היי ליאור,
ברוכה הבאה. ניסיתי לקרוא את מירב התשובות שניתנו לך פה אבל אני מודה שפרשתי באמצע, עייפתי. ייתכן ואחזור על דברים שנאמרו לך פה. אני מודה שמאוד הזדהיתי עם דברייך, הפחד והחרדה מעצם הקיום, זה להרגיש כמו מת מהלך, החיים חולפים לך מול העיניים ואת לא ממש מרגישה שאת שותפה לחוויות שכולם חווים. את עסוקה בהישרדות, במלחמת קיום יומיומית! לאנשים חרדתיים יש עליות וירידות, אלו מעגלים שלעיתים מסגרים ולעיתים נפתחים, וברגע שתכירי בזה, חייך יהיו קלים יותר, גם אני שנים ואני אומרת לך שששננניייייםםםםםם נלחמתי, נלחמתי בעיקר בעצמי, בפחדים שלי, בנסיון להבין למה דוקא אני, לאנשים פרפקציוניסצים זה ממש אסון להכיר בחולשות שלהם. היתה לי תקופה ארוכה וטובה עד שחטפתי דלקת בעצב השיווי משקל באוזן והרגשתי בדיוק מה שאת מתארת, לא יכולתי לרדת מהמיטה הכל "נסע" לי, הקאות, בחילות, ופשוט רציתי למות. אחרי שהוירוס עבר, נשארה תחושת הפחד, פחדתי לחיות, לקום, לתפקד ואז הגיע הדיכאון הגדול, אני מודה, שאלמלא היו לי ילדים ייתכן ולא הייתי עונה לך היום כלל את התשובה הזאת, כי ממש נפשי ביקשה למות. אבל הכריחו אותי ללכת לטיפול, ובמקביל התחלתי טיפול תרופתי שגם הוא היה בתחילה נוראי, כי כל כדור גרם לי לבחילות נוראיות והקאות אבל לא הרמתי ידיים הבנתי שללא כדורים הפעם לא אצליח ל"הרים" את עצמי, עד שלבסוף אחרי חושיים ארוכים, ואני בכוונה מציינת את תקופת הזמן כנתון, הגעתי ללוסטרל שאיתו אני חיה בשלום. את ראשית אני שמחה שאת בטיפול ולאט לאט תתחזקי ואולי תגיעי לטיפול תרופתי אחרי שתשלימי עם מצבך ויש אור בקצה המנהרה לא מתים מחרדות וברגע שנפסיק לפחד מהפחד נתחיל לצעוד קדימה.... האא ואת ממש שפוייה, יש מלא אנשים חרדתתים זה מדהים עד כמה וכולנו חווים תופעות נוראיות כאלו ואחרות שלך ש'.
