שלום לכולם

lior2583

New member
שלום לכולם

אני ליאור,וזו הפעם הראשונה שאני נכנסת לכאן,לפורום הזה,כי הרבה אנשים המליצו לי עליו...עליכם אני סובלת מחרדות כבר כמה חודשים,אני כל הזמן מפחדת שיקרה לי משהו רע,אני מרגישה שאני מתחרפנת...אני סובלת מבחילות ומחנק בגרון וקשה לי לנשום,אני מפחדת לחיות,מפחדת ללכת לישון,מפחדת לקום בבוקר,מפחדת לאכול ולפעמים גם לנשום...אני כל הזמן מפחדת מתחושת הבחילה,שלא תחזור ותהרוס לי את היום,או תצןץ בדיוק כשאני עם חברים,או בעבודה,ומה לא. אני כל דקה עסוקה בלחשוב-מה יהייה אם יקרה לי משהו רע ,אם אני אחלה,אם אני אשתגע...אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת לכם את כל זה.אני כבר מיואשת,זה לא חיים מה שקורה לי כל יום,זה בין חיים ומוות כי אני לא מתה אבל גם לא ממש חיה,אתם מבינים? אני אפילו לא יודעת אם יש בעולם הדפוק הזה עוד אנשים שמרגישים כמוני.הפסיכולוגית אמרה שכן,אבל אני לא מאמינה לה אם יש מישהו שיכול אולי לנסות לעזור לי או לפחות להגיד לי שאני לא היחידה שסובלת,ושאני במקום הנכון..כי נורא רע לי בוקר טוב לכולם,ותודה אם קראתם ליאור
 

י רדן

New member
שלום וברוכה הבאה ליאור יקרה../images/Emo24.gif

הגעת לפורום הנכון. הרבה מאוד אנשים מרגישים את מה שאת מתארת, חלקנו גם סובל מדברים או מתסמינים נוספים . האם זה התחיל אצלך אחרי ארוע מסוים? האם עברת בדיקות לשלול מחלות אחרות? האם את נעזרת בתרופות? בטיפולים? איך את בכל זאת מתמודדת? נראה שאת בתוך איזשהו מעגל פוחדת מהרגשת החרדה שתתקוף אותך ואז מה, תנסי ללכת עם זה ולא להילחם בזה כי באמת חוץ מההרגשה הנוראית לא קורה כלום. שולחת לך מכאן חיבוק חם. שיהיה לך יום נפלא
 

lior2583

New member
תודה ירדן..

אני לא האמנתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני,שמפחדים מהבחילות..את בטוחה(את..נכון?)שיש דבר כזה,כי ניראה לי מאוד מוזר לפחד מבחילות..ניראה לי שאני ממש יצור מוזר..החרדות התחילו אחרי תקופה קשה ומבלבלת..חבר שלי ניפרד מימני בצורה ממש אכזרית,וקצת זמן אחרי זה הייה לי וירוס קשה בבטן,ואין לי מושג למה מאז לא חזרתי לעצמי בכלל בכלל.חזרתי לגור עם ההורים,והבחיות שהיו לי כשהייתי חולה לא עברו אלא התחילו לחזור כל ערב..התחלתי לפחד שאני חולה במחלה קשה..הלכתי לרופאים ועשיתי כל מיני בדיקות,אבל את יודעת,אני לא ממש מאמינה שהן תקינות,וחושבת שברור שיש לי משהו שהרופאים לא גילו.. התחלתי ללכת לפסיכולוגית,בהתחלה לאחת שהייתה ממש מגעילה אלי משום מה,ואחר כך מצאתי מישהי מדהימה שעוזרת לי.הרופאה שלי רשמה לי כדורי וואבן שמעבירים לי את הבחילות כשיש התקפים,אבל אני מפחדת להתמכר אני גם מפחדת מתופעות לוואי של כדורים פסיכיאטריים מבחורה נורמלית ומאושרת הפכתי להיות יצור עצוב ופחדן עם חיים עלובים נורא,שכבר נמאס לי מהם. תודה ענקית על זה שהגבת לי.. ליאור
 

l i r o n R

New member
היי ליאור...

