבולות. הם בראש ובראשונה שואבים מהם בטחון ואין סוף הדרישות המתלוות לסביבה חסרת גבולות, מתפרשות בעיני גם כחיפוש אחרי גבולות (ומכאן חיפוש אחר תחושת ביטחון) חוצמזה, גבולות נותנים טעם לחיים. כי מה שבא בקלות, לא מוערך כ"כ. לגדל ילד עם גבולות זה, בעיני, לגדל ילד להיות אדם אחראי, אכפתי, ומודע לעצמו. אבל האתגר הגדול הוא להתייחס לגבולות גם כאמצעי להשלטת סדר בחיינו אבל גם ככלי חינוכי משמעותי כ"כ.

 

[ronnieyuval]

אני מסכימה עם שתיכן

אבל רוצה להזכיר גם שיש דברים שהדור ה"ישן" האמין בהם והיום הם נחשבים ממש התעללות בילד, לא כי צריך לתת לילד הכל ולהרשות לו להרוס את הבית, אלא כי חלק מהדברים הם ממש ממש איומים. ואני בעיקר מתכוונת לתינוקות ממש ממש רכים. היום יודעים שתינוקות שאך נולדו זקוקים להמון חום וקרבה להורים. הם לא אמורים לשכב במיטתם לבד עם הפנים לקיר, כדי "ללמוד להיות לבד ושלא יצאו מפונקים". בעקרון, תינוק רך אי אפשר לפנק! ואין דבר כזה שהוא על הידיים יותר מידי, פשוט כי אין מושג כזה "יותר מידי". הקרבה הזו היא צורך בסיסי של תינוק שלא מזמן חווה את הקרבה הזו 24 שעות ביממה. קראתי לא מזמו באחד הפורומים שאנחנו בעצם היונק היחיד שנוטש את התינוקות שלו בלילה... חשבתם על זה? ואני משליכה מזה לא רק על הלילה אלא גם על שאר היום. אז ההבדל הוא כזה - כשאני רואה ילד בן שנתיים שמצייר על קירות ביתו או מתזז את ההורים שלו לקנות לו כל מה שהוא רוצה, לבי נחמץ מפני שלילד חסרים גבולות וזה מה שהוא זקוק לו. אבל כשאני רואה עולל בן שבועיים (כמו שראיתי היום בקניון) ששוכב בעגלה ובוכה, ואמא שלו במקום להרים אותו מנענעת את העגלה יותר ויותר חזק (מה שגרם לו רק לצרוח יותר, למסכן) וממשיכה לחטט בעיגולים של הסייל, אז הלב שלי פשוט נחמץ כי זה לא נקרא להציב גבולות בעיני, זה פשוט התעללות. אח"כ היא דחפה לו בקבוק שהניחה על שמיכה על החזה שלו. ואני רציתי לצעוק לה "תשבי בצד ותקחי את הילד שלך על הידיים! אפילו לאכול את לא נותנת לו בנחת??? וישר בירכתי על ההנקה שנתנה לי את ההזדמנות לשבת ולהירגע עם הילדה שלי (גם אם זה באמצע המול) ולא יכולתי אפילו לחשוב על לתקוע בקבוק על החזה שלה ולשכוח מקיומה.

 

[eu sei que]

../images/Emo39.gifבוקר ויום אהבה אוהב לכולם

ובלי ציניות - דיון כזה, מעורר את התקווה שעוד לא אבדה תקוותנו. אני מסכימה עם הכותבות מעלי (רוני, עידית), ורוצה לחדד את הנקודה שאין קשר בין אהבה וחום ובין גבולות אלא להיפך. התינוק הקטן הזה שבעגלה... בפעם הבאה שהוא יבכה ידחפו לו ליד במבה או משהו אחר, ואח"כ כשהוא ירצה להגיד משהו לאמא שלו, היא תיתן לו קרטיב או תגיד בקול מתקתק ובלי להקשיב - בסדר, חמודי - סצינה שכולנו מכירים, לא? וההמשך די ידוע. ואולי - אם לקחת את זה קצת רחוק - אנחנו מדברים על הזנחה רגשית? שבת שלום!!!! וזה בדיוק הזמן ל: eu sei que eu vou te amar por toda minha vida eu te amar אני יודעת שאוהב אותך לכל ימי חיי אני אוהב אותך... (Vinicius de Moraes)

