שלום לכולם- שאלה
- פותח הנושא אדומה2
- פורסם בתאריך
שלום יעל ../images/Emo20.gif
ברוכה הבאה לפורום. הפורום שלנו מיועד לכל מי שמתמודד עם מחלת הסרטן, בין הוא החולה ובין אם הוא קרוב לחולה בכל דרך שהיא. כל אחד שהמחלה נגעה בו בצורה זו או אחרת מוזמן לפורום לשתף, להתמך ולתמוך. המקום הזה, הוא של מי שמוצא אותו מתאים לו. נשמח אם תמצאי את הפורום כמקום שאת מרגישה בו בטוחה לשתף ומוצאת בו תשובות לשאלות שלך. גלי
ברוכה הבאה לפורום. הפורום שלנו מיועד לכל מי שמתמודד עם מחלת הסרטן, בין הוא החולה ובין אם הוא קרוב לחולה בכל דרך שהיא. כל אחד שהמחלה נגעה בו בצורה זו או אחרת מוזמן לפורום לשתף, להתמך ולתמוך. המקום הזה, הוא של מי שמוצא אותו מתאים לו. נשמח אם תמצאי את הפורום כמקום שאת מרגישה בו בטוחה לשתף ומוצאת בו תשובות לשאלות שלך. גלי
היכרות
טוב, אז שלום לכולם
, כפי שכתבתי אני יעל, ואבא שלי חולה כבר שנתיים בסרטן. לפני שנתיים גם נפטרה אימי בפתאומיות גמורה, מה שהותיר אותנו עם חלל מאוד גדול. אני חושבת שזה היה הטריגר להתפרצות המחלה. אני חושבת שאם דברים היו מתנהלים אחרת, המחלה הייתה בוודאי מקבלת איפיון שונה, אבל עדיין הייתה מתפרצת. אבא שלי אדם מבוגר, בן 78 יהיה בפברואר, אבל לא 78 טיפוסי או ממוצע- עד הסרטן היה עצמאי, לא חולה, עדיין עבד במקצוע שלו בתור עצמאי, אדם סקרן, חכם וכו'. אני כותבת וכו' כי איזו בת לא תכתוב את הדברים הללו על אבא שלה? אבל במקרה הזה זה נכון.
הסרטן התחיל בשלפוחית שתן, כרתו אותה- לאחר כל מיני ניקוזים וטיפולים נקודתיים שלא הועילו. כרתו אותה ובנו סטומה לשתן. ואז כימותרפיה חצי שנה באסף הרופא. לאחר חודשיים הפוגה, ביוני השנה הכל חזר אבל במקום שונה- פי הטבעת ובאזור המעי (מבחוץ, לא סרטן מעי הגס), מה שגרם לעצירות מטורפת. יחד עם הגידול ברקטום הוא לא היה יכול לשבת ומדובר על אדם שהיה יושב שעות כדי לקרוא, לעבוד או כל דבר אחר, מה שהטריף את דעתו והכאבים היו פשוט בלתי נסבלים. כל המצב הזה הביא לאשפוז זריז באיכילוב ולניתוח להוצאת סטומה שניה של המעיים. הניתוח הזה היה כשנה אחרי הניתוח של הוצאת הסטומה הראשונה. ושוב כימותרפיה. הבטן שלי לא אהבה את כל ההתרחשויות האלה, ולכן דיברתי אני באופן אישי עם הרופא שלו שלא נתן לי הרבה מקום לספק. אם הטיפולים יעזרו, הוא נתן לאבא שלי משהו כמו שנה, ואם הם לא יעבדו, אז פחות. לאן לא הגעתי עם הבירורים שלי- עד לרב פירר בכבודו ובעצמו הגעתי כדי לוודא שלפחות אנחנו נותנים לו את הטיפול הטוב ביותר. התייעצתי עם פסיכולוגים האם לספר לאבא שלי על "הקצבת הזמן" הזו, ובנתיים לא סיפרתי. אחת מהיועצות שלי, שגם מכירה אותו דרך טיפול משפחתי שעברנו לפני כמה שנים, אמרה לי שהכי נכון זה לעזור לאבא שלי מהמקום שלו. לפגוש אותו איפה שהוא נמצא ולעזור לו איך שטוב לו. אז ניסיתי לעשות את זה, ולכן לא סיפרתי. לאבא שלי היו המון הזדמנויות לשאול את הרופא כמה זמן נותר לו, והוא לא שאל, לכן הבנתי שאולי הוא עדיין לא רוצה לדעת. אני הבת הקטנה, יש לי עוד אח אחד גדול ממני ועוד אחד שאני לא מחשיבה אותו כי הוא רחוק מליבי וחיי (ולא בארץ וטוב שכך), ואני מנהלת את חיי בידיעה ובתחושה שיש לי אח אחד. אז אני וגילי פה. העניין הוא שרוב המעמסה, רובה ככולה, נופלת עליי. ויש לי תחושת בדידות גדולה מאוד, כי ציפיתי שלפחות במצב זה, גילי יהיה קצת יותר כמו משפחה. שלא תבינו לא נכון- אני מבינה את הקושי שיש לגילי, באמת שאני מבינה, ואני מאוד מנסה להיות שם גם בשבילו, לא רק בשביל אבא שלי. אבל הוא לא שם בשבילי, באלף ואחת צורות. ואני אוהבת אותו, הוא נשמה טובה ואדם מקסים וכובש עם תכונות נפלאות והוא הכי מצחיק אותי בעולם. אבל הוא גם המשפחה היחידה שלי והוא לא עוזר לי וזה מקור להרבה מאוד תסכולים וכאבים, והוא לא ממש פתוח לשמוע אפילו שמץ ביקורת על העובדה שהוא אפילו לא זמין לי בטלפון..... טוב, הנה אני נכנסת לשזה שוב, כשהבטחתי לעצמי לא להיכנס לזה. הרעיון הכללי הוא שככה זה נראה עכשיו בכמה חודשים אחרונים, התקשורת הבין משפחתית לא בשיאה והעול נופל בעיקר עליי. אומנם יש