פרק ראשון
שיחקתי בכמה מהן בידי, הבטתי איך קרני השמש ניתזות מהן. ממבט ראשון, הן נראות ממש כמו גולות למשחק. רק שהן אלו שמשחקות בי, לא אני בהן.. 14 מהן. אחת אדומה כמו להבה, השניה כחולה כמים, שלישית מלאה בערפילים כחלחלים, עוד שתיים, זהות, צהבהבות חומות עם מראה יבש, אחת שחורה כמו הלילה, אטומה לגמרי, עוד אחת, שקופה, שברק מחודד וצהוב במרכזה, הארבע של הרגשות, דומות מאוד אך שונות.. הקטנה, שנראתה תמימה עם הגל הכחול באמצעיתה, אך הייתה מסוכנת כמו כל האחרות ואולי יותר, ולבסוף, שתי הגולות שנראו שקופות ממבט ראשון, אבל לעולם לא יכולת לראות בהן דבר, פרט להשתקפות מעורפלת של עצמך. ידעתי בדיוק מה כוחה של כל אחת מהן, פרט לשתיים האחרונות.. ואף אחת לא הייתה טובה. שריפה, שיטפון, ערפל סמיך, יובש ובצורת, חושך נורא, סערת ברקים, ארבעת הרגשות שמשחיטים כל נפש – יהירות, שנאה, תאווה וקנאה.. הן שלי. ולצערי, אני מחויבת להשאיר את זה ככה. אסור שהן יגיעו לידיים הלא נכונות.. יש להן רצון משלהן, והרצון הזה אחד, גם אם הוא מתבטא בהרבה צורות – הרצון להרוס. הן ינצלו כל אי-ערנות שלי כדי לפעול למען סיפוק רצונן.. הכנסתי אותן בחזרה לנרתיק הבד שלהן, וקשרתי אותו בשרוך העור בחזרה לחגורתי. הלכתי בדרך הזאת, הצרה, בין המצוקים הגבוהים, כבר הרבה זמן... אני מקווה שלא יהיה אף מקום ישוב בדרך. הרמתי את מבטי, אוחזת את המטה שלי, לשמע קולות. תקוותי נגוזה. חייב היה להיות פה כפר.. ואין לי אף דרך לעקוף אותו.. כנראה שאין ברירה אלא לעבור בו. רק לשמור על עירנות. נכנסתי לכפר, ודאגתי לשמור על מסלול ישר בדרך הראשית. הכפריים הביטו בי וקפאו. המשכתי ללכת, מרוכזת בדרך שלפני. "תיכנס הביתה, רֵיילֶן! אל תתעכב!" ראיתי אם מזרזת את בנה להיכנס לבקתה. "אמא, מה היא?" שאל הילד, מביט באוזני ובלבושי בסקרנות. "מפלצת! סביר שגם מכשפה.." ענתה האם. "אבל למה האוזניים שלה.." "בת תערובת מטונפת.." קטעה אותו האם במלמול, דוחפת אותו מעבר לדלת. "חצי אלפית! חצי אלפית!!" צעק איזה נער. לחשושים ליוו את קריאתו. "אבל היא נראית נחמדה.." שמעתי את קולו של ריילן מאחורי. "שכחת מה אמא לימדה אותנו? אנשים אף פעם לא איך שהם נראים! היא מסוכנת יותר מאורק!" הוכיח אותו קול של ילדה. חייכתי במרירות לעצמי. כמה שהילדה הזו צודקת... "תסתלקי, זוהמה אלפית!" צעקה נערה ונופפה לעברי בתפוח אדמה חצי מקולף. "כן! לכי תתקעי את האוזניים המחודדות שלך באיזה עץ!" צווח בהתלהבות נער שעמד לצידה. הוא חטף תפוח אדמה מהערמה שליד הנערה, וזרק אותו עלי. חסמתי את הירק במהירות בעזרת המטה שלי. בעקבות ההעזה, מטר של פירות וירקות התחיל לעוף עלי. את רובם חסמתי. אני מנוסה בדברים כאלה.. עגבנייה רקובה פגעה בלחיי, והמיץ המצחין טפטף ממנה. הרמתי את ידי, וניגבתי את שאריות העגבנייה מפני. עוד מעט אני אעבור את הכפר הזה.. להישאר רגועה.. אני בשליטה. כן, אני בשליטה. לא אף אחד אחר.. לא הן. שמתי לב שהירקות הפסיקו להגיע. הבטתי מסביב, מקשיבה לקולות העבודה. הגעתי לחלק אחר של הכפר.. אזור העובדים. עובדים.. הגברים! המחשבה זינקה למוחי, ומה שהולך לקרות כבר היה ברור לי. אני מנוסה בדברים כאלה. איזה גבר צעיר שתיקן גדר הבחין בי. "מה לעזאזל את עושה פה, חצי אלפית? מי נתן לך רשות להיכנס לפה?!" הוא צעק בכעס. לשמע הזעקה, איש זקן נתמך במקל הליכה יצא מאחד הבתים. "חצי אלפית... תתרחקי מפה! אני לא רוצה שהדם האלפי