נעדרתי תקופה מהפורום אז לא יצא לי להגיב בזמן שכתבת את ההודעה אבל!! רציתי להגיד לך כמה דברים: א. את ממש לא יצור מוזר בגלל שאת מפחדת מבחילות...לי יש חברה שהיה לה וירוס קשה במיוחד גם כן (כמו שאת מתארת) ולאחר מכן היא הייתה מפחדת שיהיו לה בחילות, היא הייתה מרגישה בחילות למרות שבעצם הכל היה בראש שלה, היא הייתה מפחדת לצאת מהבית מחשש שהיא תרגיש רע, לא אכלה כי פחדה שהאוכל יעשה לה רע...וכו' וכו' וכו'...אז כבר את יכולה לדעת שאת לא לבד יש עוד אחת כמוך לפחות... ב. לפחד מבחילות זה לא מוזר...אני לדוגמא מפחדת מדברים הרבה יותר טיפשיים...אבל אי אפשר לשפוט את הפחד. כל אחד והפחדים שלו ובעינייך הפחד הזה הוא ממשי והוא משפיע עלייך, לפיכך הוא אינו מוזר. ואת אינך מוזרה! את מיוחדת! כמו שכבר אמרתי על דפי הפורום מס' פעמים... :) ג. אני חושבת שהדבר הראשון בדרך לריפוי או לפחות הקלה במצבך היא ההשלמה עם המצב שלך.זה קשה מאוד לקבל את העובדה שרוב רובם של הדברים שאת חשה נמצאים בעצם בדבר העגול שנמצא על הכתפיים שלך, ועוד יותר קשה לקבל את העובדה שאת בעצם שולטת בזה במובן מסוים. עם הטיפול הנכון (שיחות ו/או תרופות) אני משוכנעת שתמצאי את הדרך של לרגיעה...וכמובן שאנו כאן בשביל לתמוך בך לאורך כל הדרך... בהצלחה, לירוני.
 
../images/Emo140.gifהיי ליאור

אני כל כך מבינה את מה שאת מרגישה, כי אני עברתי ועוברת בדיוק את אותם דברים שאת מתארת לרגע זה נדמה כאילו האדמה קורסת תחתיך, קחי נשימה עמוקה תנסי להירגע ככל האפשר אני מקווה שהטיפול מעט יעזור וירגיע אותך, ותגיעי למעט שקט נפשי. בהצלחה
 

lior2583

New member
תודה

הלוואי באמת..כרגע המצב באמת ניראה קשה,אבל טוב שגיליתי את הפורום הזה לפחות
 

חוזליתה

New member
welcome ../images/Emo140.gif

את במקום הנכון, הגעת למקום שיש בו עוד אנשים שמרגישים כמוך, מבינים על מה את מדברת ומתמודדים עם התחושות האלו יום יום. אני אישית מאוד מזדהה עם התחושות הספציפיות שאת מתארת, גם לי הן מאוד קשות. כל הכבוד על זה שאת מטפלת בעצמך והולכת לפסיכולוגית. כל הכבוד על זה שכתבת כאן, אני יודעת שלפעמים זה לא הכי קל אבל שתדעי שיש כאן אנשים שמקשיבים לך ועושים את המקסימום בשביל לתמוך- תמיד, בכל שעה. הייתי רוצה לשתף אותך בדרכים שבהן אני מצליחה להעלים את התחושות האלה. לדוגמא, פחדתי מאוד שזה יקרה לי שאני מחוץ לבית, אם זה עם חברים או סתם בסופר. ואז חשבתי, אני יושבת בבית ולא קורה לי כלום, ואם קורה אני מצליחה להתמודד עם זה, הרי עובדה שאני עדיין חיה! אז אמרתי לעצמי שאם זה יקרה בחוץ אני אנסה להתמודד עם זה באותו הרגע כמו שאני מתמודדת עם זה בבית, ולא קרה כלום... בכללי, פשוט אימצתי לי את השיטה של לדבר עם עצמי, ולפעמים גם בקול רם. אם המחשבות שלי נודדות למקומות שגורמים לי להיות חרדה ולהתחיל להרגיש קושי בנשימה, אני ממש מתחילה לדבר לעצמי ולהסביר לעצמי שזה לא הגיוני. אני אתן לך דוגמא - קשה לי לאכול, כי אני חושבת שהאוכל נכנס לי לקני הנשימה ולא לכיבה! ושלא תביני לא נכון, אני לא נחנקת או משהו כזה. באותו רגע שאני צריכה לאכול, אני מסבירה לעצמי שזה לא הגיוני שזה יקרה, הרי 23 שנה אני יודעת איך לאכול ואיזה רפלקס להפעיל בשביל לבלוע נכון, אז למה שעכשיו זה יעלם? ואם הייתה לי בעיה כלשהי היא הייתה מולדת ולא צצה אחרי 23 שנה - הגיוני לא? כשכל התחושות האלו התחילו אצלי, גילה המליצה לי לקרוא את המאמרים של הפורום ובמיוחד את המאמר של שינוי גישות. אני ממליצה לך גם לעשות את זה. אותי הוא מאוד חיזק, וכל פעם שאני מרגישה לא טוב אני קוראת אותו. אל תוותרי את יכולה לכתוב לנו בכל פעם שאת מרגישה לא טוב אנחנו כאן
 