מטפלת, אבל גם אז, ההפקות ליד, גדולות או קטנות, הן עליי. כתבתי פה לאחר פיצוץ נוסף שקרה ביום שלישי האחרון, שאני חושבת שהיה אחר, כי קיבלתי כל מיני תובנות שהן לאו דווקא נעימות למחשבה או לאמירה, אבל קיימות ובאיזה שהוא מקום אולי התנפצו אשליות שכבר היה ראוי שלא יהיו. אני מאוד קשורה להוריי, במותה לקחה אימא שלי את כל ליבי, לפחות את רובו, וכל מה שקורה עם אבא שלי הוא לא נתפס בכלל. היפוך העולם שהסרטן גורם לו הוא פשוט לא ייאמן. אני מאוד קשורה גם לאבא שלי, ואני חושבת שכל יום כבר מיוני, הוא סוג של פרידה בדרך כזו או אחרת. אומנם אני לא חושבת שזה חקוק בסלע שזה יהיה שנה כמו שאמר הרופא, אבל אני מנסה להכין את עצמי לשנה, וכל מה שאקבל אחרי זה יהיה בגדר מתנה וכיף. אני לא רוצה שאבא שלי יגמור את חייו מחובר למכונות ומסומם ממורפיום כדי שלא ירגיש את כאביו. גם אבא שלי לא רוצה את זה. נכון להיום הוא התאושש מאשפוז וכאבים שפקדו אותו בשבוע וחצי אחרון (האשפוז היה בגלל חום מדלקת), והוא צלול עם עיניים עירניות וסקרניות, אבל מאוד לא מרוכז ומאוד מפוזר דעת. אני כבר כמה חודשים מדברת איתו שילך לקבוצות מתיכה של הסטומות והסרטן, אבל הוא לא ממש משתף פעולה. פתאום לאח שלי צץ הרעיון המדהים שאבא שלנו צריך ללכת לקבוצות תמיכה.... אז אולי עכשיו שזה מכמה כיוונים זה יכנס לו יותר טוב למוח. אני בטיפול כבר שלוש שנים, ובטח שבטח לאור מאורעות השנתיים האחרונות. אבל הרגשתי שאולי עליי למצוא דרך נוספת לדבר על הדברים, עם אנשים שעוברים דברים דומים, וכך הגעתי לפורום הזה. הטיפול עושה לי הרבה טוב, ובלי המטפל שלי, הייתי מרגישה גלמודה כמו נטשו אותי על הירח ואפילו פתק פרידה לא השאירו. הוא מקור תמיכה גדול מאוד. אין לי שאלות, יש לי רק תקוות- שאבא שלי ידע כמה שאני אוהבת אותו (ואני טורחת לספר לו את זה משהו כמו 10 פעמים ביום טלפונית). שהמוות שלו לא יתפוס אותי לא מוכנה (למרות שבינינו- כמה אפשר להתכונן למוות של מישהו בכלל?). שלא יהיו לי חרטות לאחר מותו. שלא אלקה את עצמי על שלא יכולתי לרפא את מחלתו (אני מטפלת ברפואה סינית, אבל יודעת שעם או בלי זה, אני לא יכולה לרפא את המחלה. ובכל זאת....). שלאחר מותו, הוא יפגש עם אימא שלי וביחד ישלחו לי מסר כלשהו שהם יחד ואוהבים אותי ושיבוא היום שניפגש כולנו שוב. שלאחר מותו, אוכל לומר לעצמי "יעל, עשית את מה שיכולת לעשות. ועשית הרבה מאוד". נורא מוזר להיפרד וקצת להתאבל על מישהו שעדיין פה, לא? טוב, נראה לי מספיק להודעת היכרות. ערב נעים, יעל
טוב, אז שלום לכולם
ההודעה שלך עוררה אצלי תגובה
רגשית בעוצמה חריגה. הסרטן, מעצים מאוד תחושות שונות, ומאוד מחדד את הקשרים שלנו עם העולם. טוב שאת מספרת לאבא שלך על אהבתך לו -אני מאמינה שזה חשוב ושזו אחת הדרכים להמנע מחרטה עתידית. לגבי גילי, אני מבינה את התקווה /אכזה/ כעס וכו' שיש לך כלפיו. כשהייתי חולה נורא כעסתי על אחי הצעיר שלא עזר לי מספיק. אחרי הבראתי, היו לנו הרבה שיחות מאירות עיניים. למשל למדתי שהוא הרגיש שאני לא נותנת לו לעזור לי (וכמו תמיד שנינו צודקים) הוא יכול היה לעזור בדרכו שלו ואני הסכמתי לקבל רק בדרכי שלי - הוא לא יודע לנחש מה אני צריכה (בניגוד לאחי הגדול שהיה כבר יותר מיומן בטיפול בחולים) וככה "נלכדנו" ביחסים שבמקום לומר לו "אני צריכה שתעזור לי עם קניות בסופר, כדי שהוא ידע מה לעשות, כעסתי עליו שהוא "לא מספיק קשוב" "לא מתעניין מספיק" וכו' וכו'. בכלל הסרטן לימד אותי באופן מודגש שלאנשים שונים יש יכולות שונות. אם תצליחי "לשבור" את הריקוד עם גילי - ייתכן שתמצאי שותף, ייתכן שתשלימי עם כך שאת עושה יותר, תהיי שלווה יותר. ואגב, לטעמי אם אתם נעזרים במישהו כדאי שזה יהיה מישהו חדש לשניכם, לא המטפלת שלך כי אז יש איזה "חוסר איזון" שמובנה לסיטואציה. אולי מגשר/ת? אני "קופצת" פה עם עיצות בעניין גילי כי ממה שכתבת, נראה שעם אבא שלך, את באמת עושה הכל "נכון" - הולכת איתו, בקצב שלו, אוהבת, תומכת, וכו'. אני בצד של זו שתמכו בה אבל אני יכולה לדמיין שלתומכים יכול להיות מאוד בודד וכבד. מקווה שבמשהו עודדתי.
