שלום לכולם וחנוכה שמח
- פותח הנושא frodo1
- פורסם בתאריך
../images/Emo140.gifהממ...
בסדר.. אני לא מבקרת בצורה הטובה ביותר, ואני לא אחת של ניסוחים, אז אני פשוט אכתוב את דעתי. הסיפור הוא כמו תערובת של כישור הזמן, קצת שרה"ט וכל מני ספרי פנטזיה בבת אחת שנוסעת על הכביש המהיר. תאט קצת! הסיפו יכול להיות ממש יפה, אבל הוא הולך במהירות שיא, ואני לא מקבלת שום תיאור. אני לא אומרת לך "תהפוך לרוברט ג'ורדן." אף אחד לא רוצה כל כךהרבה תיאורים, אבל פשוט להגיד משהו. העולם לא ממש ברור לי, מלבד העובדה שכל הגמדים, בני האדם והזוטונים חיים ביחד. הבעיה היא שהקטעים על העולם באים ממש במהירות, בלי כל קשר לעלילה עצמה...! עוד דבר אחד - על שפה גבוהה אתה לא חייב להקפיד, אבל - הניסוח קצת מזכיר לי סיפורים מהגן. אני מדמיינת איזה בחור חייכן, והצורה שבה זה כתוב גורמת לי לדמיין את אבא שלי מקריא לי סיפור לפני השינה. אל תיקח את זה יותר מדי ברציחנות, זאת בסך הכל דעתי, וכמו שאמרתי, בביקורות אני לא כל כך טובה... אבל בכל מקרה, אני מחכה להמשך...
בסדר.. אני לא מבקרת בצורה הטובה ביותר, ואני לא אחת של ניסוחים, אז אני פשוט אכתוב את דעתי. הסיפור הוא כמו תערובת של כישור הזמן, קצת שרה"ט וכל מני ספרי פנטזיה בבת אחת שנוסעת על הכביש המהיר. תאט קצת! הסיפו יכול להיות ממש יפה, אבל הוא הולך במהירות שיא, ואני לא מקבלת שום תיאור. אני לא אומרת לך "תהפוך לרוברט ג'ורדן." אף אחד לא רוצה כל כךהרבה תיאורים, אבל פשוט להגיד משהו. העולם לא ממש ברור לי, מלבד העובדה שכל הגמדים, בני האדם והזוטונים חיים ביחד. הבעיה היא שהקטעים על העולם באים ממש במהירות, בלי כל קשר לעלילה עצמה...! עוד דבר אחד - על שפה גבוהה אתה לא חייב להקפיד, אבל - הניסוח קצת מזכיר לי סיפורים מהגן. אני מדמיינת איזה בחור חייכן, והצורה שבה זה כתוב גורמת לי לדמיין את אבא שלי מקריא לי סיפור לפני השינה. אל תיקח את זה יותר מדי ברציחנות, זאת בסך הכל דעתי, וכמו שאמרתי, בביקורות אני לא כל כך טובה... אבל בכל מקרה, אני מחכה להמשך...
אני מסכים
הרעיון נחמד. והכתיבה חביבה. אבל תוסיף עוד. עוד מידע, עוד תיאורים. תרחיב קצת. תנסה לא לזרוק כל כך הרבה דמויות בהתחלה. אולי דו שיח קצת ארוך יותר בהתחלה בין הנער לזה שהוא עובד איתו. כדי שנכיר את שניהם קצת יותר. ההמלצה שלי: אל תתקדם. אם אתה יודע מה אתה רוצה לכתוב בהמשך, וזה בראש שלך, אז בסדר. תפסיק ותתרכז במה שכתבת. תוסיף, תרחיב, ותוסיף שוב. יותר מידע, יותר תיאורים של הבעות פנים ותגובות. אני אשמח לקרוא את הגרסה המתוקנת.
הרעיון נחמד. והכתיבה חביבה. אבל תוסיף עוד. עוד מידע, עוד תיאורים. תרחיב קצת. תנסה לא לזרוק כל כך הרבה דמויות בהתחלה. אולי דו שיח קצת ארוך יותר בהתחלה בין הנער לזה שהוא עובד איתו. כדי שנכיר את שניהם קצת יותר. ההמלצה שלי: אל תתקדם. אם אתה יודע מה אתה רוצה לכתוב בהמשך, וזה בראש שלך, אז בסדר. תפסיק ותתרכז במה שכתבת. תוסיף, תרחיב, ותוסיף שוב. יותר מידע, יותר תיאורים של הבעות פנים ותגובות. אני אשמח לקרוא את הגרסה המתוקנת.