י רדן

New member
אני חושבת שבאמת יש דרכים

להתמודדויות עם המצבים השונים כל אחד בדרכו שלו. לדבר עם עצמך מאוד עוזר ברגע שמתחילה ההרגשה להגיד לעצמך זה תיכף יעבור לנשום כמה נשימות עמוקות שמאוד עוזרות ולדעת שלא משתגעים, ולא מתים מזה. רק ההרגשה שתוקפת לא נעימה בלשון המעטה.. הזכרת את עניין האוכל וזה מזכיר לי שגם לי יש קושי בבליעה ולעיתים מהין חנק , או שזה קשור לאכילה בחברה.. או בליעת כדורים זה סיפור בפני עצמו לא מסוגלת לבלוע כדורים גדולים חייבת לחצותם, או לרסקם. מסתדרת טוב עם קטנים. בכל מקרה שאתה רואה שישנם עוד אנשים שסובלים ממה שאתה ומדברים על הדברים זה מאוד עוזר ומקל.
 

lior2583

New member
אני אוהבת לדבר עם עצמי

אבל אפשר לעשות את זה רק כשאין אף אחד בבית..אני תמיד אומרת לעצמי שכשהחרדה תתקוף אני אדבר עם עצמי בהיגיון,ואז כשזה מגיע..הבחילה,המחנק,התחושת כישלון הצורמת הזאת,שום טיפת היגיון לא נישארת בתוכי ואני רק מתפללת לא לסיים את היום בבית חולים..את מבינה?ההיגיון לא פועל אצלי בזמן התקף,הוא מנוטרל. בקשר לאוכל-אני גם מרגישה חנק וגם מפחדת להקיא,זה גרם לזה שירדתי המון במשקל והייתי מאוד חלשה הרבה זמן, וכדורים-אני מבינה אותך,וחוץ מיזה כל כדור שאני לוקחת אני ישר מפחדת שזה ישפיע עלי לרעה ויעשה לי תופעות לוואי קשות.. ואף פעם לא הייתי ככה באמת עוזר לי לכתוב בפורום את הרגשות שלי,וגם לשמוע שאני לא לבד... מאוד שמחה שגיליתי אתכם,ותודה על העצות ירדן.. איזה מהם עבדו בשבילך?
 

lior2583

New member
חוזליתה..

תודה על התגובה!! אני לא מרגישה אמיצה במיוחד על זה שאני הולכת לטיפול או כותבת כאן את הרגשות שלי..זה קל לי,כי החרדות יצרו לי עולם כל כך חדש ומוזר,עולם של פסיכולוגית ורופאים ופורום והמון בכי,ככה שכבר התרגלתי לעשות דברים כאילו,שליפני ,כלומר,ליפני שלושה חודשים לא הייתי עושה.. את גם סובלת מבחילות ומחנק וכאבי בטן וקשיי נשימה כמוני? אני פשוט מנסה להאמין שההרגשה הרעה היא מחרדה,אבל אני עדיין לא מאמינה במיליון אחוז למרות שכולם אמרו לי,אני עדיין בטוחה שיש לי מחלה קשה,זה הדפקט שבי... אני יוצאת מהבית באופן עקרוני,אבל לא למקומות רחוקים או עם אנשים שאני לא מש מכירה-רק למקומות קרובים ועם החברות הטובות או המשפחה-בשביל שאם יקרה לי משהו יהייה מי שיטפל בי. אני גם מדברת עם עצמי בקול,זה ממש עוזר,אני יודעת,אבל בזמן התקפים זה קשה לי. ניראה לי שאת מתמודדת עם הפחד לאכול בצורה מאוד בוגרת וטובה.ממה התחיל הפחד הזה שלך מלאכול?איך זה עכשיו?(גם לי יש בעיה עם אוכל...מפחדת מיזה) אני גם מפחדת מסופי שבוע..לא יודעת למה,אבל התחושה של השקט והלבד בלי שיגרה גורמת לי להרגיש רע...אני שנאת את זה.. אני אקרא את המאמרים בפורום,אולי זה יתן לי קצת רעיונות.. תודה ענקית
 

koky11

New member
לליאור!!!