רגשית בעוצמה חריגה. הסרטן, מעצים מאוד תחושות שונות, ומאוד מחדד את הקשרים שלנו עם העולם. טוב שאת מספרת לאבא שלך על אהבתך לו -אני מאמינה שזה חשוב ושזו אחת הדרכים להמנע מחרטה עתידית. לגבי גילי, אני מבינה את התקווה /אכזה/ כעס וכו' שיש לך כלפיו. כשהייתי חולה נורא כעסתי על אחי הצעיר שלא עזר לי מספיק. אחרי הבראתי, היו לנו הרבה שיחות מאירות עיניים. למשל למדתי שהוא הרגיש שאני לא נותנת לו לעזור לי (וכמו תמיד שנינו צודקים) הוא יכול היה לעזור בדרכו שלו ואני הסכמתי לקבל רק בדרכי שלי - הוא לא יודע לנחש מה אני צריכה (בניגוד לאחי הגדול שהיה כבר יותר מיומן בטיפול בחולים) וככה "נלכדנו" ביחסים שבמקום לומר לו "אני צריכה שתעזור לי עם קניות בסופר, כדי שהוא ידע מה לעשות, כעסתי עליו שהוא "לא מספיק קשוב" "לא מתעניין מספיק" וכו' וכו'. בכלל הסרטן לימד אותי באופן מודגש שלאנשים שונים יש יכולות שונות. אם תצליחי "לשבור" את הריקוד עם גילי - ייתכן שתמצאי שותף, ייתכן שתשלימי עם כך שאת עושה יותר, תהיי שלווה יותר. ואגב, לטעמי אם אתם נעזרים במישהו כדאי שזה יהיה מישהו חדש לשניכם, לא המטפלת שלך כי אז יש איזה "חוסר איזון" שמובנה לסיטואציה. אולי מגשר/ת? אני "קופצת" פה עם עיצות בעניין גילי כי ממה שכתבת, נראה שעם אבא שלך, את באמת עושה הכל "נכון" - הולכת איתו, בקצב שלו, אוהבת, תומכת, וכו'. אני בצד של זו שתמכו בה אבל אני יכולה לדמיין שלתומכים יכול להיות מאוד בודד וכבד. מקווה שבמשהו עודדתי.
טיפולים
תודה על תגובתך. כן אני יודעת שגילי הוא מאוד שונה ממני ויש לו דרכים אחרות להגיב לדברים. אבל אני חושבת שהריחוק הזה- שאינו חדש כי היה שם תמיד- היום כואב לי הרבה יותר כי אין לי אימא ואין לי בן זוג ואבא שלי גם הוא עוד שניה איננו (עוד שניה בתחושה שלי בלבד). ואז מי יהיה? אני מרגישה שהריחוק הזה הוא לא רק מאבא שלי, הוא גם ממני ומחיי באופן כללי, ונראה לי שגם בלי סרטן זה היה קורה. וזה מאוד מכאיב לי, ועל אחת כמה וכמה עכשיו כשהמצב הוא כזה. אני חושבת שלאח שלי יש את היכולת אבל זה קשה לו, אבל אני באמת חושבת שהוא מרוכז בעצמו, ויש לי הרבה דוגמאות לכך, והגדולה שבהן היא פירוק הנישואים שלו. הדרך היחידה שלי לשבור את הריקוד עם גילי (מאוד מצא חן בעיניי הניסוח אז גנבתי לך אותו, מקווה שלא אכפת לך) היא להפסיק לצפות ממנו וזה קשה לי. בעצם יש עוד דרך והיא לקחת את הכל על עצמי ולא לשתף אותו בכלום- אבל אז איפה זה מותיר אותי עם החיים שלי? עם הצורך שלי לבנות את הקריירה שלי? עם כל הצרכים שגילי ממלא לעצמו כל כך יפה כבר שנים מבלי שמישהו מפריע לו? ואני חושבת שכשאני לוחצת אותו לפינה, עם כל התרעומת שאני מקבלת ועם כל התסכול והכעס שאני מעבירה, אני לפעמים מצליחה להעביר חלקיק מהרעיון, אבל הוא לעולם לא יודה בזה. זו רק אני עם תחושות הבטן שלי. לגבי טיפול- המטפלת אינה המטפלת שלי, היא מישהי שעברנו איתה לפני שנתיים וחצי טיפול משפחתי. לי יש מטפל וזה משהו נפרד לגמרי. עם אבא שלי אני עושה הרבה טעויות, אני מרגישה אותן בעיקר כשאני מתרגזת עליו. עודדת אותי מעצם תשובתך, תודה.
תודה על תגובתך. כן אני יודעת שגילי הוא מאוד שונה ממני ויש לו דרכים אחרות להגיב לדברים. אבל אני חושבת שהריחוק הזה- שאינו חדש כי היה שם תמיד- היום כואב לי הרבה יותר כי אין לי אימא ואין לי בן זוג ואבא שלי גם הוא עוד שניה איננו (עוד שניה בתחושה שלי בלבד). ואז מי יהיה? אני מרגישה שהריחוק הזה הוא לא רק מאבא שלי, הוא גם ממני ומחיי באופן כללי, ונראה לי שגם בלי סרטן זה היה קורה. וזה מאוד מכאיב לי, ועל אחת כמה וכמה עכשיו כשהמצב הוא כזה. אני חושבת שלאח שלי יש את היכולת אבל זה קשה לו, אבל אני באמת חושבת שהוא מרוכז בעצמו, ויש לי הרבה דוגמאות לכך, והגדולה שבהן היא פירוק הנישואים שלו. הדרך היחידה שלי לשבור את הריקוד עם גילי (מאוד מצא חן בעיניי הניסוח אז גנבתי לך אותו, מקווה שלא אכפת לך) היא להפסיק לצפות ממנו וזה קשה לי. בעצם יש עוד דרך והיא לקחת את הכל על עצמי ולא לשתף אותו בכלום- אבל אז איפה זה מותיר אותי עם החיים שלי? עם הצורך שלי לבנות את הקריירה שלי? עם כל הצרכים שגילי ממלא לעצמו כל כך יפה כבר שנים מבלי שמישהו מפריע לו? ואני חושבת שכשאני לוחצת אותו לפינה, עם כל התרעומת שאני מקבלת ועם כל התסכול והכעס שאני מעבירה, אני לפעמים מצליחה להעביר חלקיק מהרעיון, אבל הוא לעולם לא יודה בזה. זו רק אני עם תחושות הבטן שלי. לגבי טיפול- המטפלת אינה המטפלת שלי, היא מישהי שעברנו איתה לפני שנתיים וחצי טיפול משפחתי. לי יש מטפל וזה משהו נפרד לגמרי. עם אבא שלי אני עושה הרבה טעויות, אני מרגישה אותן בעיקר כשאני מתרגזת עליו. עודדת אותי מעצם תשובתך, תודה.
../images/Emo24.gifיעל שלום
ברוכה הבאה לפה ומקווה שתמצאי כאן את התמיכה ואת ה
שאת צריכה. דרך אגב בעלי הביא אותי לפה. הוא כתב כאן לפני ואני מצטרפת לגיחות קצרות או ארוכות מידי פעם. (מדהים כמה זמן אפשר לבלות ליד המחשב. אבל כואב בעיניים). את מתארת מצב ממש מורכב מבחינתך וחשוב חשוב שאת תקבלי תמיכה כי את כל הזמן דואגת לאבא דואגת להרגיש שאת בסדר, ואפילו קצת דואגת לאחיך (אך גם מצפה ממנו) אז קודם כל טוב שאת נמצאת בטיפול, ותמשיכי.
