בפורום זר אותו אני קוראת
ישנו ליצן אחד, שנהג במשך כשנה וחצי לכתוב הודעות תוך שהוא מתחזה לפיט סינפילד, התמלילן של קינג קרימזון ואמרסון, לייק ופאלמר, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. כתיבתו היתה כה עשירה בפרטים - האיש ללא ספק מכיר את התקופה, את הנפשות הפועלות, ואת תעשיית המוסיקה על בוריין - וכה שנונה ומצחיקה, שעשרות (מאות?) אנשים, ביניהם אני, האמינו באמת ובתמים שזה פיט סינפילד - עד שבא פיט סינפילד האמיתי ואמר שזה לא הוא. בכל אופן, סינפילד המתחזה תאר נאמנה את עולם הפרוג של תחילת שנות השבעים, על כל היומרות והמוגזמות שבו - מטוסי סילון פרטיים, שטיחים פרסיים בשווי עשרות אלפי פאונד שהונחו על הבמה לרגלי הנגנים, לדרישתם; ההצלחה שעלתה למוסיקאים לראש וניפחה להם את האגו; ההתרחקות הטראגית שלהם ממקורותיהם המוסיקליים וממקורות ההשראה החברתיים שלהם, כשהם מעדיפים את החיים הנוחים והעושר בחו"ל; הריבים השטותיים בין אמנים שהיו בעבר חברי-ילדות; המגלומניה, שהתלוותה פעמים רבות לשימוש בסמים מסויימים, ועוד. הוא תאר גם את ה"מחיר", לכאורה, ששלמו אמנים אלו לאחר מכן (כולל הוא עצמו, אלא שהוא מתחזה, כך שזה לא נכון..). אין ספק, שעוולות אלו היו חלקן של להקות רבות באותה תקופה - גם הפלויד - טלא רק להקות "פרוג", והביקורת הושמעה גם כלפיהן. אך בפרוג היה משהו יומרני במיוחד, אליטיזם שחרג מהאתוס המסורתי של הרוק, שהעלה את חמתם של המבקרים (ומאוחר יותר, חלק מהקהל הצעיר). הטיעונים לעליונות מוסיקלית - "וירטואוזיות", נגינה מהירה, השענות על פראזות מהמוסיקה הקלאסית - היו במרבית המקרים חסרי כיסוי, ומופרכים מעיקרם. השירים, שעסקו בעולמות רחוקים ופנטזיות (לעיתים עם קונוטציות מיניות), היו רחוקים שנות אור מעולמם של מרבית קהלם. ההופעות האקסטרווגנטיות, שהפכו יותר להופעות תאטרוניות מאשר קונצרטים מוסיקליים, יצרו הפרדה בין האמנים לבין הקהל (וזה נכון גם לגבי הפלויד, כמובן). כיום אפשר לראות את הגיחוך שבעניין, ולצחוק על זה; באותה תקופה, אנשים הרגישו פשוט מרומים, וכעסו. אלבומי קונספט היו מאפיין של התקופה, וחלק מהאלמנטים אותם תקפו המבקרים באותם ימים כיומרה. זה היה נכון, בחלק מהמקרים. אבל אלבומי קונספט היו גם קודם לכן ("טומי", S.F. Sorrow) וגם לאחר מכן (Yoshimi battles the pink robots, או Zen Arcade לדוגמא). שלא לדבר על אלבומי הקונספט של ג'ון קולטריין, למשל. לכן הם אינם דבר רע, מעיקרם. אגב, פיט סינפילד (האמיתי) כותב היום שירים לסלין דיון.
