שלום לכולם אני חדשה כאן

[תיתי האחת]

תודה את נהדרת

 

[אחותו של שקספיר]

על פה גדול ומסמר קטן.

מה זה פה גדול בכלל? כשהייתי ילדה אמרו לי שיש לי פה גדול. לא התכוונו לכך שאני אחותה של סופיה לורן, אלא שאני אומרת הכל, בחוצפה , לא במקום (לדעת המבוגרים). אחרי שנים אמרו לי שזו אסטרטיביות ולעמוד על שלי. והיום בכלל.... מה אני רוצה לאמר, שהכל יחסי! מה שילדיי אומרים לי, לא הייתי מעלה על דל מחשבתי לאמר לאבא שלי, שלא לדבר שהוא בכלל לא היה חושב להגיד משהו לסבא שלי. הנורמות משתנות, גם "מותר ואסור" ומה אפשרי לאמר להורה ומה לא. עכשיו בפרקטיקה של החיים ולא בתיאוריה. הילד , המקסים המחבק והרגיש הזה- מצליח ליצור תגובת שרשרת שגורמת לך לעוגמת נפש. את הילד לא תצליחי לשנות. אולי את התגובה שלך,כן? כי לפעמים בנדנדה של החיים- כמשנים משהו אצלנו, האחר משתנה בהתאם כתוצאה. (זה לא אומר שהוא "בסדר" עם פה גדול, או את "לא בסדר" -אלא שככה זה לא מביא את התוצאה הרצויה) אם יש לך תמונה וקיר ואת רוצה את התמונה על הקיר ותוקעת מסמר והוא נופל ועוד מסמר והוא נופל, ככה כל יום תוקעת מסמר, אבל התמונה לא נשארת על הקיר. אז בפעם הבאה תביאי דיבל ברזל עבה כדי לתלות את התמונה על הקיר נכון? כי התמונה -אותה תמונה הקיר-אותו קיר. רק את האמצעים להביא את התמונה אל הקיר אפשר לשנות.

 

[ניתושית]

הלוואי שזה היה פשוט כל כך../images/Emo68.gif

במקרה אני מכירה את הילד המדובר (נו טוף, אני דודה שלו

) ושהוא מדבר, אז שומעים גם אם לא כל כך רוצים. השאלה היא מה עושים אם זה הלאה. איך ממשיכים בדרך שלכאורה נראית ללא מוצא. קיים מצב שעקב "עייפות החומר" קשה לחשוב ישר והתגובות שלנו הן לא איך שהיינו רוצים להגיב. איך מעמידים דברים על מקומם? איך שמים את הילד במצב שממנו אין לו דרך, אלא לחזור לדרך הנעימה? אגב, אני מדברת ברבים כיון שבני, דומה בהרבה דפוסי התנהגות לבנה של תיתי.

 

[הפרי האסור 2003]

את האם.

תגידי לו. סוף ויכוח.