דרך אגב בחוסן יש קבוצות תמיכה ולמיטב ידיעתי זה לבני משפחה גם. (אין לי ניסיון אישי עם זה), לכן גם אם כרגע זה עדיין לא מדבר אל אביך זה עדיין יכול להיות בדיוק מה שאת צריכה. אני קצת מבינה את אביך שלא רוצה ללכת לקבוצת תמיכה. אני גם יכולה להגיד שלא מוכנה (עדיין) לחלוק עם אחרים את כל הדברים שאני מרגישה. ברור שהוא יפיק מזה תועלת אבל רק כשהוא יהיה מוכן וילך מרצונו. לגבי אחיך זה ידוע שכשאחד ההורים חולה פעמים רבות רוב העומס נופל על כתפי הבת. לא שהבן מתחמק מאחריות הוא נמצא שם ורוצה לעזור אך איכשהו יוצא שהבת היא זו שנושאת בעול העיקרי. יש לי עיצה
לא יודעת איך התקשורת בינך לבין אחיך נראה לי שתיארת מצב של עליות וירידות אולי תנסי גישה בה את אומרת לו מה הם הצרכים שלך במקום מתי הוא לא בסדר. זאת אומרת במקום להגיד "כשאני זקוקה לך אתה לא נמצא" – מה שיגרום לו מיד להיכנס למגננה עדיף להגיד "לפעמים אני מרגישה נורא לבד ואני צריכה איזה אוזן קשבת או חיבוק או סתם מישהו שיהיה שם" ואז יש הרבה יותר רצון מהצד השני לעזור. יכול להיות שניסית גישה זו וזה לא עבד אבל אם עדיין לא ניסית תנסי, לא יכול להזיק. דרך אגב זה נורא טבעי שתבואי אליו עם כל התיסכולים שלך הדאגות והחרדות, אבל זה לא מקדם אותך, וחבל. (סתם משהו שזעק מתוך המכתב שלך). מאחלת לך שתעברי את התקופה הזו בצורה חיובית ויפה כמה שאפשר תמשיכי תמיד להגיד לאביך כמה את אוהבת אותו,
ואף פעם זה לא יותר מדי. אני בטוחה שזה חשוב גם בשבילו. מקווה שכל יום
בשבילכם יהיה מתנה. קחי הרבה
וגם
ותשמרי על החיוכים
את לא לבד
יש כאן עוד אנשים במצבים שונים שעוברים דברים כאלה ואחרים כמוך. בהצלחה.
תמר
ברוכה הבאה לפה ומקווה שתמצאי כאן את התמיכה ואת ה
היי תמר ../images/Emo13.gif
קודם כל אני חייבת לציין שהאינטרנט (ובעיקר אי-מייל) הוא בעיניי ההמצאה החשובה ביותר של המאה ה-20. כמות הידע שאפשר להגיע אליה בשניות, קשר עם אנשים שאפשר ליצור בארץ ובעולם, והחשיפה הכלל עולמית היא נהדרת. ואת צודקת, מדהים כמה אפשר לשבת מול המחשב. אבל הפעם- בניגוד לפעם שהייתי משחקת במשחקי מחשב של האולמפיאדה- גם מקבלים דברים מעבר להנאה שטחית. אני יכולה להבין את חוסר הרצון של אבא שלי בקבוצות תמיכה. הוא גם מדור כזה שלא ממש מדבר, והאישיות שלו היא מאוד סגורה. אבל הדברים שהוא עובר/עבר הם כל כך גדולים, ואני לא יכולה לעזור לו בהרבה מהם. אני לא חושבת שהוא צריך ללכת עכשיו 3 שנים לטיפולים, אבל הייתי רוצה שיבדוק את זה, 3,4 פעמים ואם זה לא בשבילו, אז לא (בהנחה שמדובר על משהו טוב). בעניין הסטומות שיש לו, אני חושבת שיש לזה ערך גבוה מפני שיש לו הרבה שאלות שאין לו את מי לשאול. ואין חכם כבעל ניסיון, לכן אני חושבת שרק אנשים בעלי סטומות יכולים לעזור לו בעניין זה. את צודקת בהרבה דברים שכתבת: על התסכול וחוסר היכולת שלי לשתף את אח שלי בדברים, והעובדה שזה לא מקדם אותי גם כשאני מנסה או לא מנסה... אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות ולפעמים זה חונק אותי מבפנים. אני הולכת לטיפול פעמיים בשבוע ואני מרגישה איך החיים שלי מונחים בצד עכשיו, ואני יודעת שזה לא רק בגלל שאבא שלי חולה וזה מתוך חוסר ברירה, אלא בגלל שאני רוצה להיות לידו, אני מודעת לזה שזו בחירה שלי ואני לא מאשימה אף אחד בזה. אני גם לא מאשימה את אח שלי בחייו, אבל אני כן מאשימה אותו בדחיקה שלו אותי החוצה, לשולי החיים שלו. והעובדה שהוא יכול להילחם על חייו שלו גם במחיר של חיי שלי. וזה משהו שלדעתי אנשים שאוהבים אנשים אחרים לא אמורים לעשות. את צודקת גם לגבי העובדה שאיכשהו תמיד הבת נושאת בעול העיקרי כאשר הורה חולה. אני שומעת את זה הרבה, חברה שלי שהיא אחות בבית חולים רואה את זה גם ומספרת לי על זה... איכשהו אבל זה לא מנחם אותי. אולי אני אנסה את מה שהצעת לגבי הצגת הדברים, למרות שאני חייבת להודות שממש לא בא לי להרים עוד משהו להנחתה כואבת. מותר לי לומר לך משהו לגבי קבוצות תמיכה? מניסיוני שלי, מעולם לא נמשכתי לקבוצות תמיכה. הייתי בעבר אצל שלושה מטפלים כושלים שלא הצליחו להביא אותי לרמת התקדמות נכונה ולא סיפקו לי בסיס בטוח וחזק. עד שהגעתי למטפל הנוכחי שהצליח איפה שהאחרים נכשלו, ועוד ידו נטויה נראה לי. אולי עדיף לך טיפול של אחד על אחד לפני טיפול של קבוצה. עצם המסגרת היא חשובה ונותנת הרבה כוח מבפנים, לדעת שיש מקום שהוא רק שלך ולא של אף אחד אחר ממכרייך, לא כי את לא רוצה אותם שם, אלא כי שם את מקבלת את מלוא תשומת הלב. תודה על מילותייך, יעל