 

[עדי בשמיים]

אני חושבת שחוסר הסבלנות הזה

אולי אפילו לא נובע מגישות לחינוך, אלא פשוט מחוסר תשומת לב או סבלנות. התינוק בוכה ומפריע לה באמצע השופינג הקדוש, אז לדחוף בקבוק או מוצץ רק שישתוק. אח"כ הוא גדל ורוצה פלייסטיישן בגיל שלוש ואמא עסוקה בבית קפה עם החברות, אז היא קונה לו. אחר כך היא מדברת בטלפון והוא צועק שהוא רוצה משהו, אז היא מרשה לו למרוח אוכל על כל הספה. אחר כך הוא בן 15 ואומר לה שהוא רוצה מאה דולר לנעליים, אז היא נותנת לו כדי שיפסיק להציק... ככה בדיוק מגיעים למצב שמתואר בכתבה. דווקא ההורים שכן חשוב להם להציב גבולות ולהעניק ערכים, נשמע הגיוני שדווקא הם ישימו את הילד ראשון וידאגו שיקבל את מה שהוא צריך, אבל באמת ראיתי כבר הורים שלא יודעים איך לעשות את זה. אני פשוט מחשיבה עצמי ברת מזל שהיתה לי ההזדמנות להשתתף בגידולם של כמה ילדים, ולגדל את אחי הקטן, וללמוד את נושא החיהוך מספיק כדי לדעת לסמוך על האינסטינקטים שלי... וחג אהבה שמח לכולם!

 

[עדי בשמיים]

אוי ואבוי

עצוב כשהורים חושבים אפילו שיש קשר בין גבולות לבין חום. אצל החבר הכי טוב שלי זה היה ככה, בבית בו גדל. זה באמת עצוב. בחור מבריק ומקסים שלא ידע מה זה מגע עד שפגש אותי. לא נגעו בו מאז גיל שנה. ההורים שם לא מחבקים, לא נוגעים. אחי הקטן גדל בבית עם גבולות, בדיוק כמוני. זה לא מונע ממנו עד היום לבקש לישון איתי במיטה כשהוא בא לביקור, ולרוב גם לקבל. וכשמדובר בתינוקות קטנים מאוד, אני זוכרת את שיטת החמש דקות... שבעוונותיי כי רבים ניסיתי אותה יומיים עד שהבנתי כי אני צריכה להקשיב ללב שלי ולא לספרים. מסכימה במיליון אחוז שתינוק - ואפילו ילד גדול יותר - זקוקים להמון חום. אני רואה אמהות כמו שהזכרת בקניון וברחוב ובסופר כל זהמן, וכואב הלב. אני לא חושבת שיש סתירה בין הדברים.

 

[MASHY BOSTON]

מסכימה איתך בהחלט !!!!!

עדי היקרה. אני ובעלי בני 28 ומצפים להולדת הבוטן (הראשונה שלנו) בעוד 5 חודשים. שנינו הזדעזענו מהכתבה, בגלל ששנינו חושבים בדיוק כמוך בנוגע לחינוך הילדים. בנוסף, אני גם בעלת תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ובכל שנות לימודיי, הדבר הכי חשוב שלמדנו הוא שילדים זקוקים לגבולות על מנת להרגיש בטוחים ! אולי בגלל שאני באה מסביבה של חינוך, נראה לי מוזר שאת בדעה של מיעוט. הרבה מאד מחברינו (פחות או יותר בני גילנו), מרגישים כמונו. לילדים יש זכויות אבל גם חובות וזה מכין אותם לחיים האמיתיים. מאשי