שלום לכולם (ארוך)
אני קוראת בפורום מספר שבועות והלילה (הבוקר?) החלטתי להצטרף. ישר לעיניין (בכל זאת מאוחר): הערב היתה לי שיחה רצינית עם בן זוגי לחיים על נושא הילדים, שיחה לא פשוטה (כמו שנכתב פה בעבר) ולא מחדשת (אף אחד לא הפתיע את השני) אבל מעלה דברים על פני השטח. לאחרונה אנו מסתובבים סביב נושא הבאת ילדים לעולם בצורה יותר אינטנסיבית מבעבר. כל חברותי ילדו בחודשים האחרונים (כל אלא שעם בן זוג), כל שכננו בהריון או ילדו (ממש כל הבניין חוץ מאלו שכבר לא בגיל הפוריות), חבריו של בן זוגי (ההפרדה נעשית לצורך המייל בלבד, כולם חברים של שנינו, כמובן כל אחד והחבר/ה הטובים שלו..) שהם צעירים יותר (כמו גם בן זוגי) עדיין לא בשלב הזה, אך אנחנו פחות בקשר איתם (ובעצם גם פחות בקשר עם היולדים כי הם עסוקים בהנקות וחיתולים...) ובקיצור זה נמצא מולנו בכל מקום וגם יש תחושה שחיי החברה שלנו מאד נפגעו, ושאנו "מאבדים" אנשים, שהיום רק רוצים לדבר על דיברי תינוקות (ובשלב מסויים זה ממצה מבחינתי), ולמרות שזו ההתחלה והמצב ישתפר (כשהם יחזרו לישון לילה שלם - בעוד שנתיים), עדיין הפער שם. אני בטח לא צריכה להסביר לכם. וקצת סטיתי, אז לאחרונה זה כל הזמן מסביבנו. וקצת על העמדה שלי לפני שאמשיך: כשהייתי ילדה, נערה, חבר ראשון... דיברתי על ילדים (בעיקר בחרנו שמות) אבל זה היה רחוק ולא מציאותי, מהרגע שזה נהיה מציאותי (מבחינת גיל) - לא רציתי. בהתחלה לא רציתי "עכשו" , ועם התקדמות השנים לא רציתי. בני זוגי ידעו זאת ואני מתארת שחשבו לעצמם שזה "יעבור לי" כשאגיע לגיל ולבשלות. עם בן זוגי, שאיתו אני 5 שנים, אמרתי את האמת: אני לא רוצה ילדים. לא יודעת להגיד אם זה ישתנה בעתיד, כרגע לא נראה לי שישתנה. (אני לא פוסלת שישתנה, מניסיוני בחיי - היו דברים שהשתנו בי מאד ממה שחשבתי כמו התמודדות עם מחלתה ומותה של אימי שאליה הייתי קשורה בכל נימי נפשי, איך שחשבתי שיהיה ולעומת זאת מה שהיה ועדיין קורה מאז, שאם היו מספרים לי מראש שאתמודד כך, הייתי פורצת בצחוק ואומרת: אתם לא מספיק מכירים אותי). מה שניסיתי להגיד הוא שאין לדעת מה יקרה, אפשר רק לשער (אני, לעצמי), ושוב - נכון להיום לא נראה לי שישתנה הרצון (האי רצון). בן זוגי רוצה ילדים (נו, אחרת הייתי כותבת כ"כ ארוך ב 05:30 לפנות בוקר?),עדיין לא כרגע, אבל רוצה. וכמו לחלק מכן שכתבו - זוהי ה דילמה ביננו. הצעתי את האופציה שיעשה ילד עם אישה אחרת, אמא חד הורית שתשמח לאבא מאד מעורב, או זוג נשים כנ"ל... אבל הוא רוצה ילדים ממני ואיתי. קשה לו עם זה שאני יודעת שאוכל להיות אמא ואולי אפילו אמא טובה אבל אין בי את הרצון. (אם הייתי טיפוס מכה, מתעלל וכו' היה לו יותר קל...