רציתי לדעת, עם כל החרדה שלך ניסית לקחת טיפול תרופתי. האם לקחת תרופות נגד דיכאון, כגון פרוזאק או סירוקסאט או כל תרופה מונעת דיכאון. כי לפי רמת החרדה שלך את סובלת מרמת חרדה גבוהה וטיפול תרופתי ופסיכאטרי יעזור לך מאוד ותצאי מזה הרבה יותר מהר וכמובן, עם עבודה שלך למען יציאה ממהרגשת החרדה הזאת. מחכה לתגובתך!!! ובהצלחה!
 

lior2583

New member
לא

הרופאת משפחה נתנה לי תרופה-פאקסט,וזה עשה לי בחילות איומות. היא אמרה לי שכל הכדורים הפסיכיאטריים עושים בחילות,ואני מאוד רגישה לזה. אז אני לא רוצה.
 

חוזליתה

New member
מבינה אותך

אני ממש יודעת על מה את מדברת, גם אני הרגשתי שהחרדות יצרו לי עולם חדש שאני לא אוהבת, אבל ממש לא סובלת. זה עשה לי כל כך רע, עד שהחלטתי שאני לא נותנת לזה להשתלט לי על החיים. יש לי בעיות, אני יודעת. יש לי עוד הרבה לפתור עד שזה יעלם לחלוטין, אבל בנתיים (סה"כ שבוע) אני מצליחה לא להפריע לי בחיים. זה קשה, כל כך קשה. היה לי יום השבוע שהייתי חייבת לקנות מתנה לאמא שלי ליום הולדת, הפילו את זה עלי. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה, לשכב במיטה ולהרגע. אבל פשוט התעקשתי ולא וויתרתי לעצמי ואת האמת שלמחרת קמתי קצת יותר טוב. אני מבינה את תחושת הפחד ממחלה. לפני שנה, גם לי, היה וירוס מאוד מאוד קשה באוזן התיכונה. חודשיים שהייתי תקועה עם הראש ולא יכולתי להזיז אותו. הטרואמה מהוירוס הזה היא שהייתי לבד בבית שזה התחיל והייתי פשוט חסרת אונים, לא יכולתי להפסיק להקיא כי כל תזוזה הכי קטנה של הראש גרמה לי להקיא. חוסר השליטה על הגוף שלי באותו רגע פשוט השאיר אותי עם צלקת לכל החיים. חודשים אחרי זה חשבתי שיש לי גידול בגודל של לאפלאנד במוח על אף העובדה שעשו לי CT והכל יצא תקין. גם היום עם התקפי החרדה אני מפחדת כל כך שזה יחזור או שיש לי איזו מחלה נוראית. גם אני חשבתי שאם זה לא באמת חרדה? ואם אני סתם מתעלמת מכאבים פיזיים שהם מוצדקים (למרות שהרופאים ששללו כל דבר)? ואת יודעת מה, לפני שבוע הבנתי שכל הכאבים הפיזיים שאני מרגישה, הם פשוט חלק מהתהליך של הנפש שלי להתרפא, זאת הדרך היחידה של הנפש להוציא דברים החוצה, ואני פשוט חייבת לקבל אותם, כי זה חלק מתהליך ההחלמה שלי. וזה לא שהכאבים האלה הם לא אמיתיים והם רק בראש שלי, הם אמיתיים לחלוטין, כואב לי, זה קיים, זה פשוט שבשבוע האחרון אני מצליחה לקבל אותם. לא מזמן הייתי בטיפול שיאצו (אני ממליצה בחום) והמטפל אמר לי ששמרתי הרבה זמן דברים ולא הוצאתי החוצה ושהגוף שלי מנסה להוציא אותם עכשיו. המוח שלי מנסה להכניס אוויר והגוף שלי מנסה להוציא אוויר (=בעיות) והוא המליץ לי פשוט להניח לגוף שלי לעשות את שלו, הוא כבר יצליח לסנכרן את עצמו. וברגע שהתחלתי ל"להרפות" תחושת קושי הנשימה התחילה לפחות, אומנם היא עדיין קיימת אבל ברמה מאוד חלשה, לאט לאט. לגבי זה שאת יוצאת מהבית רק עם אנשים שאת סומכת עליהם. אז? תעשי מה שטוב לך ומה שאת מרגישה ביטחון איתו ברגע זה. אין בזה שום דבר פסול. גם אני יוצאת מהבית רק עם אנשים שאני בוטחת בהם ואני יודעת שיעזרו לי, ובגלל זה אני משתדלת לא ליסוע באוטבוס לדוגמא, או שהתנחלתי אצל אחותי חודש, כי הרגשתי איתה בטוחה. אכלתי שלושה ימים רק פירה כי הרגשתי בטוחה יותר, היום אני מצליחה גם לאכול עוד דברים. תעשי עכשיו רק מה שעושה לך טוב, גם אם אלו לא החיים שאת רגילה אליהם. הקטע עם סופי השבוע, זה לא יאמן, תמיד תחושות קושי הנשימה מתחזקות בסוף שבוע. כנראה שבגלל שאני מרגישה יותר לבד ואני מתחילה לחטט יותר בעצמי. וגם לזה מצאתי פיתרון קטן, אני הולכת לים בשעות המגעילות האלו. האוויר של הים גורם לי להרגשה טובה יותר. תמצאי לך משהו שאת אוהבת לעשות, שעושה לך הרגשה טובה ותעשי אותו השעות המתות האלה. דבר אחרון, כי אני כבר ממש על סף זיון שכל, סליחה:) הבכי הוא משחרר. אני בהתחלה נבהלתי מזה שאני בוכה מכל דבר קטן, ובעיקר פחדתי שבגלל הבכי אני עוד יותר לא אצליח לנשום, אז החזקתי אותו בגרון. אבל אז שמתי לב שאני מרגישה קצת יותר טוב אחרי שאני בוכה, והפסקתי להבהל מזה, פשוט בכיתי. רק שתדעי שברגע שאנחנו בוכים כל השרירים שלנו בגוף נרפים והגוף שלנו למעשה נרגע. שוב, אל תוותרי לעצמך את יכולה להתמודד עם זה אני פה, את יכולה תמיד לכתוב כאן אם מרגיש לך נכון
 