קודם כל אני חייבת לציין שהאינטרנט (ובעיקר אי-מייל) הוא בעיניי ההמצאה החשובה ביותר של המאה ה-20. כמות הידע שאפשר להגיע אליה בשניות, קשר עם אנשים שאפשר ליצור בארץ ובעולם, והחשיפה הכלל עולמית היא נהדרת. ואת צודקת, מדהים כמה אפשר לשבת מול המחשב. אבל הפעם- בניגוד לפעם שהייתי משחקת במשחקי מחשב של האולמפיאדה- גם מקבלים דברים מעבר להנאה שטחית. אני יכולה להבין את חוסר הרצון של אבא שלי בקבוצות תמיכה. הוא גם מדור כזה שלא ממש מדבר, והאישיות שלו היא מאוד סגורה. אבל הדברים שהוא עובר/עבר הם כל כך גדולים, ואני לא יכולה לעזור לו בהרבה מהם. אני לא חושבת שהוא צריך ללכת עכשיו 3 שנים לטיפולים, אבל הייתי רוצה שיבדוק את זה, 3,4 פעמים ואם זה לא בשבילו, אז לא (בהנחה שמדובר על משהו טוב). בעניין הסטומות שיש לו, אני חושבת שיש לזה ערך גבוה מפני שיש לו הרבה שאלות שאין לו את מי לשאול. ואין חכם כבעל ניסיון, לכן אני חושבת שרק אנשים בעלי סטומות יכולים לעזור לו בעניין זה. את צודקת בהרבה דברים שכתבת: על התסכול וחוסר היכולת שלי לשתף את אח שלי בדברים, והעובדה שזה לא מקדם אותי גם כשאני מנסה או לא מנסה... אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות ולפעמים זה חונק אותי מבפנים. אני הולכת לטיפול פעמיים בשבוע ואני מרגישה איך החיים שלי מונחים בצד עכשיו, ואני יודעת שזה לא רק בגלל שאבא שלי חולה וזה מתוך חוסר ברירה, אלא בגלל שאני רוצה להיות לידו, אני מודעת לזה שזו בחירה שלי ואני לא מאשימה אף אחד בזה. אני גם לא מאשימה את אח שלי בחייו, אבל אני כן מאשימה אותו בדחיקה שלו אותי החוצה, לשולי החיים שלו. והעובדה שהוא יכול להילחם על חייו שלו גם במחיר של חיי שלי. וזה משהו שלדעתי אנשים שאוהבים אנשים אחרים לא אמורים לעשות. את צודקת גם לגבי העובדה שאיכשהו תמיד הבת נושאת בעול העיקרי כאשר הורה חולה. אני שומעת את זה הרבה, חברה שלי שהיא אחות בבית חולים רואה את זה גם ומספרת לי על זה... איכשהו אבל זה לא מנחם אותי. אולי אני אנסה את מה שהצעת לגבי הצגת הדברים, למרות שאני חייבת להודות שממש לא בא לי להרים עוד משהו להנחתה כואבת. מותר לי לומר לך משהו לגבי קבוצות תמיכה? מניסיוני שלי, מעולם לא נמשכתי לקבוצות תמיכה. הייתי בעבר אצל שלושה מטפלים כושלים שלא הצליחו להביא אותי לרמת התקדמות נכונה ולא סיפקו לי בסיס בטוח וחזק. עד שהגעתי למטפל הנוכחי שהצליח איפה שהאחרים נכשלו, ועוד ידו נטויה נראה לי. אולי עדיף לך טיפול של אחד על אחד לפני טיפול של קבוצה. עצם המסגרת היא חשובה ונותנת הרבה כוח מבפנים, לדעת שיש מקום שהוא רק שלך ולא של אף אחד אחר ממכרייך, לא כי את לא רוצה אותם שם, אלא כי שם את מקבלת את מלוא תשומת הלב. תודה על מילותייך, יעל
אדומה../images/Emo140.gif
אמא שלי כמו אבא שלך לא מוכנה לשמוע ממני כמעט כלום. כל דבר שאני מציעה לה היא או פוסלת או אומרת שהיא כבר יודעת הכל ושהיא מכינה את עצמה וכו'.... היום הרגשתי דחיה מצידה כלפיי כשניסיתי להציע לה משהו אבל בסוף התברר שכל היום היו לה טלפונים מכל מי שדואג לה וכולם ניסו להציע לה כל מיני עזרות ובסוף היא כבר היתה עייפה.....ואני הייתי זאת שכביכול חטפה על הראש..... אז הרגשתי רע עם זה...ועדיין....אבל אולי לומדים מהנסיון? גם אני לבד בעניין הזה. ולגבי קבוצות תמיכה אז גם אני לא כלכך אוהבת קבוצות מעדיפה אחד על אחד ויכולה להבין אותך ואת מה שאת מתארת. לפחות כאן עכשיו אנחנו כבר שתיים אז שתיים זה תמיד ביחד.....
אמא שלי כמו אבא שלך לא מוכנה לשמוע ממני כמעט כלום. כל דבר שאני מציעה לה היא או פוסלת או אומרת שהיא כבר יודעת הכל ושהיא מכינה את עצמה וכו'.... היום הרגשתי דחיה מצידה כלפיי כשניסיתי להציע לה משהו אבל בסוף התברר שכל היום היו לה טלפונים מכל מי שדואג לה וכולם ניסו להציע לה כל מיני עזרות ובסוף היא כבר היתה עייפה.....ואני הייתי זאת שכביכול חטפה על הראש..... אז הרגשתי רע עם זה...ועדיין....אבל אולי לומדים מהנסיון? גם אני לבד בעניין הזה. ולגבי קבוצות תמיכה אז גם אני לא כלכך אוהבת קבוצות מעדיפה אחד על אחד ויכולה להבין אותך ואת מה שאת מתארת. לפחות כאן עכשיו אנחנו כבר שתיים אז שתיים זה תמיד ביחד.....
האחים שלנו../images/Emo163.gif
אח שלי יחסית לאיך שרציתי שיהיו בינ היחסים מאד מרוחק ממני....לא ככה דמיינתי שנהיה אבל-זאת עובדה וזה כואב לי וככה אני חיה כל השנים. כתבת שאחיך מרוכז בעצמו ושפירק נישואין אז שתדעי שזה גם פרק מאד קשה ושלפעמים גם קשה לשתף בו כי זה מאד כואב ועוברים כל מיני מצבים קשים שלא כל אחד יכול להבין-רק אולי מי שהיה שם.... ואני לצערי-הייתי שם.
