שלום לכולן, אומנם אני פעילה יותר

[תלמ ינואר]

שלום לכולן, אומנם אני פעילה יותר

בפורום השכן, אבל אשמח לקבל את דעתכן בנושא של בן הזוג ולידה ביתית. כרקע קצר רק אומר שבן הזוג תומך בי ב-100% כי אנחנו חברים טובים, כי הוא סומך עליי וכי הוא מכבד את העובדה שאני זו שאמורה ללדת ומדובר בגוף שלי. ההתניה היחידה שלו, שאני אגב מאמצת בעצמי באהבה, היא שתהיה לנו "תוכנית ב'" רק "למקרה ו...", כלומר, שמיקום הלידה יהיה לא רחוק מ-15 או 20 דקות מבית חולים, שנעשה בו סיור מקדים כדי להכיר, ושהמיילדת תהיה מאוד מקצועית וכמובן עם כל העזרים הנחוצים. הנקודה, היא שהוא לכשעצמו לעולם לא היה בוחר באפשרות הזאת של לידה בבית ומבין השורות ברור לי שהוא מאוד מעדיף לידה בחדר טבעי בבית חולים. ואני תוהה האם אני לא מנצלת את החברות הטובה שביננו בכדי לכפות עליו לעשות משהו שהוא לא באמת מעוניין בו. הוא פשוט אדם טוב ורגיש שיעשה הרבה בשבילי ובשביל הנוחות שלי, ואני חוששת שאולי כאן כבר לקחתי את הדברים למקום מוגזם . הקונפליקט קיים משום שבצד זה, אני ממש מרגישה שנכון לי ללדת בבית ובכל מקרה, לא בבית חולים. למרות שאין לי שום טראומה מהמקום הזה ואני הכי "פדלאה" שאפשר. כשאני חושבת על לידה בבית אני מרגישה ביטחון גמור ומעין שלווה ואילו כשאני חושבת על לידה בבית חולים נעשה לי ממש רע ואני מרגישה כאילו משהו לא טוב יקרה שם. סוג ה"ידיעה" הזאת מוכר לי מהעבר ותמיד כששמעתי לתחושה זאת (גם בתחומים אחרים בחיים) קרו לי דברים ממש טובים ולעומת זאת כשלא הקשבתי קרו לי דברים ממש קשים ולא נעימים. זהו, תודה למי שהקדישה מזמנה לקרוא ואשמח לכל דעה, תובנה, הארה ועצה.

 

[אם פי 3]

שלום לך, וברוכה הבאה

קודם כל - איזה כיף שיש בן זוג שאוהב אותך ומאמין בך ותומך בך וברצונות שלך כל כך! לגבי - האם זה לקחת רחוק מדי את האמון שלו - האם יתכן שאת איפהשהו-עמוק-בלב היית רוצה שהוא יגיד שהוא לא מוכן, ואת תצטרכי להתווכח איתו, ואולי לוותר בגללו? (תעני לעצמך, לא בהכרח לציבור). אני חושבת שלידה היא תהליך שעוברת היולדת, והיא בראש ובראשונה צריכה להרגיש טוב עם מקום הלידה. נכון שיש גם תינוק בסוף, שהוא משותף, ולכן לבן הזוג כן "יש מלה", אבל היא לא לגמרי שוות ערך למלה של היולדת - הוא לא יכול להחליט עבורה אם כן או לא לקחת אפידורל (למרות שיש לכך השפעה על התינוק ועל הסיכונים לאם), והוא לא יכול להחליט עבורה איפה ללדת. בנוסף - אני לא רואה בלידת בית "העדפה של טובת האם על פני טובת התינוק". אני חושבת ומאמינה (גם על סמך מידע עובדתי) שהתינוק הוא זה שמרוויח בגדול מלידת בית, והרווח של האמא, הוא רק משני (למרות שהוא עצום). אין כאן פגיעה בבטיחות (להיפך). אני חושבת שגם את ובמיוחד בן הזוג, יכולים לנצל את הזמן שנותר עד ללידה, לעבור תהליך של היכרות עם נושא לידות הבית. שיחה עם המיילדת, למשל, מאד עוזרת ומרגיעה, לרוב, בני זוג לחוצים. אפשר גם לדבר (או לקרוא) אבות אחרים. ומהמקרה הפרטי שלי, אני יכולה לספר, שעד הלידה היתה קצת תחושה כזו, שהוא הולך על זה בשבילי, אבל לא לגמרי מאמין שזה נכון. אחרי הלידה, הוא הפך לתומך... ראי גם כאן: http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?אבות_שהתנגדו_ללידת_בית_וכיום_תומכים