אחרי קריאה חוזרת...
אני מצטערת, אבל באמת תצטרך לעבוד על סגנון כתיבה. הרעיון הכללי שלך יפה, אבל סגנון הכתיבה... אף על פי שאני לא מתיימרת להיות אחת שמבינה בלשון וכאלה דברים, הנה כמה דברים: "..מאז אֶרֵנדוֹר גר תחת חסותו של וויל הנפח וכל בוקר הם הולכים ביחד לנפחיה." המשפט לא מסתדר לי. תשנה את זה ל"מאז ארנדור גר תחת חסותו של וויל הנפח וכל בוקר הם *נוהגים ללכת ביחד אל הנפחיה" או משהו כזה.... "הוא התייתם מהוריו בדיוק כשנולד." תפרט!! אני לא חושבת שאמא שלו נרצחה ברגע שהוא יצא מהרחם, וגם לא אבא שלו. מי רצח אותם? תוסיף משהו כמו, "אף אחד לא ידע מה הייתה הסיבה לרצח, אבל כמה ימים אחרי שנולד ארנדור נשמעו צרחות מבית משפחת (שם המשפחה של ארנדור) וכאשר התארגנו התושבים לצאת אל הבית ולעזור, נפסקו הצרחות, ורק בכי חלש של תינוק נשמע מהבקתה הקטנה שבה התגוררה המשפחה. התושבים מצאו שם את הגופות של בני הזוג (שם משפחה). לא היה עליהן כל סימן, מלבד (תמציא משהו). כשאר עקבו האנשים אחר מקור הבכי הם מצאו את ארנדור התינוק משפשף את עיניו הדומעות מוסתר היטב מתחת לקרש ברצפת הבקתה הקטנה. נראה היה שהרוצחים ערכו חיפוש מדוקדק בבית מכיוון שכל הרהיטים היו הפוכים, וניירות היו זרוקים על הרצפה. ביום שלאחר מכן נערכה ההלוויה. היא נערכה בשדה הקרוב, היכן שנהגו תושבי הכפר לקבור את מתיהם. את השקט ששרר במקום הפר רק בכי התינוק. האנשים ריחמו עליו, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת את הטיפול...." ומכאן תמשיך ותספר איך הנפח הצעיר וויל, שהיה אלמן, לקח את התינוק באחריותו. סתם דוגמא. תנסה. "לאֶרֵן היה חבר טוב מאוד בכפר. טוֹדוֹ, הזוּטוֹן הצעיר והשובב שגדל עם אֶרֵן, היה חברו הוותיק ביותר." תשנה ל - "לארן היה חבר טוב מאוד בכפר - טודו, זוטון צעיר ושובב שגדל עם ארן והפך לחברו הוותיק ביותר." עוד אחד - "אֶרֵן הכיר את אֶלִינוֹר מילדות ומאז הוא מאוהב בה." אחר המשפטים הפחות טובים. קודם כל, תענה לי, מה זה "ילדות"? הוא הכיר את אלינור מילדות? לא!! המשפט צריך להיות "ארן הכיר את אלינור כבר מהתקופה שהם היו ילדים קטנים, מתרוצצים בשדות ומעוללים תעלולים לכל חוואי באזור, והיה מאוהב בה מאז ומתמיד, כך לפחות הוא חשב. הוא הרגיש שאהבתו מתעצמת עם השנים כאשר אלינור הפכה להיות..." ""זאת הצלקת! היא שוב כואבת." אמר אֶרֵן." מלבד העובדה שכל הקטע של הכאב בא מהר מדי, תפרט קצת על הצלקת. תגיד משהו כמו, "זאת הצלקת, זאת שיש לי מאז התגרה בכפר השכן. היא שוב כואבת!" אני יודעת שאתה בטח רוצה לפרט לנו עליה אחר כך, אבל זה בא בכל כך פתאומיות שאתה חייה לתת רמז! "כעבור כמה זמן וויל חזר." הוא הלך? לא שמתי לב... אולי אתה סתם עשית את הקטע הזה, אבל אתה צריך לכתוב "וויל עזב..." אני הייתי ממש מבולבלת כשקראתי את הקטע הזה מקודם, בטוחה שאני פספסתי משהו... טוב, מבקרת טובה אני לא, אבל אני חושבת שאתה חייב, ודחוף, לשנות את השפה!!