אח שלי יחסית לאיך שרציתי שיהיו בינ היחסים מאד מרוחק ממני....לא ככה דמיינתי שנהיה אבל-זאת עובדה וזה כואב לי וככה אני חיה כל השנים. כתבת שאחיך מרוכז בעצמו ושפירק נישואין אז שתדעי שזה גם פרק מאד קשה ושלפעמים גם קשה לשתף בו כי זה מאד כואב ועוברים כל מיני מצבים קשים שלא כל אחד יכול להבין-רק אולי מי שהיה שם.... ואני לצערי-הייתי שם.
חוסר תקשורת
היי שלהבת, פירוק הנישואים הם כמובן הרבה יותר מורכבים מההנחה הבסיסית שזה רק בגלל הריכוז שלו בעצמו, אבל כן, לעניין זה היתה השפעה לא מבוטלת. תאמיני לי שאני מבינה מאוד את הצדדים האחרים- של אבא שלי, של אח שלי, של חברים שלי, של מי לא. אבל זה לא תמיד עוזר לי, כי אני עדיין פגועה ועדיין קשה לי ואני עדיין לבד. אני יודעת שזה נותן לי לראות את התמונה השלמה, וזה עוזר לי לדעת שאנשים לא עושים לי את הדברים הללו מתוך כוונה לפגוע בי אלא מתוך חוסר היכולת שלהם להתמודד, אבל זה לא משנה לי הרבה במציאות. לא צריך תמיד להיות ממש באותה מציאות על מנת לתאר לעצמך מה האדם השני עובר. אתה יכול מהנסיון שלך עם כאב אדיר בכל כך הרבה רמות אבל אחר לתאר לעצמך כמה שזה קשה ומהמקום הזה לפתח אמפטיה.
היי שלהבת, פירוק הנישואים הם כמובן הרבה יותר מורכבים מההנחה הבסיסית שזה רק בגלל הריכוז שלו בעצמו, אבל כן, לעניין זה היתה השפעה לא מבוטלת. תאמיני לי שאני מבינה מאוד את הצדדים האחרים- של אבא שלי, של אח שלי, של חברים שלי, של מי לא. אבל זה לא תמיד עוזר לי, כי אני עדיין פגועה ועדיין קשה לי ואני עדיין לבד. אני יודעת שזה נותן לי לראות את התמונה השלמה, וזה עוזר לי לדעת שאנשים לא עושים לי את הדברים הללו מתוך כוונה לפגוע בי אלא מתוך חוסר היכולת שלהם להתמודד, אבל זה לא משנה לי הרבה במציאות. לא צריך תמיד להיות ממש באותה מציאות על מנת לתאר לעצמך מה האדם השני עובר. אתה יכול מהנסיון שלך עם כאב אדיר בכל כך הרבה רמות אבל אחר לתאר לעצמך כמה שזה קשה ומהמקום הזה לפתח אמפטיה.
נכון אדומה-ואפשר לצטט אותך?../images/Emo12.gif
"תאמיני לי שאני מבינה מאוד את הצדדים האחרים- של אבא שלי, של אח שלי, של חברים שלי, של מי לא. אבל זה לא תמיד עוזר לי, כי אני עדיין פגועה ועדיין קשה לי ואני עדיין לבד." כתבת דברים שיצאו כאילו אני הייתי כותבת אותם ככה בדיוק גם אני מרגישה ולמרות שאנחנו לא בדיוק באותה סיטואציה כי אצלך זה אבא ואצלי זאת אמא עדיין זאת בדיוק התחושה שלי..... וכנראה שעוד נכונו לי הרבה ימים קשים...... כדאי לי להתעטף בחליפת מגן?כדי לא להפגע
"תאמיני לי שאני מבינה מאוד את הצדדים האחרים- של אבא שלי, של אח שלי, של חברים שלי, של מי לא. אבל זה לא תמיד עוזר לי, כי אני עדיין פגועה ועדיין קשה לי ואני עדיין לבד." כתבת דברים שיצאו כאילו אני הייתי כותבת אותם ככה בדיוק גם אני מרגישה ולמרות שאנחנו לא בדיוק באותה סיטואציה כי אצלך זה אבא ואצלי זאת אמא עדיין זאת בדיוק התחושה שלי..... וכנראה שעוד נכונו לי הרבה ימים קשים...... כדאי לי להתעטף בחליפת מגן?כדי לא להפגע
הבדידות....../images/Emo10.gif
צדקת בלג ואפשר לפתוח על כך הודעה חדשה לי למשל מאד עצוב ובודד לתמוך באמא שלי מכיון שהיא כביכול "לא צריכה אותי" זאת התחושה שיש לי לגביה ולמה? כי היא מסתדרת עם העזרה של אבא שלי ושל החברות שלה ואני..מרגישה שהחברות שלה יותר קרובות אליה ממני.... ומותר לה, זה החיים שלה אבל זה עצוב לי.
צדקת בלג ואפשר לפתוח על כך הודעה חדשה לי למשל מאד עצוב ובודד לתמוך באמא שלי מכיון שהיא כביכול "לא צריכה אותי" זאת התחושה שיש לי לגביה ולמה? כי היא מסתדרת עם העזרה של אבא שלי ושל החברות שלה ואני..מרגישה שהחברות שלה יותר קרובות אליה ממני.... ומותר לה, זה החיים שלה אבל זה עצוב לי.