 

[תלמ ינואר]

אם פי 3 נכון זה כיף שבן הזוג תומך

אבל האמת היא ש"עזרתי" לו קצת... כלומר, נתתי לו לקרוא בעבר את הקישור שצרפת כולל מחקרים וחומרים שמסבירים במה מדובר. לא דיברתי כמעט על "חוויית הלידה" אלא על הנושא של טובת התינוק בהיבט שככל שהלידה טבעית יותר ורגועה יותר זה יותר בטוח מאשר לידה שהיא מלאה בהתערבויות ונעשית תחת לחץ ושיקולים של "טובת מערכת". הדגשתי יותר את הנושא הזה, כי עד כמה שחשובה לו חווייתי האישית, טובת הילד עומדת מעל הכל. הוא פשוט אדם מאוד הגיוני שמסוגל להבין בשכל הפשוט, למשל, שחוסר יכולת ללדת בתנוחה אחרת משכיבה זה בניגוד לתנוחה טבעית יותר שעושה שימוש בכוח הכבידה ולכן גם מקלה על הלידה. הכל מדובר אצלנו וגם אם הוא לא מבין ו/או מקבל הוא תמיד מעוניין לדעת עוד ולהקשיב לפני קבלת ההחלטה הסופית (עבור עצמו, כי אף אחד מאיתנו לא "מחליט" עבור השני). כך שזה עבד ומהסתייגות מוחלטת בישיבת בית שערכנו בנושא, זה פתאום נהיה עבורו יותר הגיוני היום. אצלי ההתלבטות עלתה אחרי שמישהי ששמעה על כוונתי ללדת בבית אמרה שלדעתה זה חוסר אחריות וסיפרה על לידה מאוד קשה של כמעט 30 שעות שבה נכרך חבל הטבור סביב התינוק ו"איזה מזל שזה היה בבית חולים". עניתי לה שאני בטוחה שלידה כזו שהייתה מתחילה בבית הייתה מסתיימת בבית חולים משום שאף מיילדת, לדעתי, לא הייתה ממתינה כל כך הרבה זמן ומאפשרת ללידה להמשיך בבית, כך שרוב הבעיות, למיטב הבנתי, מתפתחות לאורך זמן ולאוו דווקא מיידיות, אם כי, ברור לי שגם זה קורה. אבל מה לעשות וגם בבית חולים אף אחד לא מבטיח לי שבהכרח הכל יגמר בטוב איתי או עם הילד. בכל מקרה, התחלתי לחשוב שאם יקרה משהו, אני אהיה שלמה עם עצמי משום שזו החלטה מושכלת שאני מקבלת ואחרי בדיקה ואולי בן זוגי לעומת זאת, לא יקבל זאת כך וזה יעמוד ביננו לתמיד וחלילה אפילו יפגע בזוגיות כי למעשה זו לא הייתה ההחלטה המקורית שלו, אלא, נעשתה יותר "בשבילי", למרות שברור לי שאין באמת דבר כזה, כי הרי לא "הכרחתי אותו". בנוסף, בגלל שאף פעם לא עשיתי דברים "כמו שצריך", נזכרתי בבת משפחה שאני לא בקשר עימה כבר מספר שנים שהייתה אומרת לי תמיד בביקורתיות ובשיפוטיות:"למה את לא יכולה להיות כמו כולם? למה את צריכה תמיד להיות אחרת? את לא חושבת שאם כולם עושים משהו אז אולי זה בגלל שככה זה צריך להיות"? ואני מנסה לבדוק עם עצמי לעומק שאני בוחרת את מה שאני בוחרת מה"סיבות הנכונות" ולא כי אני "מורדת" במישהו או במשהו, כחלק מאיזשהו תהליך התבגרות או צורך "להיות שונה וכאילו מיוחדת במשהו". אז לשאלתך, האם אולי הייתי רוצה שבן הזוג יתווכח עימי ואני אצטרך לוותר "בגללו", התשובה היא שלילית בוודאות, משום שכשאני מסתכלת פנימה ועושה את הבדיקה הזאת וחשבון הנפש, אני באמת מרגישה ב"כל נים" שלי שאני רוצה ללדת כפי שאני חיה, מתוך מודעות גמורה (לא טשטוש של החיים ובריחה מהם), לקיחת 100% אחריות ואמונה בעצמי וביכולת שלי ושל הגוף שלי לעשות את מה שידרש. אני רואה הרבה אנשים שחיים לפי עקרונות מסוימים ואז בהחלטות הכי חשובות שהם מקבלים הם עושים אחרת בגלל ש"ככה מקובל". אני לא מתחברת לזה ומעולם לא באמת התחברתי. תמיד כשהייתי נאמנה לעצמי ועשיתי דברים בדרך שלי ובזמן שלי בהתאם לעקרונות החיים שלי זה הוביל אותי למקומות נפלאים, ואילו כשניסיתי להתאים את עצמי לעקרונות של אחרים ולמה שנחשב כ"מוסכם" בכדי שיאהבו אותי יותר או להשתייך, זה נגמר ממש לא טוב עד שהפסקתי עם זה וכבר הרבה שנים המילים "צריך" ו"ככה זה" אפילו לא קיימים באוצר המילים שלי. אם פי, תודה על שעזרת לי לשאול עוד שאלות חשובות שלא שאלתי את עצמי קודם.