lior2583

New member
חוזליתושש

כאילו הוצאת לי את המילים מהפה,או את הרגשות מהלב או את המחשבות מהמוח....אני גם כמוך,מפחדת שמחלה תחזור ושיש לי איזו מחלה קשה שלא אובחנה..אני מכירה את ההרגשה של לאכול פירה שלוש ימים,מהפחד שאם אני יאכל משהו אחר אני יקיא,ואז דווקא מקיאים..אני פשוט לא יכולה להבין ולהאמין בתוך תוכי שאין לי כלום,אני כל הזמן קוראת בעיתונים על מיקרים של טעויות של רופאים ושל רשלנות רפואית ובטוחה שיש את זה גם לי,שיש לי איזה גידול נסתר.. ובסופי שבוע,עכשיו למשל,קשה...אני מנסה לעשות דברים שאני אוהבת,אבל לפעמים החרדה מצליחה גם לחדור דרכם...אני מנסה להבין,מה יש בסופי שבוע,שפעם כל כךל חיכיתי להם,שהפכו לסיוט...אני כל כך לא אוהבת את השקט הזה,זה מפחיד אותי שקט בחוץ,תחושה של לבד. איך זה שיאצו?את חושבת שזה יעזור לי?אני מחפשת עכשיו כל מיני דרכי טיפול אלטרנטיביות...אם את ממליצה,אולי תתני לי את הפרטים של המטפל?(אם הוא גר באזור המרכז) אני כבר מנסה כל דבר שאני חושבת שאולי יוכל לעזור.. החרדות שלך התחילו בגלל הוירוס או ליפני? שלי התחילו בגלל וירוס בבטן,דבר שהייתי אמורה לשכוח מימנו תוך ארבע ימים,אבל אני לא...במשך שבוע גררתי את ההורים שלי פעמיים למיון,וכמובן שהרופאים אמרו שהכל בסדר ולמה באתי בכלל? אבל,אני ממשיכה בשלי-יש לי מחלה,גידול,משהו,כל יום אני מוצאת משהו חדש,וכשמשהו אחד מפסיק להפחיד אני יוצרת משהו חדש... אני שנאת את החיים ככה,החרדה השתלטה כבר,והעתיד ניראה שחוררר ניראה לי שאני ממשיכה עם זה בתת מודע אני נאחזת בזה,כי יש לי אחות חולה (באמת,לא חולה כמונו...חחח...במחלה קשה)וזו הדרך היחידה שלי להשיג תשומת לב ואהבה מההורים שלי,אני מרגישה הרבה פעמים כמו ילדה קטנה בת חמש,שרק רוצה שיהיו איתה ויחבקו ויגידו שהכל בסדר...
 