איילת האביב
New member
יעל יקרה, ברוכה הבאה
אני שמחה שמצאת את דרכך אלינו, גם אני מצאתי כאן בית אוהב בימים קשים מאוד שעברתי ולא היה לדבר עם מישהו שממש ממש הבין וכאן כל אחד מביננו הקורא את מילותייך מכיר את מכלול הבעיות בצורה זו אחרת. הקושי במחלת אדם אהוב עלינו כואבת כמעט כמו לעבור את המחלה על בשרך. את עושה נכון בכך שאת מתאימה את עצמך לקצבו ורצונו של אביך, זו הדרך הנכונה והיחידה שאת יכולה לעזור לו. לגבי אחיך, נכון זה מאכזב שהוא לא מושיט יד, אך דעי לך שיש אנשים שפשוט לא יודעים איך להתמודד, זה גדול עליהם, במיוחד כשמדובר באדם אהוב. כשאני עברתי את הניתוח הגדול שלי, נטש אותי אדם שהיה מאוד מאוד משמעותי בחיי, כאב מאוד, אך למדתי שזה נובע מפחד ואי יכולת ולאו דוקא מרוע, אדישות או אנוכיות. לימדי לסלוח לאחיך, זה יקל גם עליך, למי יש כוח לכעוס??????. איזרי כוח יקירתי, המשיכי לספר מה שעובר עליך, אך מעל הכל שימרי על עצמך! איילת האביב
אני שמחה שמצאת את דרכך אלינו, גם אני מצאתי כאן בית אוהב בימים קשים מאוד שעברתי ולא היה לדבר עם מישהו שממש ממש הבין וכאן כל אחד מביננו הקורא את מילותייך מכיר את מכלול הבעיות בצורה זו אחרת. הקושי במחלת אדם אהוב עלינו כואבת כמעט כמו לעבור את המחלה על בשרך. את עושה נכון בכך שאת מתאימה את עצמך לקצבו ורצונו של אביך, זו הדרך הנכונה והיחידה שאת יכולה לעזור לו. לגבי אחיך, נכון זה מאכזב שהוא לא מושיט יד, אך דעי לך שיש אנשים שפשוט לא יודעים איך להתמודד, זה גדול עליהם, במיוחד כשמדובר באדם אהוב. כשאני עברתי את הניתוח הגדול שלי, נטש אותי אדם שהיה מאוד מאוד משמעותי בחיי, כאב מאוד, אך למדתי שזה נובע מפחד ואי יכולת ולאו דוקא מרוע, אדישות או אנוכיות. לימדי לסלוח לאחיך, זה יקל גם עליך, למי יש כוח לכעוס??????. איזרי כוח יקירתי, המשיכי לספר מה שעובר עליך, אך מעל הכל שימרי על עצמך! איילת האביב
60 שניות על הכעס
אהלן איילת, תודה לך על תגובתך וכן, את צודקת, לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שלמרות שהרבה פעמים אני יכולה להרגיש את מצוקתו של אבי- זה עדיין לא אני שם, אני לא סובלת מהכאב. העלית את נקודת הכעס ולמי יש כוח לכעוס. ברפואה סינית, הכעס משויך לאלמנט העץ. הוא משויך לאלמנט של יצירה, כאשר הכעס הוא שנותן לו את הכוח הזה לפרוץ ביצירתיות, לגדול. תארי לעצמך כמה כוח צריך זרע אחד קטן, כדי לצמוח על פני האדמה ומעלה מעלה. אז נכון, מדובר על כעס לא ככעס פתולוגי גורם להתקפי זעם וכו', אבל מדובר על כוח שהוא נכון, חשוב והכרחי למעגל החיים ולמחזורי החיים שלנו. טוני מוריסון כתבה בספרה "העין הכי כחולה": "הכעס טוב יותר. בכעס יש הרגשת קיום. מציאות ונוכחות. מודעות לערך עצמך". וככל שאני חושבת על המשפט הזה הוא מאוד נכון בעיניי. אז כל עוד זה טבעי אני בעד כעס ובעד לתת לו לצאת החוצה. חלילה לנו מלהגיע למצבים שהכעס יורה בנו מבפנים מבלי להשתחרר החוצה. ולפעמים הכעס הזה יכול לגרום לאנשים סביבנו להתעורר. תודה על שכתבת, יעל
אהלן איילת, תודה לך על תגובתך וכן, את צודקת, לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שלמרות שהרבה פעמים אני יכולה להרגיש את מצוקתו של אבי- זה עדיין לא אני שם, אני לא סובלת מהכאב. העלית את נקודת הכעס ולמי יש כוח לכעוס. ברפואה סינית, הכעס משויך לאלמנט העץ. הוא משויך לאלמנט של יצירה, כאשר הכעס הוא שנותן לו את הכוח הזה לפרוץ ביצירתיות, לגדול. תארי לעצמך כמה כוח צריך זרע אחד קטן, כדי לצמוח על פני האדמה ומעלה מעלה. אז נכון, מדובר על כעס לא ככעס פתולוגי גורם להתקפי זעם וכו', אבל מדובר על כוח שהוא נכון, חשוב והכרחי למעגל החיים ולמחזורי החיים שלנו. טוני מוריסון כתבה בספרה "העין הכי כחולה": "הכעס טוב יותר. בכעס יש הרגשת קיום. מציאות ונוכחות. מודעות לערך עצמך". וככל שאני חושבת על המשפט הזה הוא מאוד נכון בעיניי. אז כל עוד זה טבעי אני בעד כעס ובעד לתת לו לצאת החוצה. חלילה לנו מלהגיע למצבים שהכעס יורה בנו מבפנים מבלי להשתחרר החוצה. ולפעמים הכעס הזה יכול לגרום לאנשים סביבנו להתעורר. תודה על שכתבת, יעל
ליעל האדומה ריגשת אותי בדברייך
ליעל דבריך נגעו עמוק בליבי אינני רוצה להאריך בעצות (מי אני שאעשה זאת?) יש לי לומר לך רק את הדברים הבאים ממקום של חולת סרטן מצד אחד ומצד שני בת לאמא חולת אלצהיימר אני יודעת מה זה להרגיש לבד משני הכיוונים האלה ואחרי שהרגשתי בדומה לדברים שכתבת, כעסתי ותהיתי איפוה כולם כשאני זקוקה להם התרגלתי לעובדה שאין מה להלחם בכמות ובדרך שבה אנשים יכולים או מוכנים לתמוך, אנחנו לא יכולים לשנות ולהשפיע על זה האפשרות היחידה זה אך ורק לשנות את ההתייחסות שלנו לכך. אני יודעת שזה מאד קשה, אבל בזמן שנותר ואגב הרופאים לפעמים אוהבים להקציב זמן לחולים שלהם ואני כבר זכיתי לראות איך הסטטיסטיקה שלהם לא מתאמתת ( אגב גם לי הקציבו "גג" חמש שנים עם המחלה ואני כבר שש ןחצי שנים ואין לי שום תוכניות לסיים את עניניי כאן, נהפוך הוא