אני מצטערת, אבל באמת תצטרך לעבוד על סגנון כתיבה. הרעיון הכללי שלך יפה, אבל סגנון הכתיבה... אף על פי שאני לא מתיימרת להיות אחת שמבינה בלשון וכאלה דברים, הנה כמה דברים: "..מאז אֶרֵנדוֹר גר תחת חסותו של וויל הנפח וכל בוקר הם הולכים ביחד לנפחיה." המשפט לא מסתדר לי. תשנה את זה ל"מאז ארנדור גר תחת חסותו של וויל הנפח וכל בוקר הם *נוהגים ללכת ביחד אל הנפחיה" או משהו כזה.... "הוא התייתם מהוריו בדיוק כשנולד." תפרט!! אני לא חושבת שאמא שלו נרצחה ברגע שהוא יצא מהרחם, וגם לא אבא שלו. מי רצח אותם? תוסיף משהו כמו, "אף אחד לא ידע מה הייתה הסיבה לרצח, אבל כמה ימים אחרי שנולד ארנדור נשמעו צרחות מבית משפחת (שם המשפחה של ארנדור) וכאשר התארגנו התושבים לצאת אל הבית ולעזור, נפסקו הצרחות, ורק בכי חלש של תינוק נשמע מהבקתה הקטנה שבה התגוררה המשפחה. התושבים מצאו שם את הגופות של בני הזוג (שם משפחה). לא היה עליהן כל סימן, מלבד (תמציא משהו). כשאר עקבו האנשים אחר מקור הבכי הם מצאו את ארנדור התינוק משפשף את עיניו הדומעות מוסתר היטב מתחת לקרש ברצפת הבקתה הקטנה. נראה היה שהרוצחים ערכו חיפוש מדוקדק בבית מכיוון שכל הרהיטים היו הפוכים, וניירות היו זרוקים על הרצפה. ביום שלאחר מכן נערכה ההלוויה. היא נערכה בשדה הקרוב, היכן שנהגו תושבי הכפר לקבור את מתיהם. את השקט ששרר במקום הפר רק בכי התינוק. האנשים ריחמו עליו, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת את הטיפול...." ומכאן תמשיך ותספר איך הנפח הצעיר וויל, שהיה אלמן, לקח את התינוק באחריותו. סתם דוגמא. תנסה. "לאֶרֵן היה חבר טוב מאוד בכפר. טוֹדוֹ, הזוּטוֹן הצעיר והשובב שגדל עם אֶרֵן, היה חברו הוותיק ביותר." תשנה ל - "לארן היה חבר טוב מאוד בכפר - טודו, זוטון צעיר ושובב שגדל עם ארן והפך לחברו הוותיק ביותר." עוד אחד - "אֶרֵן הכיר את אֶלִינוֹר מילדות ומאז הוא מאוהב בה." אחר המשפטים הפחות טובים. קודם כל, תענה לי, מה זה "ילדות"? הוא הכיר את אלינור מילדות? לא!! המשפט צריך להיות "ארן הכיר את אלינור כבר מהתקופה שהם היו ילדים קטנים, מתרוצצים בשדות ומעוללים תעלולים לכל חוואי באזור, והיה מאוהב בה מאז ומתמיד, כך לפחות הוא חשב. הוא הרגיש שאהבתו מתעצמת עם השנים כאשר אלינור הפכה להיות..." ""זאת הצלקת! היא שוב כואבת." אמר אֶרֵן." מלבד העובדה שכל הקטע של הכאב בא מהר מדי, תפרט קצת על הצלקת. תגיד משהו כמו, "זאת הצלקת, זאת שיש לי מאז התגרה בכפר השכן. היא שוב כואבת!" אני יודעת שאתה בטח רוצה לפרט לנו עליה אחר כך, אבל זה בא בכל כך פתאומיות שאתה חייה לתת רמז! "כעבור כמה זמן וויל חזר." הוא הלך? לא שמתי לב... אולי אתה סתם עשית את הקטע הזה, אבל אתה צריך לכתוב "וויל עזב..." אני הייתי ממש מבולבלת כשקראתי את הקטע הזה מקודם, בטוחה שאני פספסתי משהו... טוב, מבקרת טובה אני לא, אבל אני חושבת שאתה חייב, ודחוף, לשנות את השפה!!