 

[אם פי 3]

נשמע יופי

נשמע לי שאת יכולה לסמוך עליו, ועל דרך קבלת ההחלטות שלכם, שהוא יכול לקחת אחריות על הבחירות שלו, גם אם הן נעשו מתוך ויתור (ויתור שאינו כניעה!). אם חס וחלילה קורה משהו, אז זה תמיד אסון, ואני מתארת לעצמי שתמיד עולות המחשבות "מה היה אילו" הייתי עושה אחרת ולא כך, ואיפה הן נקודות הכשל. לפעמים נקודות הכשל הן ברורות, בדיעבד, ולפעמים כלל אינן קיימות. זה יכול לקרות בכל מקום, כפי שאת יודעת. כמו שאת חושבת על בנזוגך - זה הרי יכול להיות גם הפוך (חו"ח). תני לו את הקרדיט.

 

[אשכר ש]

קודם כל ברוכה הבאה ../images/Emo20.gif

אני ממש לא חושבת שאת מנצלת את החברות ביניכם. אני חושבת שבעלך ממצה את החברות ביניכם במקסימום, הוא מבין שהוא לא לשון המאזניים כאן. כל מה שהוא אמר זה נכון לגמרי- את השחקנית הראשית כאן והוא מבין שתפקידו העיקרי הוא תמיכה מלאה בך ורק כך תשיגו את מה ששניכם רוצים- לידה טובה ובטוחה. את צריכה לשמוח מאוד שיש לך תמיכה כזו. לצערי, יש לא מעט נשים שנאלצות לוותר על חלום לידת הבית שלהן בגלל בן זוג לא תומך. באיזה שבוע את? כבר התחלתם להיפגש עם מיילדות?

 

[תלמ ינואר]

אשכר תודה על התמיכה

ואכן, אני באמת שמחה מאוד שיש לי תמיכה. אם כי חשוב לי לומר שאומנם "בחרתי נכון" כי בן זוגי (בלי קשר כמובן לזוגיות שלנו) הוא פשוט אדם עם נשמה טובה, רגיש וקשוב שמתחשב מאוד ברגשות של אחרים אבל בנוסף, גם הקפדנו שנינו לבנות את מה שיש בינינו לאורך השנים, כך שאצלנו יש חברות שכוללת 2 קולות ולא קול אחד שמחליט עבור שניים. בכל אופן, בכוונה לא ציינתי באיזה שבוע אני משום שאני חושבת שהתהליך של הכנה לילדה טבעית בבית היא שונה מהכנה ללידה "רגילה" (אני אומרת בזהירות כי ברור לי שאין כזה דבר, זה רק לשם ההשוואה), או לפחות מצריכה התמודדויות שונות, ולכן אני חשה שכדאי להתכונן מההתחלה אז התחלתי לעסוק בעניין למרות שאני ממש בתחילת הדרך, בשבוע 12 אוטוטו. אני מעדיפה להיות מוכנה "מוקדם", ו"מקסימום" זה יהפוך להיות לא רלוונטי באיזשהו שלב (למרות שזה יצער אותי מאוד אבל אני מבינה שזה עשוי לקרות) מאשר להמתין לשבוע 30 ורק אז להתחיל להתמודד עם הנושא. אז בגלל שזו באמת ההתחלה עוד לא התחלנו להיפגש עם מיילדות. את המעקב בחרתי לעשות אצל רופאת נשים כך שגם עוד לא היה צורך בכך. שוב תודה על קבלת הפנים הנעימה.