שלך יביא לפה רוחות רעות! בת כלאיים מזוהמת.." נשכתי את שפתי. כמה שאני שונאת את המילה "בת כלאיים".. כמה פרחחים התאספו, והחלו לזרוק עלי אבנים. "עופי מהכפר!" "לא רוצים את ההילה האלפית המתנשאת שלך!" חסמתי את האבנים עם המטה שלי. "היי, את, תירוץ אלפי עלוב לאנושיות!" עוד גבר צעק אלי. "אחד ההורים שלך צריך ממש להתבייש שהוא תרם ליצירתך, בת תערובת.." הוא גיחך, וזרק עלי אבן. הבטתי בה עפה לעברי. ברור שאבי האנושי צריך להתבייש.. על זה שהוא אנס את אמי! אחזתי במטה כל כך חזק עד שפרקי אצבעותיי הפכו ללבנים, ונאבקתי ברצון לחבוט את האבן בחזרה אליו. רק חסמתי אותה, והמשכתי ללכת, נושמת בכבדות. כמעט איבדתי שליטה..אני חייבת לצאת מפה.. לפני שיהיה מאוחר מדי... הגברתי את קצב הליכתי, רואה את סופו של הכפר לפני. "היא בורחת! המכשפה בורחת!" לעג נער עם פנים מוכתמות בפחם. קצהו של הכפר.. יצאתי! המשכתי ללכת, מספיקה להתרחק קמעה מהכפר, כששמעתי את קולות הדיבור מאחורי. "היי, ליאו, אתה תמיד היית הצלף הכי טוב בנינו.. הנה לך מטרה נעה!" גיחוך שקט היה כל מה שקיבלתי כאזהרה. הסתובבתי במהירות, אבל לא הספקתי להגן על עצמי. האבן פגעת ברקתי, וגל כאב עבר בי. הרגשתי נוזל חמים נוזל על לחיי, יורד לצווארי. ריח הדם המתכתי עלה באפי, והכל נהייה מעורפל מעט. "בול פגיעה! והדם המלוכלך הזה לא הכתים את קרקע הכפר.." הנער שיבח את חברו. כעס וטשטוש התערבלו במוחי. הרגשתי את קור הרוח נמס לו בחום היוקד של הזעם.. לעזאזל, אני מאבדת שליטה! הרגשתי את ידי נשלחת לנרתיק שלהן. לא! אסור לזה לקרות! מחשבתי צווחה, אך כבר לא שלטתי עוד בגופי. הכל היה מטושטש. קיוויתי שאשלוף את אחת מהרגשות, הפחות קטלניות, בצורה מסויימת, מביניהן. כבר כשנגעתי בה בתוך הנרתיק, תקוותי נגוזה. המרקם החלק הזה.. הגודל הזה... הוצאתי את הגולה האדומה, שבהקה באור השמש החזק. לא.. לא האש.. רק לא האש! השלכתי את הגולה למעלה, ויצרתי בין ידי את הכדור השקוף, הרוטט, בתנועה המוכרת כל כך. הגולה נפלה לתוכו, ונעצרה במרכזו. היא זהרה, ושלחה גלים אדומים ממרכז הכדור לגבולותיו. עד מהרה הכדור הפך לכדור אש גדול, בוער בין ידי. הנעתי את ידי לכיוון הכפר, והכדור עף לעברו. הגולה נפלה בחזרה אל האדמה. הרמתי אותה, והכנסתי אותה במהירות לנרתיק. הרמתי את מבטי, וראיתי להבות מתחילות לבצבץ. צעקות הפתעה ועזרה החלו להישמע באוויר. אני עוד יכולה להציל אותם.. הוצאתי את הגולה הכחולה, זו של המים. השלכתי אותה באוויר, והתוויתי את התנועה שלמדתי לפני זמן שנראה כמו עידן ועידנים. הגולה נפלה בין ידי ונחתה על הקרקע. אני לא יכולה להשתמש בה..? אחוות אחיות.. הן לא יתנו לי להרוס להן את התענוג.. צעקות העזרה התחלפו לאט בצווחות ייסורים נוראיות, קורעות את חלל האוויר. הכנסתי את הגולה לנרתיקה מהר, וסגרתי אותו. צעדתי כמה צעדים לעבר הכפר, שזהר בלהבות כתומות אדומות והפיץ חום כמעט כבד מנשוא. רציתי לרוץ לתוך הכפר, להציל את האנשים חסרי הישע... למות איתם. לא.. אני לא יכולה. אם אמות, הגולות ימצאו שוב.. הן לא יינזקו, לא על ידי האש הזו.. ומי יודע איזה אדם ימצא אותן, ואיך ישתמש בהן.. נפלתי על ברכיי. "למה... למה??" צעקתי אל האש, דמעות מערפלות את ראייתי, המטושטשת ממילא. הבזק כאב היכה בי, והתמוטטתי על האדמה. הכל התמלא שחור.
עומד בן אדם שמן, מלוכלך, שתיין, ואז מופיעות עליו בעבועות סגולות (אצלי הן היוה סגול ניאון) ברר...