אוקיי, שיפרתי את הפרק הראשון
וכרגע אני גם משפר את הפרקים האחרים. ------------------ המלך השחור פרק 1 עם עלות השחר אֶרֵנדוֹר דרֶנלוֹר התעורר כששמע את קריאות התרנגול שהיה בחצרו האחורית. "נוּמוֹס, אתה מעיר אותי כל יום בדיוק בזמן." אמר אֶרֵנדוֹר, קם והתמתח. אֶרֵנדוֹר היה נער צעיר שגר בכפר קטן בשם לֶמנוֹר, שבארץ קְרוֹסהָאל ביבשת אָריוֹן. אֶרֵנדוֹר היה בן 17. הוא התייתם מהוריו בדיוק כשנולד על ידי רוצחים אכזריים ואפלים מאוד. ברגע שאֶרֵנדוֹר הונח בידיו של וויל, הסנדק שלו שהיה חבר טוב של הוריו, ראשה של אמו נערף על ידי להב גס וחד מאוד ואז אביו נדקר בלבו על ידי אותו להב. וויל הספיק לברוח לפני שהרוצח שם לב אליו. אֶרֵנדוֹר ווויל לא ידעו למה הוריו נרצחו. מאז אֶרֵנדוֹר גר תחת חסותו של וויל הנפח וכל בוקר הם נוהגים ללכת ביחד לנפחיה כדי לעבוד. "בוקר טוב, וויל!" אמר אֶרֵנדוֹר כשהוא נכנס למטבח. וויל כבר היה שם והכין פרוסות לחם עם חמאה. "בוקר טוב, אֶרֵן!" אמר וויל ונגס מהפרוסה. "היום יש לנו הרבה עבודה לעשות. אתמול בערב הגיע אלי איש מוזר וביקש ארבע חרבות ארוכות ושלושה פגיונות ארוכים מהברזל הכי איכותי שיש לנו עד הצהריים." "אז כדאי שנצא לעבודה." אמר אֶרֵן. השניים לבשו מהר את בגדי העבודה שלהם ויצאו מהבית. היה זה יום יפה בכפר לֶמנוֹר. קרניה הזהובות של השמש הטילו אור משמח על כל הבתים בכפר. הציפורים צייצו, הילדים רצו ברחובות ושיחקו. הרוח רשרשה בעשב הירוק והארוך. "יום יפה היום, נכון, וויל?" אמר אֶרֵן. "נכון." ענה וויל. "אין אף ענן בשמים. יום מצוין לעבודה בנפחיה. אתה יודע, אֶרֵן, הוריך היו ממש גאים בך אם הם היו יודעים שגדלת להיות בחור כל כך מוכשר." השניים חייכו והמשיכו ללכת. בנפחיה אֶרֵן היה מכין חרבות משובחות ומתאמן איתן כל יום. הוא רצה להיות סיף מעולה, כמו שוויל סיפר לו שאביו היה. בכפר לֶמנוֹר לא חיו רק בני אדם, כמובן. היו שם גם זוּטוֹנִים וגמדים. אֶרֵן היה מיודד עם רוב הכפר. נָרבוֹן, הגמד הזקן לימד אותו את היסטורית הגמדים ואת שפתם, ולימד אותו לגלף דברים נחמדים מעץ ואִירנוֹק הלוחם לימד אותו סיף. אֶרֵן למד משהו מיוחד כמעט מכל אחד בכפר. כולם אהבו אותו. לאֶרֵן היה חבר טוב מאוד בכפר. טוֹדוֹ, הזוּטוֹן הצעיר והשובב שגדל עם אֶרֵן, היה חברו הוותיק ביותר. שניהם היו מעוללים תעלולים ומעשי קונדס לכל אנשי הכפר, בצעירותם. אֶרֵן תפס חתיכת ברזל משובחת והחל להרתיח אותה כדי להכין פגיון ארוך. "בוקר טוב, אֶרֵן!" נשמע קול. היה זה טוֹדוֹ, שישב על ענף של עץ זית גבוה וחייך אל אֶרֵן. "בוקר טוב, טוֹד!" אמר אֶרֵן בחיוך. טוֹד ירד מהעץ ונכנס לסככה שהטילה צל על הנפחיה. "מה אתה עושה?" הוא שאל. "אני מכין פגיון ארוך. אני ווויל צריכים להכין ארבע חרבות ארוכות ושלושה פגיונות קצרים עד הצהריים." השיב אֶרֵן. לפתע השניים הבחינו