) השיחה היתה ארוכה עם שאלות נוקבות כגון: אם זהו. אני מודיעה לך שאין שום סיכוי בעולם שאני אי פעם ארצה ילדים, מה אז? נפרדים ואתה מקים משפחה עם הבאה... (לא בכעס או עצב, שאלה ישירה) ותשובתו היתה שהוא לא רוצה ולא רואה את זה קורה (אותו עם אחרת). הוא היה עצוב בשיחה (גם אני) והיה צריך חיזוק של שוקולד (קיבל גם חיבוקים, כמובן), כמו בפעמים הקודמות שדיברנו על הנושא). קראתי בעצב את השירשורים על הנשים שעשו ילדים בשביל הבעל ועל כל הסבל שזה הביא ובסופו של דבר גם לא שמר על הזוגיות אלא עירער אותה. אני חושבת שגם הפוך זה עובד - כלומר שגם להשאיר בן זוג מתוסכל שרוצה, בחיים ללא ילדים משלו, זה דבר שהורס זוגיות לאורך זמן. דילמה רצינית. אני יודעת שאין תשובות, אבל אשמח לתגובות. תודה ג'לולוגית.
אני קוראת בפורום מספר שבועות והלילה (הבוקר?) החלטתי להצטרף. ישר לעיניין (בכל זאת מאוחר): הערב היתה לי שיחה רצינית עם בן זוגי לחיים על נושא הילדים, שיחה לא פשוטה (כמו שנכתב פה בעבר) ולא מחדשת (אף אחד לא הפתיע את השני) אבל מעלה דברים על פני השטח. לאחרונה אנו מסתובבים סביב נושא הבאת ילדים לעולם בצורה יותר אינטנסיבית מבעבר. כל חברותי ילדו בחודשים האחרונים (כל אלא שעם בן זוג), כל שכננו בהריון או ילדו (ממש כל הבניין חוץ מאלו שכבר לא בגיל הפוריות), חבריו של בן זוגי (ההפרדה נעשית לצורך המייל בלבד, כולם חברים של שנינו, כמובן כל אחד והחבר/ה הטובים שלו..) שהם צעירים יותר (כמו גם בן זוגי) עדיין לא בשלב הזה, אך אנחנו פחות בקשר איתם (ובעצם גם פחות בקשר עם היולדים כי הם עסוקים בהנקות וחיתולים...) ובקיצור זה נמצא מולנו בכל מקום וגם יש תחושה שחיי החברה שלנו מאד נפגעו, ושאנו "מאבדים" אנשים, שהיום רק רוצים לדבר על דיברי תינוקות (ובשלב מסויים זה ממצה מבחינתי), ולמרות שזו ההתחלה והמצב ישתפר (כשהם יחזרו לישון לילה שלם - בעוד שנתיים), עדיין הפער שם. אני בטח לא צריכה להסביר לכם. וקצת סטיתי, אז לאחרונה זה כל הזמן מסביבנו. וקצת על העמדה שלי לפני שאמשיך: כשהייתי ילדה, נערה, חבר ראשון... דיברתי על ילדים (בעיקר בחרנו שמות) אבל זה היה רחוק ולא מציאותי, מהרגע שזה נהיה מציאותי (מבחינת גיל) - לא רציתי. בהתחלה לא רציתי "עכשו" , ועם התקדמות השנים לא רציתי. בני זוגי ידעו זאת ואני מתארת שחשבו לעצמם שזה "יעבור לי" כשאגיע לגיל ולבשלות. עם בן זוגי, שאיתו אני 5 שנים, אמרתי את האמת: אני לא רוצה ילדים. לא יודעת להגיד אם זה ישתנה בעתיד, כרגע לא נראה לי שישתנה. (אני לא פוסלת שישתנה, מניסיוני בחיי - היו דברים שהשתנו בי מאד ממה שחשבתי כמו התמודדות עם מחלתה ומותה של אימי שאליה הייתי קשורה בכל נימי נפשי, איך שחשבתי שיהיה ולעומת זאת מה שהיה ועדיין קורה מאז, שאם היו מספרים לי מראש שאתמודד כך, הייתי פורצת בצחוק ואומרת: אתם לא מספיק מכירים אותי). מה שניסיתי להגיד הוא שאין לדעת מה יקרה, אפשר רק לשער (אני, לעצמי), ושוב - נכון להיום לא נראה לי שישתנה הרצון (האי רצון). בן זוגי רוצה ילדים (נו, אחרת הייתי כותבת כ"כ ארוך ב 05:30 לפנות בוקר?),עדיין לא כרגע, אבל רוצה. וכמו לחלק מכן שכתבו - זוהי ה דילמה ביננו. הצעתי את האופציה שיעשה ילד עם אישה אחרת, אמא חד הורית שתשמח לאבא מאד מעורב, או זוג נשים כנ"ל... אבל הוא רוצה ילדים ממני ואיתי. קשה לו עם זה שאני יודעת שאוכל להיות אמא ואולי אפילו אמא טובה אבל אין בי את הרצון. (אם הייתי טיפוס מכה, מתעלל וכו' היה לו יותר קל...