מחשבותי על הסדרה
יצא שכתבתי בעיקר על שלושת העונות הראשונות, גם כי את הרביעית לא כ"כ אהבתי וגם רציתי שמישהו שלא ראה עוד את הרביעית יקרא את ההודעה בפורום השני, אבל אפשר להגיב ולהתייחס לרביעית. אז בקיצור כתבתי הרבה דברים הנה מחשבותי:
- ההרגשה שהכל תוכנן מראש- זה בגדול ההרגשה עד אמצע עונה 3 (חוץ מגליצ'ים קטנים פה ושם) נניח הקטע שהכי תפס אותי בהפתעה היה שגילינו שניל הוא בלייפייר. אני מודה, אני לא עליתי על זה, עד ממש לפני הפרק שהם הולכים למצוא אותו, שטיפונת לפני זה ניחשתי שזה אולי הוא. ובאמת הרבה דברים שהתגלו ונחשפו לאט לאט באמת הרגישו כאילו יש להם רמזים בהתחלה והם תוכננו מראש, מראיונות עם היוצרים נראה שבאמת רובם תוכננו מראש.
נניח הקטע שהציגו את אוגוסט בעונה הראשונה- ואז בעונה השניה מגלים שהוא פינוקיו- ושהוא נשלח עם אמה- ושהוא זה שאמר לניל לעזוב אותה כדי שהיא תלך לכלא. וכשרואים את כל זה נפרס זה מרגיש כ"כ הגיוני וגאוני, שוב כי במיוחד זה ממש מרגיש כאילו רוב הדברים האלה תוכננו מהתחלה (מה שהם באמת היו). וזה אולי ההבדל הגדול בין העונה הזאת לעונה 4- ששם רוב הדברים הרגישו מופרכים- וטוויסטים שנדחפו בכוח ושבבירור לא היו קיימים בהתחלה, ולכן מרגישים כ"כ מלאכותיים.
- הסיפור חיים של אמה- מה שבמיוחד אהבתי בו, זה איך הוא כ"כ שונה מבחינת כל ההוויה שלו מכל הסיפורים של שאר הדמויות שהגיעו מהאגדות. ואיך יש בו משהו כזה מציאותי. כל פעם שהיא סיפרה על זה שהיא הייתה במערכת הרווחה ועברה בין משפחות זה היה כזה עצוב. ואני חושבת שאחד הפרקים האהובים עלי היה הפרק של הפלשבק שלה עם ניל.
היה חבל לי בגדול שלא ראו יותר מהעבר של אמה כי הרגיש לי הרבה יותר מעניין לראות דברים בעבר שלה. ואולי זה הסיבה שכ"כ אהבתי את פרק הפלשבק שרואים איך היא וניל הכירו (וכמובן שזה גם הפרק הראשון שיש לה עם קפטן הוק- שמשם התחיל השיפ של קפטן סוואן שממש הוסיף לכל העניין). מה שעוד אהבתי זה איך שסיפור האהבה בין ניל לאמה מרגיש "מציאותי" וריאליסטי, בניגוד לבומבסטיות והאגדתיות של כל סיפורי האהבה של הדמויות האחרות. שהם פוגשות את ה"טרו לאב" שלהם וישר יודעים שהוא הטרו לאב. ויותר מזה. ניל אמנם, באמת אהב את אמה ובלי העניין שאוגוסט אמר לו לעזוב אותה, הוא לא היה נותן לה ללכת לכלא. אבל עד שהיא לא ידעה את זה היא חשבה שהוא סתם מישהו שלא באמת אהב אותה והונה אותה. זה מרגיש הרבה יותר מציאותי, כי במציאות יש באמת אנשים סתם רעים ואנוכיים ובאותה מידה ניל באמת היה יכול להיות סתם נוכל דושבאג. ובגלל שזה הרגיש כ"כ מציאותי, זה היה כ"כ עצוב שהיא חשבה שהוא לא אהב אותה ונתן לה ללכת לכלא
- העיסוק של הסדרה בהורות ומשפחה- יש משהו נורא מעניין, איך כמעט לכל דמות יש סיפור טרגי מהילדות. וזה ממש שם זרקור על העניין על איך אנחנו סוחבים את הדברים שההורים שלנו עשו לנו ואיך זה משפיע עלינו, ואיך זה נותן לדמויות הרעות גם עומק.
זה מתחיל כמובן עם אמה שחשבה שההורים שלה ויתרו עליה, לכן כל החיים שלה הרגישה שהיא לא יכולה לאהוב מישהו אחר- וזה מה שגרם לה לתת את הילד שלה לאימוץ- מתוך המחשבה שלה לא היו הורים- אז היא לא יכולה להיות אמא. זה ממשיך עם הדמויות של האגדות כמובן. עם ניל והרקע שלו עם אבא שלו ראמפל. ובניגוד לסיפור של רג'ינה שבו אמא שלה הייתה באמת סתם רעה. מה שממש עצוב זה שראו שראמפל אהב את ניל, גם כשהוא היה ילד (בכלל ראמפל דמות מעולה- אולי ארחיב עליו עוד בהמשך), אבל העובדה שהוא לא יכל לוותר עבורו על הכוח שלו כ"כ עצובה. כי מצד אחד רואים שהוא אוהב אותו והוא רוצה, אבל הוא היה מכור מדי לכוח. ואז כשמראים את הסיפור של רמפל עצמו עם אבא שלו - ומבינים שהדפיקיות עוברות מדור לדור וכל פעם ההורים דופקים את הילדים שלהם וככה זה ממשיך.