באֶלִינוֹר, שעברה בסביבה. "בוקר טוב, אֶלִינוֹר." אמר אֶרֵן וחייך. "בוקר טוב לך, אֶרֵן." אמרה אֶלִינוֹר בחיוך. אֶרֵן בהה באֶלִינוֹר עד שהיא יצאה מתווך הראיה שלו. אֶלִינוֹר הייתה בתו של הֶנרוֹד, מושל הכפר. אֶרֵן הכיר את אֶלִינוֹר מילדות ומאז הוא מאוהב בה. "אה!" אמר אֶרֵן ותפס את זרועו העליונה הימנית. "מה קרה?" שאל טוֹד. "זאת הצלקת! היא שוב כואבת." אמר אֶרֵן. "זאת הפעם העשירית השבוע! אולי כדאי שתלך לרופא?" אמר טוֹד. "לא, אני אהיה בסדר, זה כבר לא כואב." אמר אֶרֵן. "וחוץ מזה, יש לי עבודה לעשות. וויל יצא ואני צריך לגמור את זה." "טוב, איך שתרצה. אני הולך לעזור לדודי עם הפרות." אמר טוֹד. עד הצהריים אֶרֵן כבר גמר שלושה פגיונות ארוכים וחרב ארוכה אחת. אֶרֵן הרים את מבטו כדי לחפש את בקבוק המים שלו וראה איש בגלימה ירוקה מתקרב אליו. "איך אוכל לעזור לך, אדוני?" שאל אֶרֵן. "האם החרבות והפגיונות שביקשתי מוכנים?" שאל האיש. "הפגיונות מוכנים, אבל נשארו לי עוד שלושה חרבות לעשות." אמר אֶרֵן. "ביקשתי שהן יהיו מוכנות עד הצהריים." אמר האיש. "אני מצטער אדוני, אבל אני פה לבד ולא הספקתי להכין את כל החרבות." אמר אֶרֵן. "אני אחזור בעוד שעתיים. אם החרבות לא יהיו מוכנות עד אז, אני לא אקנה ממך כלום." אמר האיש והלך. "איזה עצבני." אמר אֶרֵן לעצמו לאחר שהאיש התרחק. כעבור כמה זמן וויל חזר. "נו, אֶרֵן, גמרת את כל הציוד שהתבקשת להכין?" שאל וויל. "כמעט, וויל. נשארה לי עוד חרב אחת." אמר אֶרֵן. "האיש שהזמין את כל זה היה פה ואמר שהוא יחזור עוד מעט." "כמה נשאר לך?" שאל וויל. "אני צריך לגמור את החרב הזאת ואז להכין עוד אחת." אמר אֶרֵן. "לך הביתה לנוח, אני אגמור פה." אמר וויל. "בסדר, להתראות וויל." אמר אֶרֵן, קם והלך. "ותזהר, יש שמועות שזאבים מסתובבים פה בזמן האחרון." אמר וויל. בדרכו של אֶרֵן לביתו, כבר החל להחשיך. לפתע נשמעה צעקה. אֶרֵן רץ לכיוון שממנו באה הצעקה וראה את אֶלִינוֹר מוקפת בשלושה זאבים. אֶרֵן הרים אבן מהרצפה וזרק אותה על ראשו של אחד הזאבים. הזאבים הפנו את מבטם אל אֶרֵן. אֶרֵן הרים מקל מהרצפה ואחז בו בחוזקה. זאב אחד הסתער קדימה ואֶרֵן העיף אותו עם מכה חזקה לפנים עם המקל. עוד זאב זינק לפנים בשאגות, אבל הפעם הוא זה שהפיל את אֶרֵן. אֶרֵן נפל על גבו ותפס את הזאב בראשו כדי למנוע ממנו לנגוס חתיכה מפרצופו. לפתע אֶרֵן תפס את הזאב ברגליו הקדמיות וזרק אותו באוויר. הזאב עף באוויר והוטח באדמה בכוח. אֶרֵן קם, בעט במפרקתו של הזאב והרג אותו. שני זאבים זינקו על אֶרֵן משני הצדדים והוא התכופף ושניהם נתקעו אחד בשני, שברו את אפם וברחו. "אֶרֵן, אתה בסדר?" שאלה אֶלִינוֹר בתדהמה. "אני בסדר, יש לי רק כמה שריטות." אמר אֶרֵן. "את בסדר?" "אני בסדר." אמרה אֶלִינוֹר. "זה מה שחשוב." אמר אֶרֵן. "בואי, אני אלווה אותך הביתה." סוף! נו, איך היה?