 

[אשכר ש]

דווקא מצויין שאת בשבוע מוקדם!

כמו שכתבת, דווקא בלידת בית כדאי להערך מוקדם. גם מבחינת ידע והגעה להחלטה וגם כי ישנה אפשרות לבצע מעקב הריון אצל המיילדת שלך, הכולל בדיקת ל"ד, דופק עוברי, שתן ושיחה כייפית ותומכת

(אפילו כבר מהשבוע בו את נמצאת). לכן, אם באמת את שוקלת את העניין, ומעוניינת במעקב אצל המיילדת שלך, זה הזמן להתחיל להפגש איתן ולבחור במיילדת שאת רוצה. אם את לא רוצה מעקב, מומלץ להתחיל להפגש עם מיילדות סביב שבוע 20.

 

[שָׂרָה]

גם לי היתה ידיעה כזאת בהיריון השני

והחלטתי ללכת לפי האינטואיציה שלי וילדתי בבית. בהיריון הראשון היה לי חלום שהמיילדת תתערב לי בכוח מה שקרה בדיוק במציאות.

 

[תלמ ינואר]

שרה תודה על השיתוף והחיזוק

 

[אתי של ירדן]

מה הכוונה תתערב בכוח? ../images/Emo5.gif

 

[שָׂרָה]

להכריח אותי ללדת בשכיבה או ישיבה

לפקוע לי את המים נגד רצוני, לבדוק פתיחה נגד רצוני, לתחוב את הידיים לנרתיק ולפעור בכוח (ולקרוע) לנדנד שאלחוץ עכשיו אפילו שלא הייתי מוכנה לחתוך את הטבור תוך דקה מהלידה בלי לחכות שיפסיק לפעום\יציאת השיליה למשוך בחבל הטבור 'בעדינות' וללחוץ על הבטן בכוח להכריח שהשיליה תצא מייד 'סחיבת' התינוק לטיפולים וסירוב להביא לי את התינוק בחזרה להנקה כדי להפסיק את הדימום שנוצר כתוצאה מהחיתוך המוקדם של הטבור ומשיכת השיליה החוצה... ונסיונות לתת לי זריקת פיטוצין להפסקת הדימום, אף על פי שאמרתי להם שאם אניק הדימום יפסיק (רק כאשר צעקתי עליהם שיביאו את התינוק הביאו לי את התינוק בחזרה, מה שהפסיק את הדימום כך שחסכתי את הזריקת פיטוצין) מספיק התערבויות?

 

[אתי של ירדן]

אלוהים ישמור ../images/Emo5.gif

כן מספיק...

 

[הילהל]

המקום של בנהזוג

אני חושבת שבנזוגך נמצא במקום הכי נכון לאבא לעתיד - מכבד את רצונה של זו שנושאת את ההריון ושתעבור את הלידה, מבלי לוותר על הבעת חששותיו ומציאת פתרון להם ("תכנית מגירה" למקרה של שיבוש). החבר הטוב שהתמזל מזלך שהוא גם בעלך נשמע כמו שותף נהדר. גם אצלנו היה ברור שהבחירה היא קודם כל שלי, כי אני זו שתעבור את התהליך. האיש שלי מאוד חשש מלידת בית - והסכים לה בתנאי שהוא לא יהיה מלווה יחיד. כשהאפשרות הזו נפלה לצערנו ואמרתי "רק דולה" הוא מיד הסכים, ובפגישה עם הדולה רק רצה לוודא שנעים לו איתה (בכל זאת יש להם שעות ארוכות לעבור יחד) וכל השאר מבחינתו היה לגמרי לבחירתי והחלטתי. הבחירה ללדת עם דולה חייבה אותנו לבחור בבי"ח במרחק חצי שעה עד שעה נסיעה מהבית (בתלות בפקקים) ולא בזה שנמצא 5 דקות מכאן. והוא זה שנתקע בפקקים בדרך אלי וממני, ומבחינתו זה היה מחיר אפסי לשלם כדי שלי יהיה בטוח וטוב ללדת. זה המקום של בנהזוג לטעמי. פחות מחבבת את עמדת ה"אנחנו בהריון, אנחנו יולדים" שמקנה לגבר לכאורה שותפות שווה בתהליך, בעוד שבמציאות זה מאוד רחוק מזה.

