שלום לכולם. מרגישה זה המקום היחיד שמבינים אותי
אבל קודם כל התנצלות. אני כל הזמן כותבת ולא מגיבה לבעיות שאחרים מעלים. זה לא מתוך אנוכיות, רק מתוך עומס רגשי בלתי רגיל. אין לי מקום לכלום כרגע. מבטיחה שברגע שזה ישתפר אעמיד את תובנותיי אם מישהו יחפוץ בהן.
כל כך הרבה דברים יש לי לעדכן. אתחיל באופן כרנולוגי על אף שהרבה קרה, כשהשורה התחתונה היא שהחלטתי פשוט לשחרר. אגיע לחתונה כמו אורחת. עמו בת זוגו של בעלי. החלטתי שמערכת היחסים עם בעלי חשובה לי הרבה יותר מהמקום שלי בחתונה של בנו. החלטתי שאם שתי נשים (גרושתו ואמא של הכלה) מנסות כל אחת למשוך אותו לכיוון אחר, אני לא אנסה למשוך אותו. אצלי יהיה לו מקום בטוח. אני בחרתי ועכשיו צריכה לחיות בשלום עם הבחירה שלי. זו תובנה שהבשילה אצלי אתמול. לשחרר. לדעת לשחרר זו מתנה.
החתונה נכנסה להילוך מעשי. נקבע תאריך, באוגוסט, בגן אירועים.
כבר לפני שבועיים, ערב פורים, אני הושבתי אותו ואמרתי לו שלדעתי כיסוי הוצאות החתונה זו טעות, גם כלכלית וגם תפיסתית חינוכית. זה שההורים מממנים חתונה, חינה ושבת חתן ועוד אח"כ תומכים בזוג עד שיסיימו את לימודיהם זה פשוט לא נכון. אבל אם זה מה שהוא רוצה, אני איתו. יש לנו 40000 בחסכונות. זה כל הכסף שיש לנו. מדובר בכסף שאני חסכתי את קצבת הילדים שלי מהרגע שנולדו.
הדגשתי שאם נקח את הכסף הזה אין לנו שום רזרבות או ערבויות אם מתקלקל המקרר או שאני שוברת רגל או לא יודעת מה, אבל אם זה חשוב לנו אני באה לקראתו על אף שאני חושבת שזה לא נכון. קוראים לזה אהבה.
הוא יכול להשתמש בזה בתנאי שכתשתחרר קרן השתלמות בעוד שנה כל הכסף חוזר לשם + שאר הכסף נשמר לאירועים עתידיים של הילדים.
זוכרים שאמרתי שאני לא קדושה? זוכרים איך דיברתי על האויב הזה, אגו? כבוד?
חוו דעתכן על הסוגיה הבאה אם תרצו - נקבע מפגש עם ההורים של הכלה. הוא לא הזמין אותי. אני מזכירה שאנחנו נשואים שבע שנים + שני ילדים משותפים. שאלתי מה מטרת הפגישה. הוא ענה שמבחינתו היכרות. אמרתי לו שאם שכיוון שאני חלק חשוב מחייו אם זו הכרות אני רוצה להיות נוכחת. לא נראה לי נכון שהוא ייסע לשם עם גרושתו כאילו הם עדיין זוג. נכון שהם שניהם הןרים של החתן אבל הם ממש לא יחד.
הוא הסכים ללא קושי מיוחד (רוצה לבוא? בואי).
אני רעה? הייתי צריכה לתת לו לנסוע לבד? לא בטוחה.
בקיצור כמה ימים קודם שאלתי אותו מה נביא והוא ענה יין כי הוא לא רוצה להוציא כסף.
אמרתי לו שלדעתי יין לא טוב. לא כולם שותים וגם אם כן זה נגמר. לקחתי על עצמי הבאת כלי מיוחד עם שוקולדים.
באותו בוקר היה לי יום חופשי שהיה אמור להיות מוקדש לזה.
ואז, ערב קודם, כתבה לו גרושתו בסמס שהיא לא חושבת שלמפגש צריך להגיע בידיים ריקות.
הוא ענה לה שהוא מתכוון להביא כלי עם שוקולד
היא ענתה לו "ולא התככוננת להגיד לי כלום? היה יוצא מצב לא נעים שאתה בא עם משהו ואני בידיים ריקות!" והציעה לקנות יחד בשם הורי החתן.
הוא ענה לה (באופן מעורר גאווה) ש"אמנם יש לנו אינטרסים משותפים לטובת הבן המשותף שלנו, אבל אנחנו שתי משפחות שונות וכל אחד מייצג את עצמו"
ואז היא הציעה בכל זאת לקנות משהו יחד כי "זה ישמח את הבן".