וכרגע אני גם משפר את הפרקים האחרים. ------------------ המלך השחור פרק 1 עם עלות השחר אֶרֵנדוֹר דרֶנלוֹר התעורר כששמע את קריאות התרנגול שהיה בחצרו האחורית. "נוּמוֹס, אתה מעיר אותי כל יום בדיוק בזמן." אמר אֶרֵנדוֹר, קם והתמתח. אֶרֵנדוֹר היה נער צעיר שגר בכפר קטן בשם לֶמנוֹר, שבארץ קְרוֹסהָאל ביבשת אָריוֹן. אֶרֵנדוֹר היה בן 17. הוא התייתם מהוריו בדיוק כשנולד על ידי רוצחים אכזריים ואפלים מאוד. ברגע שאֶרֵנדוֹר הונח בידיו של וויל, הסנדק שלו שהיה חבר טוב של הוריו, ראשה של אמו נערף על ידי להב גס וחד מאוד ואז אביו נדקר בלבו על ידי אותו להב. וויל הספיק לברוח לפני שהרוצח שם לב אליו. אֶרֵנדוֹר ווויל לא ידעו למה הוריו נרצחו. מאז אֶרֵנדוֹר גר תחת חסותו של וויל הנפח וכל בוקר הם נוהגים ללכת ביחד לנפחיה כדי לעבוד. "בוקר טוב, וויל!" אמר אֶרֵנדוֹר כשהוא נכנס למטבח. וויל כבר היה שם והכין פרוסות לחם עם חמאה. "בוקר טוב, אֶרֵן!" אמר וויל ונגס מהפרוסה. "היום יש לנו הרבה עבודה לעשות. אתמול בערב הגיע אלי איש מוזר וביקש ארבע חרבות ארוכות ושלושה פגיונות ארוכים מהברזל הכי איכותי שיש לנו עד הצהריים." "אז כדאי שנצא לעבודה." אמר אֶרֵן. השניים לבשו מהר את בגדי העבודה שלהם ויצאו מהבית. היה זה יום יפה בכפר לֶמנוֹר. קרניה הזהובות של השמש הטילו אור משמח על כל הבתים בכפר. הציפורים צייצו, הילדים רצו ברחובות ושיחקו. הרוח רשרשה בעשב הירוק והארוך. "יום יפה היום, נכון, וויל?" אמר אֶרֵן. "נכון." ענה וויל. "אין אף ענן בשמים. יום מצוין לעבודה בנפחיה. אתה יודע, אֶרֵן, הוריך היו ממש גאים בך אם הם היו יודעים שגדלת להיות בחור כל כך מוכשר." השניים חייכו והמשיכו ללכת. בנפחיה אֶרֵן היה מכין חרבות משובחות ומתאמן איתן כל יום. הוא רצה להיות סיף מעולה, כמו שוויל סיפר לו שאביו היה. בכפר לֶמנוֹר לא חיו רק בני אדם, כמובן. היו שם גם זוּטוֹנִים וגמדים. אֶרֵן היה מיודד עם רוב הכפר. נָרבוֹן, הגמד הזקן לימד אותו את היסטורית הגמדים ואת שפתם, ולימד אותו לגלף דברים נחמדים מעץ ואִירנוֹק הלוחם לימד אותו סיף. אֶרֵן למד משהו מיוחד כמעט מכל אחד בכפר. כולם אהבו אותו. לאֶרֵן היה חבר טוב מאוד בכפר. טוֹדוֹ, הזוּטוֹן הצעיר והשובב שגדל עם אֶרֵן, היה חברו הוותיק ביותר. שניהם היו מעוללים תעלולים ומעשי קונדס לכל אנשי הכפר, בצעירותם. אֶרֵן תפס חתיכת ברזל משובחת והחל להרתיח אותה כדי להכין פגיון ארוך. "בוקר טוב, אֶרֵן!" נשמע קול. היה זה טוֹדוֹ, שישב על ענף של עץ זית גבוה וחייך אל אֶרֵן. "בוקר טוב, טוֹד!" אמר אֶרֵן בחיוך. טוֹד ירד מהעץ ונכנס לסככה שהטילה צל על הנפחיה. "מה אתה עושה?" הוא שאל. "אני מכין פגיון ארוך. אני ווויל צריכים להכין ארבע חרבות ארוכות ושלושה פגיונות קצרים עד הצהריים." השיב אֶרֵן. לפתע השניים הבחינו באֶלִינוֹר, שעברה