לליאור, הכל בסדר ../images/Emo24.gif

אני שמחה לראות שאת נעזרת פה, מקבלת טיפים והזדהות ומרגישה פחות לבד. שאת מקבלת את החבוק שאת כל כך צריכה... האם יש קשר בין תחילת ההתקפים לסיום הקשר עם החבר? ייתכן שבחילות מפחידות אותך כי את פוחדת באופן כללי מאובדן שליטה ובהקשר הזה בחילות והקאות נראים מפחידים מאד. אני רוצה לעודד אותך ולומר לך שאפשר לצאת מזה ולא לחזור לשם שנים ארוכות ואפילו לעולם.
 

lior2583

New member
נכון....

אי חושבת שבגלל שאי אפשר לשלוט בזה,זה הכי מפחיד... יש לי שאלה-מאשפזים אנשים בבתי חולים פסיכיאטריים בגלל חרדות?
 
אשפוז בבית חולים../images/Emo142.gif

את שואלת לגבי אשפוז בבית חולים פסכאטרי ואני מבינה שאת פוחדת מהאפשרות הזו, כחלק מהפחד הכללי מאובדן שליטה. מאשפזים אנשים בגלל כל מני סיבות ובעיקר כשחשים שהאדם זקוק להשגחה ולמסגרת תומכת שתחזיק אותו ותטפל בו 24 שעות ביממה, רגשית ופסית, דרך התאמת טפול תרופתי. זה יכול לקרות במקרים של דכאון עמוק, מחשבות אובדניות, מחלות נפש שיש בהן נתוק מהמציאות ועוד. במקרים אלה, האדם לפעמים חש גם חרדה, לא תמיד. יש אשפוז שנתון לבחירת האדם ויש אשפוז כפוי כשנראה שהאדם מסוכן לעצמו או לסובבים אותו וכשהוא מסרב להתאשפז מרצונו. אני חושבת שאם היו מאשפזים את כל האנשים החרדים בישראל, בתי החולים הפסכאטרים היו מתפקעים מחוסר מקום, אינך חושבת?? יום טוב לך ונטול דאגות מיותרות!!
 
../images/Emo45.gifחוזליתה

חוזליתה, אחלה לקרוא איך את מתמודדת עם המון נחישות. מה שאת עושה בעצם, אולי בלי לדעת, זה טפול קוגניטיבי עצמי- את מנסה להסביר לעצמך דברים באופן הגיוני, מסתמכת על כח המחשבה וההגיון שלך כדי לשנות את רגשותייך. ה"טריק" של לומר לעצמך שמה שאת עושה בבית, את יכולה לעשות בכל מקום, נקרא "reframing" כלומר, מיסגור מחדש. את לוקחת את התחושה שבחוץ זה מקום מפחיד ואומרת- זה אמנם בחוץ, אבל בעצם בחוץ זה כמו בבית כי גם שם אני יכולה לעשות את אותם הדברים מכאן- שבחוץ לא כל כך מפחיד. אני מכירה משהי שפתחה אגורפוביה ומאד פחדה להיות בעיר אחרת ממקום מגוריה. היא סיפרה שיום אחד הסתכלה על הבתים שסביבה, בעיר הזרה ואמרה לעצמה- הנה שם, בחלון ההוא, יושבת בחורה כמוני, שגם היא אולי סובלת מהתקפי פניקה והנה- היא לא פוחדת בכלל, כי מה שבשבילי זו עיר רחוקה, בשבילה- זה ממש בבית והיא מרגישה דווקא פה הכי בטוח שבעולם. כך גם היא התחילה להרגיש יותר רגועה כשהיא מנסה להסתכל על העיר הזרה דרך העיניים של אותה בחורה דמיונית שעבורה העיר הזו היא דווקא הבית. אם רוצים- מוצאים דרכים להתמודד!
 
למעלה