) . לכן, תנסי לחיות באמת כאילו אין לך זמן בכל הנוגע לדברים הנהדרים שאת במילא עושה כפי שכתבת להגיד לו כמה את אוהבת אותו לעשות לו הכי טוב שאת יודעת והעיקר והחשוב מהכל ללא כל רגשות אשם, אין משהו פחות יעיל בחיים שלנו מרגשות אשם. אני רוצה לחזק את ידך ואת רוחך ולומר לך שאת כנראה אדם נפלא ובת נהדרת, לכן תהני עם אביך ככל שתוכלי , תעשי את מה שאת עושה כי כפי הנראה את עושה המון ותשתדלי להרגיש עם זה שלמה. אני שולחת לך חיבוק גדול של כוח וחום להמשך בידידות רבה אספמיה
ליעל דבריך נגעו עמוק בליבי אינני רוצה להאריך בעצות (מי אני שאעשה זאת?) יש לי לומר לך רק את הדברים הבאים ממקום של חולת סרטן מצד אחד ומצד שני בת לאמא חולת אלצהיימר אני יודעת מה זה להרגיש לבד משני הכיוונים האלה ואחרי שהרגשתי בדומה לדברים שכתבת, כעסתי ותהיתי איפוה כולם כשאני זקוקה להם התרגלתי לעובדה שאין מה להלחם בכמות ובדרך שבה אנשים יכולים או מוכנים לתמוך, אנחנו לא יכולים לשנות ולהשפיע על זה האפשרות היחידה זה אך ורק לשנות את ההתייחסות שלנו לכך. אני יודעת שזה מאד קשה, אבל בזמן שנותר ואגב הרופאים לפעמים אוהבים להקציב זמן לחולים שלהם ואני כבר זכיתי לראות איך הסטטיסטיקה שלהם לא מתאמתת ( אגב גם לי הקציבו "גג" חמש שנים עם המחלה ואני כבר שש ןחצי שנים ואין לי שום תוכניות לסיים את עניניי כאן, נהפוך הוא
סרטן ואלצהיימר
היי אספמיה, שתי מחלות מקוללות. תודה על מילותייך החמות. ואני שולחת לך הרבה חיבוקים על הנחישות שמוקרנת מההודעה שלך. אני מבינה מאוד את מה שאת אומרת לגבי האלצהיימר. אימא שלי התמודדה בזמנו עם אימא שלה שהייתה חולה באלצהיימר וזה היה נורא. סבתא שלי גרה איתנו תקופה ואימא שלי לקחה 2 מטפלות שיהיו איתה סביב השעון וזה היה מטורף אבל יחד עם זאת היה ברור מאליו שסבתא לא תלך לשום מקום אלא תגור איתנו עד אחרון ימיה, וכך היה. אני חושבת שזה היה בלתי נסבל מהשורש עבור אימא שלי, שכל משפחתה הייתה אימא שלה, והיא הייתה בת יחידה. אחרי שאימא שלי נפטרה, קראתי מה דברים שכתבה, וגיליתי שגם כשיש משפחה תומכת ויחסים קרובים עם הבת כמו שלי ולה היו, היא עדיין הצליחה להרגיש לגמרי בודדה בכל מה שקשור לאימא שלה. תגלית זו מאוד הטרידה אותי. מאוד קשה אלצהיימר, מחלה איומה ונוראית.
היי אספמיה, שתי מחלות מקוללות. תודה על מילותייך החמות. ואני שולחת לך הרבה חיבוקים על הנחישות שמוקרנת מההודעה שלך. אני מבינה מאוד את מה שאת אומרת לגבי האלצהיימר. אימא שלי התמודדה בזמנו עם אימא שלה שהייתה חולה באלצהיימר וזה היה נורא. סבתא שלי גרה איתנו תקופה ואימא שלי לקחה 2 מטפלות שיהיו איתה סביב השעון וזה היה מטורף אבל יחד עם זאת היה ברור מאליו שסבתא לא תלך לשום מקום אלא תגור איתנו עד אחרון ימיה, וכך היה. אני חושבת שזה היה בלתי נסבל מהשורש עבור אימא שלי, שכל משפחתה הייתה אימא שלה, והיא הייתה בת יחידה. אחרי שאימא שלי נפטרה, קראתי מה דברים שכתבה, וגיליתי שגם כשיש משפחה תומכת ויחסים קרובים עם הבת כמו שלי ולה היו, היא עדיין הצליחה להרגיש לגמרי בודדה בכל מה שקשור לאימא שלה. תגלית זו מאוד הטרידה אותי. מאוד קשה אלצהיימר, מחלה איומה ונוראית.
היו לי דמעות בעיניים
שלום יעל, היו לי דמעות בעיניים כשקראתי את מכתבך. את כל כך יכול להבין את תחושת הבדידות והתסכול שבו את נמצאת. לפני חצי שנה התגלה אצלי גידול ממאיר בחיבור שבין הוושט לקיבה, גידול שאופיני מאד למעשנים כבדים ואלכוהליסטים ואני לא שותה, אל מעשן ואפילו לא משחק סנוקר...
. אבל אני יודע את הסיבה האמיתית למחלה. היחסים שלי עם אישתי מאד התערערו בשנה שלפני גילוי המחלה, היינו במצב כלכלי קשה ורבנו המון. אני לקחתי עם כל המצב נורא קשה ואני בטוח שבגלל המתחים והלחצים שבו הייתי שרוי המחלה התפרצה. הרי תאים סרטניים נמצאים בכל אחד ואחד מאיתנו וכאשר בן אדם עובר משבר בחייו הגוף שלו נחלש וזה מאפשר למחלה להתפרץ כמו שפטירתה של אמך עוררו אצל אביך את טריגר המחלה. מאותו יום שבו הפילו עליי את הפצצה, אישתי שהיתה אמורה להיות האדם הרוב ביותר שלי הפנתה לי עורף. אני לא אתחיל לפרט את כל המעשים המגעילים שהיא עשתה כי זה לא המקום, אבל השורה התחתונה שחשתי את הבדידות העצומה של לעבור את המחלה לבד. כמובן שהיתה לי את התמיכה האבסולוטית של הורי ושל חברים קרובים, אבל האדם הקרוב ביותר שהיה צריך להיות שם לא היה. יש אנשים שלא יודעים איך להתמודד ומעדיפים לתפוס מרחק, זה עצוב ופוגע, זה עצוב ופוגע שבעתיים שכזה אדם קרוב אלייך, אבל החוכמה להיות חזק ולא לתת לאנשים כאלה לשבור אותך. את חייבת להיות חזקה קודם כל למען אביך, במיוחד לאור העובדה שהוא לא יודע את האמת. להגיד לך את האמת גם אני לא שאלתי אף את השאלה כמה זמן נותנים לי. אני משתדל להנות מהחיים כמה שיותר כי אף פעם אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה. אני מקווה שתמשיכי להיות חזקה בשבילך ובשביל אביך, ואל תתאבלי עליו פשוט תהני ממנו. שולח לך הרבה אנרגיות וכוחות והכי חשוב תאמיני. רמי
שלום יעל, היו לי דמעות בעיניים כשקראתי את מכתבך. את כל כך יכול להבין את תחושת הבדידות והתסכול שבו את נמצאת. לפני חצי שנה התגלה אצלי גידול ממאיר בחיבור שבין הוושט לקיבה, גידול שאופיני מאד למעשנים כבדים ואלכוהליסטים ואני לא שותה, אל מעשן ואפילו לא משחק סנוקר...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.