מה שנורא מגניב בעיני זה בגלל כל הכישופים והדברים- אז יש פער של כמה דורות בין אנשים אבל הגילאים שלהם הרבה פעמים לא משקפים את זה. מה שעושה את זה מצחיק לפעמים (שסנואו וצ'ארמינג הם ההורים של אמה למשל). אבל מה שזה ממחיש לדעתי מאוד יפה, זה עד כמה אנחנו בעצם אנחנו חושבים שאם מישהו מבוגר- הוא גם בוגר וצודק. ואם מישהו ילד, אז הוא ילדותי. אבל זה לא תמיד ככה. אנשים יכולים להתבגר פיזית ועדיין לא להתבגר נפשית. עדיין להתנהג כמו ילדים במובן מסויים. למרות שיש להם ילדים - הם עדיין ילדים בעצמם. הדוגמא הכי בולטת לזה זה הסיפור עם פיטר פן- שכ"כ אהבתי את הטוויסט שלו- שאנחנו מגלים שהוא אבא של ראפל בסוף.
פיטר פן תמיד סימל עבורי סוג של משהו כזה עצוב וכואב - תמיד הוא סימל מישהו שלא רוצה להתבגר ולהישאר בעולם הקסום של הילדות. אבל בעקבות הסדרה חשבתי על זה והגעתי למסקנה כמה שזה לא הגיוני. אני לא חושבת שפגשתי ילד אחד שלא רוצה להיות גדול. ילדים באופן כללי רוצים להיות גדולים, ובעיקר- כי הם לא יודעים איך זה להיות מבוגר וכמה זה קשה. הם לא יכולים להעריך כמה קסומה הילדות כי הם לא מכירים משהו אחר. רק כשאתה באמת מתבגר אתה נזכר בזמן הקסום שהיית ילד ומתגעגע לזה. הרי פיטר פן נכתב בעצמו ע"י מבוגר. ילד לא היה חושב על זה. פיטר פן הוא פנטזיה של מבוגרים להישאר צעירים לנצח, לא של ילדים. ילדים לא יכולים להבין את הכאב שבהתבגרות כי הם לא חוו את זה. בגלל זה הטוויסט שהם הביאו פה על פיטר פן ממש מעניין. מתוך רעיון רומנטי שתמיד ליווה את פיטר פן- ילד שלא רוצה להתבגר- הראו שזה נובע ממקום קצת פתטי וילדותי- מבוגר שמסרב לקחת אחריות על החיים שלו - על הילד שיש לו. וההפיכה שלו לילד בדיוק מסמל את זה- חוסר היכולת לקחת אחריות.
והעניין הזה שיש פער בין איך שהורים צריכים להיות בגיל לבין איך שהם באמת משפיע- פתאום יש הרבה פעמים החלפה בין הורים לילדים. הרבה פעמים הילדים יודעים יותר ויותר בוגרים מההורים. זה נכון גם לגבי הנרי. זה נכון מבחינת הידע שיש לו את הידע הנכון לגבי העולם ממה שיש לאמה בעונה הראשונה (לגבי עולם האגדות). והיא מתייחסת אליו בסוג של התנשאות ולא מאמינה לסיפור שלו. אבל זה מתבטא יותר יפה לדעתי בעובדה שהרבה פעמים הילדים יותר מוסריים מההורים שלהם. רואים את זה יפה עם הנרי ורג'ינה, שהרבה פעמים הוא המצפן המוסרי שלה. היא רוצה לעשות דברים רעים והוא עוצר אותה - הוא יודע מה נכון ולא נכון לעשות למרות שהיא האמא והוא הילד. זה גם חוזר על עצמו עם בלפייר וראמפל- שבלפייר, למרות היותו ילד- הרבה יותר מוסרי מראמפל. והוא זה שמשפיע עליו לרוב לנהוג בצורה המוסרית. וגם עם רג'ינה ואמא שלה.
עוד משהו אחרון בנוגע למשפחות בסדרה- עוד משהו שאני דיי אוהבת שיש קצת פירוק של המשפחה ה"מסורתית". אמנם זה לא כזה חתרני, זה לא שהביאו זוגיות לסבית או הומואית. אבל זה ממש מעניין בעיני שלהנרי יש שתי אמהות. ראשית בכלל שהוא גדל עם אמא חד הורית. ואז שגם האמא השניה שלו חד הורית. אמנם הוא מוצא את האבא שלו בסוף, אבל הוא מבלה איתו ממש מעט זמן. ובגדול רוב הסדרה מבחינתו יש לו שני הורים- אמה ורג'ינה- ושתיהן אמהות שלו. וזה יפה גם שהם מקבלות בסופו של דבר את העובדה ששתיהן האמהות שלו. זה יפה איך לא חסר לו שתהיה לו "משפחה מסורתית" עם אמא ואבא. הוא אוהב את מה שיש לו.
זה חוזר גם במובן מסויים, אם כי הרבה פחות בולט, עם בלפייר, שגם הוק וגם רמפל מרגישים אבות שלו. ודווקא את אמא שלו הוא איבד בגיל צעיר.
(כתבתי הרבה ולא הכל נכנס אז המשך בהודעה נוספת)
במילה אחת- מעולה עד אמצע עונה 3- משם דיי מתדרדר. 