 

[תלמ ינואר]

הילהל אני שמחה שהדברים עבדו

עבורך כפי שהתאים לך. ונשמע לי שגם במקרה שלך בן הזוג נתן את הכבוד והמקום הנכון לך. לגבי "האנחנו בהריון אנחנו יולדים שמקנה לכאורה לדברייך לגבר שותפות שווה בתהליך בעוד שבמציאות זה מאוד רחוק מזה", אני רוצה לומר שאני דווקא חושבת אחרת ממך ואני בהחלט משתמשת בביטוי זה ודומים לו. הסיבה היא, שמבחינתי או שיש שותפות או שאין ואם יש, היא לא חלקית, קרי, מתי שרק לי מתאים. כי זה מתחיל מההריון "אני בהריון, אני היולדת אז אני מחליטה", וממשיך אחר-כך, ב"אני מניקה" אז אני יודעת מה הילד צריך" ו"התינוק צריך את אמא" וממשיך ב"אני לא מבינה למה הוא (בן הזוג) לא מרגיש מחובר לילד, מה זה גם לא הילד שלו"? ו"הוא לא עוזר בבית". אז אצלנו אין "עוזרים" או "עוזרות" ואין אזרחים מדרגה שנייה ששווים פחות. אנו צוות שחבריו שווים בחשיבותם ומנצלים את היכולות השונות שיש לכל אחד מאיתנו כדי להשלים האחד את השני בדברים הפחות חזקים. שותפות היא דבר נבנה לטעמי לאורך זמן, ולא "צונחת מהאוויר" כשאני מחליטה שאני רוצה שבן הזוג יהיה שותף ו"עכשיו". ואם כך, אז בניית השותפות הזו בכל הקשור לבייבי/ת התחילה מבחינתי עוד ביום שגיליתי על ההריון. וזה אומר שהכל מדובר בינינו בנושא זה, שאני קוראת דברים שקשורים בנושא וגם שולחת לו במייל קישורים וכתבות שיקרא גם הוא, ועם הזמן התחלתי לקבל גם ממנו קישורים (למשל, על תנוחות אפשריות בלידה השונות מתנוחת שכיבה...), ובכלל, אני מנסה לקרב אותו לעניין ככל האפשר בהתחשב בעובדה שביולוגית אני זו באמת שנושאת את ההריון ולא הוא. כך למשל, אני יודעת שהוא מאוד מחובר להיסטוריה אז כשאני קוראת את הספר "טבעי ללדת" אני מסננת ב"מקרה" כשהוא בסביבה, "יו איזה ספר מעניין מבחינה היסטורית הם ממש כותבים עובדות היסטוריות מעניינות". ויש עוד דרכים. נכון, זה דורש מחשבה מראש, השקעה ורצון טוב מצידי, אבל שיטה זו הוכיחה עצמה מאוד בעבר ושנינו מרוויחים. אין לאף אחד מאיתנו "חזקה" על שום נושא ותחום, ובטח ובטח לא בנושא שאין לו שום שליטה עליו. מה הוא אשם שהוא לא יכול ללדת? למה זה הופך אותו לפחות "הורה" ממני? ואגב, להבדיל אלפי הבדלות, וסליחה על הסטריאוטיפיות, באותו האופן הוא קירב אותי לחלק מעולמו שקשור לאהבת הכדורגל. הוא עשה את זה בסבלנות ובחוכמה, כך שאם בהתחלה חשבתי שמדובר ב"חבורת ילדים שלא התבגרו שרצים אחרי הכדור", אז היום אני "מכורה" לגמרי לכדורגל ולא רק נהנית מהמשחק אלא גם מוצאת בו תובנות חשובות ויפות (כמו "זה לא נגמר עד שזה נגמר", ו"כדורגל משחקים 90 דקות", אני מקישה את הדברים גם לתחומים אחרים בחיים כי לדעתי זה ממש רלוונטי ולמדתי מהמשחק הזה הרבה). לצערי, בכל תקופת המונדיאל אני כל כך מעולפת, שאפילו רונאלדיניו לא הצליח להשאיר אותי ערה...