בסביבה. "בוקר טוב, אֶלִינוֹר." אמר אֶרֵן וחייך. "בוקר טוב לך, אֶרֵן." אמרה אֶלִינוֹר בחיוך. אֶרֵן בהה באֶלִינוֹר עד שהיא יצאה מתווך הראיה שלו. אֶלִינוֹר הייתה בתו של הֶנרוֹד, מושל הכפר. אֶרֵן הכיר את אֶלִינוֹר מילדות ומאז הוא מאוהב בה. "אה!" אמר אֶרֵן ותפס את זרועו העליונה הימנית. "מה קרה?" שאל טוֹד. "זאת הצלקת! היא שוב כואבת." אמר אֶרֵן. "זאת הפעם העשירית השבוע! אולי כדאי שתלך לרופא?" אמר טוֹד. "לא, אני אהיה בסדר, זה כבר לא כואב." אמר אֶרֵן. "וחוץ מזה, יש לי עבודה לעשות. וויל יצא ואני צריך לגמור את זה." "טוב, איך שתרצה. אני הולך לעזור לדודי עם הפרות." אמר טוֹד. עד הצהריים אֶרֵן כבר גמר שלושה פגיונות ארוכים וחרב ארוכה אחת. אֶרֵן הרים את מבטו כדי לחפש את בקבוק המים שלו וראה איש בגלימה ירוקה מתקרב אליו. "איך אוכל לעזור לך, אדוני?" שאל אֶרֵן. "האם החרבות והפגיונות שביקשתי מוכנים?" שאל האיש. "הפגיונות מוכנים, אבל נשארו לי עוד שלושה חרבות לעשות." אמר אֶרֵן. "ביקשתי שהן יהיו מוכנות עד הצהריים." אמר האיש. "אני מצטער אדוני, אבל אני פה לבד ולא הספקתי להכין את כל החרבות." אמר אֶרֵן. "אני אחזור בעוד שעתיים. אם החרבות לא יהיו מוכנות עד אז, אני לא אקנה ממך כלום." אמר האיש והלך. "איזה עצבני." אמר אֶרֵן לעצמו לאחר שהאיש התרחק. כעבור כמה זמן וויל חזר. "נו, אֶרֵן, גמרת את כל הציוד שהתבקשת להכין?" שאל וויל. "כמעט, וויל. נשארה לי עוד חרב אחת." אמר אֶרֵן. "האיש שהזמין את כל זה היה פה ואמר שהוא יחזור עוד מעט." "כמה נשאר לך?" שאל וויל. "אני צריך לגמור את החרב הזאת ואז להכין עוד אחת." אמר אֶרֵן. "לך הביתה לנוח, אני אגמור פה." אמר וויל. "בסדר, להתראות וויל." אמר אֶרֵן, קם והלך. "ותזהר, יש שמועות שזאבים מסתובבים פה בזמן האחרון." אמר וויל. בדרכו של אֶרֵן לביתו, כבר החל להחשיך. לפתע נשמעה צעקה. אֶרֵן רץ לכיוון שממנו באה הצעקה וראה את אֶלִינוֹר מוקפת בשלושה זאבים. אֶרֵן הרים אבן מהרצפה וזרק אותה על ראשו של אחד הזאבים. הזאבים הפנו את מבטם אל אֶרֵן. אֶרֵן הרים מקל מהרצפה ואחז בו בחוזקה. זאב אחד הסתער קדימה ואֶרֵן העיף אותו עם מכה חזקה לפנים עם המקל. עוד זאב זינק לפנים בשאגות, אבל הפעם הוא זה שהפיל את אֶרֵן. אֶרֵן נפל על גבו ותפס את הזאב בראשו כדי למנוע ממנו לנגוס חתיכה מפרצופו. לפתע אֶרֵן תפס את הזאב ברגליו הקדמיות וזרק אותו באוויר. הזאב עף באוויר והוטח באדמה בכוח. אֶרֵן קם, בעט במפרקתו של הזאב והרג אותו. שני זאבים זינקו על אֶרֵן משני הצדדים והוא התכופף ושניהם נתקעו אחד בשני, שברו את אפם וברחו. "אֶרֵן, אתה בסדר?" שאלה אֶלִינוֹר בתדהמה. "אני בסדר, יש לי רק כמה שריטות." אמר אֶרֵן. "את בסדר?" "אני בסדר." אמרה אֶלִינוֹר. "זה מה שחשוב." אמר אֶרֵן. "בואי, אני אלווה אותך הביתה." סוף! נו, איך היה?