והוא נכנע. שאל אותי אם זה מאד עקרוני לי. ראיתי שהוא לא רוצה להתעמת איתה וויתרתי. ובאמת אניחושבת שהייתי צריכה לוותר. אבל נשאר לי בלב. קטנוניות?
ביום עצמו היא הגיעה לפנינו ונכנסה עם זר פרחים ענק שכתוב עליו לאודליה (אם הכלה) ממנו ומגרושתו.נגיד "משמוליק וחגית".
ומה יצא? מי נכנס בידיים ריקות?
ואיפה אני? ואיפה אני מול התאחדות הזוג הזה יחדיו שנית?
קטנוני? כנראה שכן. לכן החלטתי לשחרר. די.
ועכשיו מתנת אירוסין. אם החתן רצתה לקהות תכשיט, אנחנו פמוטים מכסף. סוכם שהיא תקנה תכשיט ואנחנו פמוטים מכסף. עליי הוטלה מלאכת חיפוש הפמוטים. ואז היא שינתה את דעתה. היא רוצה שיחד יקנו פמוטים. מתנת הורי החתן. בעלי אומר שאני עדיין יכולה לבחור. אמרתי לו שאני לא אעשה את זה לאשה. אני לא הייתי רוצה שמישהי אחרת תבחר במקומי מתנה לכלתי.
אבל לא ברור לי למה צריך לקנות יחד.
אז אני אקנה לכלה משהו בשמי וזהו.
אני חושבת שהחתונה הזו מעמתת אותי חזיתית באופן מוחשי עם העובדה שלבעלי יש עוד מחוייבויות, וגם אם התגרש, עוד משפחה. ואני חייבת לשחרר ולהניח לדברים לקרות ולהיות תומכת וטובה אליו כי כפי שציינתי הוא עובר תקופה איומה בעבודה החדשה והלוחצת שלו.
הנה, הוכחתי לכם שאני לא קדושה ואפילו יכולה להגיע לרמות מאד נמוכות של כבוד ואגו. הלוואי שיכולתי להיות אחרת. אני באמת מנסה. עברתי עמה יצים מאד עצובים וכואבים (עוד לא סיפרתי על הריב בהא הידיעה) ואולי אני עושה הכל לעצמי בכך שאני לא מכירה בעובדה שמדובר באירוע שהוא לא שלי. לא שלי. לא שלי.
וועוד לא התחלתי בכלל לספר על הילד, שמרגיש שכולם חייבים לו וברור שמממנים לו חתונה ולימודים וחיים אחרי החתונה. מרגיזזז.
אבל קודם כל התנצלות. אני כל הזמן כותבת ולא מגיבה לבעיות שאחרים מעלים. זה לא מתוך אנוכיות, רק מתוך עומס רגשי בלתי רגיל. אין לי מקום לכלום כרגע. מבטיחה שברגע שזה ישתפר אעמיד את תובנותיי אם מישהו יחפוץ בהן.
כל כך הרבה דברים יש לי לעדכן. אתחיל באופן כרנולוגי על אף שהרבה קרה, כשהשורה התחתונה היא שהחלטתי פשוט לשחרר. אגיע לחתונה כמו אורחת. עמו בת זוגו של בעלי. החלטתי שמערכת היחסים עם בעלי חשובה לי הרבה יותר מהמקום שלי בחתונה של בנו. החלטתי שאם שתי נשים (גרושתו ואמא של הכלה) מנסות כל אחת למשוך אותו לכיוון אחר, אני לא אנסה למשוך אותו. אצלי יהיה לו מקום בטוח. אני בחרתי ועכשיו צריכה לחיות בשלום עם הבחירה שלי. זו תובנה שהבשילה אצלי אתמול. לשחרר. לדעת לשחרר זו מתנה.
החתונה נכנסה להילוך מעשי. נקבע תאריך, באוגוסט, בגן אירועים.
כבר לפני שבועיים, ערב פורים, אני הושבתי אותו ואמרתי לו שלדעתי כיסוי הוצאות החתונה זו טעות, גם כלכלית וגם תפיסתית חינוכית. זה שההורים מממנים חתונה, חינה ושבת חתן ועוד אח"כ תומכים בזוג עד שיסיימו את לימודיהם זה פשוט לא נכון. אבל אם זה מה שהוא רוצה, אני איתו. יש לנו 40000 בחסכונות. זה כל הכסף שיש לנו. מדובר בכסף שאני חסכתי את קצבת הילדים שלי מהרגע שנולדו.
הדגשתי שאם נקח את הכסף הזה אין לנו שום רזרבות או ערבויות אם מתקלקל המקרר או שאני שוברת רגל או לא יודעת מה, אבל אם זה חשוב לנו אני באה לקראתו על אף שאני חושבת שזה לא נכון. קוראים לזה אהבה.
הוא יכול להשתמש בזה בתנאי שכתשתחרר קרן השתלמות בעוד שנה כל הכסף חוזר לשם + שאר הכסף נשמר לאירועים עתידיים של הילדים.