תגובה
ברמה העלילתית, אין לי הערות ספציות כרגע, כי זו רק התחלת הסיפור. אבל ברמת הטכניקה יש כמה דברים שכדאי לשים עליהם דגש:
אתה שובר שורות בצורה מיותרת. עוברים לשורה חגשה או בדיאלוג, כשמחליפים מספר (כמו שעשית) או כשנגמרת הפסקה ועוברים לרעיון חדש. למשל: השניים חייכו והמשיכו ללכת. בנפחיה אֶרֵן היה מכין חרבות משובחות ומתאמן איתן כל יום. הוא רצה להיות סיף מעולה, כמו שוויל סיפר לו שאביו היה. בכפר לֶמנוֹר לא חיו רק בני אדם, כמובן. היו שם גם זוּטוֹנִים וגמדים. צ"ל: השניים חייכו והמשיכו ללכת. בנפחיה אֶרֵן היה מכין חרבות משובחות ומתאמן איתן כל יום. הוא רצה להיות סיף מעולה, כמו שוויל סיפר לו שאביו היה. בכפר לֶמנוֹר לא חיו רק בני אדם, כמובן. היו שם גם זוּטוֹנִים וגמדים. כל זה פסקה אחת. אין צורך לשבור את השורות.
חזרה על דברים - זה משהו שמעצבן את הקוראים תמיד. אם אמרת משהו פעם אחת - הקוראים הבינו. תן להם קרדיט, אל תלעס את הדברים בשבילם. למשל: היה זה יום יפה בכפר לֶמנוֹר. קרניה הזהובות של השמש הטילו אור משמח על כל הבתים בכפר. הציפורים צייצו, הילדים רצו ברחובות ושיחקו. הרוח רשרשה בעשב הירוק והארוך. "יום יפה היום, נכון, וויל?" אמר אֶרֵן. "נכון." ענה וויל. "אין אף ענן בשמים. יום מצוין לעבודה בנפחיה. אמרת כאן לפחות שלוש פעמים שהיה יום יפה. למה? זה לא פרט עם כזו חשיבות לסיפור, ובאמת שפעם אחת מספיקה אפילו לפרטים חשובים
. תן כבוד לקוראים שלך.
השפה שלך נוטה למליציות-יתר, לטעמי. למשל - "שניהם היו מעוללים תעלולים ומעשי קונדס לכל אנשי הכפר, בצעירותם." לא יודעת. לטעמי זה גבוה מדי, ואין סיבה לדבר אל התקרה ולא לעיני הקורא שלך. בגדול - זה יפה, ואין ספק שיש לך פוטנציאל, אבל זה צריך קצת שפשוף ותרגול
. אני ממליצה לך בחום לקרוא את מאמרי העזר שלנו בפורום, יכול להיות שתמצא שם טיפים שימצאו חן בעיניך, כיוון שאמרת שזו הפעם הראשונה שאתה כותב פנטזיה.
ברמה העלילתית, אין לי הערות ספציות כרגע, כי זו רק התחלת הסיפור. אבל ברמת הטכניקה יש כמה דברים שכדאי לשים עליהם דגש:
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.