זוכרים שאמרתי שאני לא קדושה? זוכרים איך דיברתי על האויב הזה, אגו? כבוד?
חוו דעתכן על הסוגיה הבאה אם תרצו - נקבע מפגש עם ההורים של הכלה. הוא לא הזמין אותי. אני מזכירה שאנחנו נשואים שבע שנים + שני ילדים משותפים. שאלתי מה מטרת הפגישה. הוא ענה שמבחינתו היכרות. אמרתי לו שאם שכיוון שאני חלק חשוב מחייו אם זו הכרות אני רוצה להיות נוכחת. לא נראה לי נכון שהוא ייסע לשם עם גרושתו כאילו הם עדיין זוג. נכון שהם שניהם הןרים של החתן אבל הם ממש לא יחד.
הוא הסכים ללא קושי מיוחד (רוצה לבוא? בואי).
אני רעה? הייתי צריכה לתת לו לנסוע לבד? לא בטוחה.
בקיצור כמה ימים קודם שאלתי אותו מה נביא והוא ענה יין כי הוא לא רוצה להוציא כסף.
אמרתי לו שלדעתי יין לא טוב. לא כולם שותים וגם אם כן זה נגמר. לקחתי על עצמי הבאת כלי מיוחד עם שוקולדים.
באותו בוקר היה לי יום חופשי שהיה אמור להיות מוקדש לזה.
ואז, ערב קודם, כתבה לו גרושתו בסמס שהיא לא חושבת שלמפגש צריך להגיע בידיים ריקות.
הוא ענה לה שהוא מתכוון להביא כלי עם שוקולד
היא ענתה לו "ולא התככוננת להגיד לי כלום? היה יוצא מצב לא נעים שאתה בא עם משהו ואני בידיים ריקות!" והציעה לקנות יחד בשם הורי החתן.
הוא ענה לה (באופן מעורר גאווה) ש"אמנם יש לנו אינטרסים משותפים לטובת הבן המשותף שלנו, אבל אנחנו שתי משפחות שונות וכל אחד מייצג את עצמו"
ואז היא הציעה בכל זאת לקנות משהו יחד כי "זה ישמח את הבן".
והוא נכנע. שאל אותי אם זה מאד עקרוני לי. ראיתי שהוא לא רוצה להתעמת איתה וויתרתי. ובאמת אניחושבת שהייתי צריכה לוותר. אבל נשאר לי בלב. קטנוניות?
ביום עצמו היא הגיעה לפנינו ונכנסה עם זר פרחים ענק שכתוב עליו לאודליה (אם הכלה) ממנו ומגרושתו.נגיד "משמוליק וחגית".
ומה יצא? מי נכנס בידיים ריקות?
ואיפה אני? ואיפה אני מול התאחדות הזוג הזה יחדיו שנית?
קטנוני? כנראה שכן. לכן החלטתי לשחרר. די.
ועכשיו מתנת אירוסין. אם החתן רצתה לקהות תכשיט, אנחנו פמוטים מכסף. סוכם שהיא תקנה תכשיט ואנחנו פמוטים מכסף. עליי הוטלה מלאכת חיפוש הפמוטים. ואז היא שינתה את דעתה. היא רוצה שיחד יקנו פמוטים. מתנת הורי החתן. בעלי אומר שאני עדיין יכולה לבחור. אמרתי לו שאני לא אעשה את זה לאשה. אני לא הייתי רוצה שמישהי אחרת תבחר במקומי מתנה לכלתי.
אבל לא ברור לי למה צריך לקנות יחד.
אז אני אקנה לכלה משהו בשמי וזהו.
אני חושבת שהחתונה הזו מעמתת אותי חזיתית באופן מוחשי עם העובדה שלבעלי יש עוד מחוייבויות, וגם אם התגרש, עוד משפחה. ואני חייבת לשחרר ולהניח לדברים לקרות ולהיות תומכת וטובה אליו כי כפי שציינתי הוא עובר תקופה איומה בעבודה החדשה והלוחצת שלו.
הנה, הוכחתי לכם שאני לא קדושה ואפילו יכולה להגיע לרמות מאד נמוכות של כבוד ואגו. הלוואי שיכולתי להיות אחרת. אני באמת מנסה. עברתי עמה יצים מאד עצובים וכואבים (עוד לא סיפרתי על הריב בהא הידיעה) ואולי אני עושה הכל לעצמי בכך שאני לא מכירה בעובדה שמדובר באירוע שהוא לא שלי. לא שלי. לא שלי.
וועוד לא התחלתי בכלל לספר על הילד, שמרגיש שכולם חייבים לו וברור שמממנים לו חתונה ולימודים וחיים אחרי החתונה. מרגיזזז.
) באזור ירושלים.