 

[הילהל]

אנחנו הורים מאוד שותפים

גם בטיפול בילדים וגם בבית. אבל לא בצורה מלאכותית. העובדה שההריון הוא הרבה יותר שלי משלו, והעובדה שבחודשים הראשונים אני יותר קרובה לתינוק/ת שלנו (כי אני מניקה, כי אני בבית והוא כרגע עובד שעות נוספות למען הארכת חופשת הלידה) לא פוגעת בשותפות ובקשר שלו. החודשים של ההריון ושל תחילת החיים הם מעין אקס-טריטוריה, תקופה מאוד שונה ואחרת ותובענית בחיים. מבחינתנו בתקופה הזו הכי חשוב לשרוד, ולעשות את זה הכי טוב ונוח שניתן (למשל - לישון עם התינוקת באמצע היום, גם אם זה אומר שהבית מבורדק ושנאכל כריכים בלבד היום). ואם זה אומר לשים כרגע את האידאולוגיה בצד לכמה זמן - זה בסדר. הוא לא פחות הורה ממני. הוא שותף לכל פיסת מידע שאני מגלה, לכל התלבטות והחלטה. אבל הוא לא יגיד לי באיזו תנוחה ללדת וכמו שהוא כיבד את רצוני לקבל אפידורל ולנוח כשהלידה קצת נתקעה (הוא מאוד לא אוהב את האפידורל מחשש לסיבוכים). כי זה הגוף שלי ורק אני מקבלת את המידע המדויק לגבי מה נכון לו. (וכדורגל, תודה לאל, משעמם את שנינו באותה מידה)

 

[תלמ ינואר]

הילהל את מדברת מהניסיון ואני לא

אלא רק מהתיאוריה, לפחות בכל הקשור ללידה והתקופה שאחריה, אז אני לוקחת איתי הלאה שזה בהחלט אפשרי להמשיך להיות שותפים גם "אחרי", וזה מרגיע ומחזק, כי אני שומעת ממש דברים אחרים (לרוב) בסביבתי, אז כנראה זה באמת גם עניין של גישה. בכל מקרה, כבר עכשיו אני יכולה לומר שאת הרעיון של "לישון עם התינוקת באמצע היום גם אם זה אומר שהבית מבורדק ושנאכל כריכים בלבד היום", אני בטוח מאמצת. כי אני תמיד טוענת שהבית לא חשוב יותר מהאנשים שגרים בו.... אז תודה על התובנות ושיהיה יום טוב.

 

[אתי של ירדן]

הילהל - אם אני רוצה דולה אז

אי אפשר בכל בית חולים? ואם אני אגיד שזו חברה שלי??

 

[אם פי 3]

יש בתי חולים שמתנגדים לדולות

חלק מתנגדים באופן רשמי, אבל בפועל ישנה העלמת עין ואז אפשר להגיד שזו "חברה" אבל קל מאד לזהות שמדובר במישהי מקצועית ולא סתם חברה מקרית, ויתכן שבדיוק תפלי על מישהו שמתנגד, ואז עלולים להוציא את הדולה או לנטרל אותה. מעבר לכך, אני חושבת שיש חשיבות פוליטית, להצבעה ברגליים וברחם בעד בתי החולים שמאפשרים ליולדות לבחור את המלווים שלהן, גם אם מדובר במלווה מקצועי. חשוב בעיני לברר מראש, רצוי בכתב, עם בית החולים, מהי המדיניות שלו, ולידע בי"ח שלא בוחרים בו, בגלל שהוא לא מאפשר כניסת דולות (אם אכן זו הסיבה או אחת הסיבות). כנ"ל לגבי ביות מלא, יעוץ הנקה וכדומה - זו הדרך היחידה ליצור שינוי (ויולדות מכניסות לבי"ח הרבה כסף, כך שבהחלט יש להם אינטרס - ועובדה שבשנים האחרונות נעשו לא מעט שינויים. חלקם רק מן הפה ולחוץ, אבל זה גם משהו, ואני מקווה שעם הזמן, גם יווצק תוכן לאמירות).

 

[הילהל]

בקפלן היתה בעיה

כאשר ביררנו, גילינו שבקפלן כבר קרה שגורשה החוצה דולה שהתגלתה כלא סתם חברה. בנוסף, אם החדר הטבעי לא פנוי - בשאר החדרים מותר מלווה אחד. מה שמאלץ אותי לבחור בין בנזוגי לבין ה"דולה במסווה חברה". באסף הרופא השירות הוא מוסדר דרך ביה"ח, יש להם 20 דולות מורשות ואת בוחרת מהן את מי שתרצי. התשלום והחוזה הכל דרך ביה"ח, והצוות כבר מכיר את העניין ולא מרים גבה. כמוכן אין להם את בולשיט החדר הטבעי. כל החדרים גדולים ומצוידים ובכולם ניתן להכניס 2 מלווים. העדפתי שניסע עוד 25 דקות ונשלם עוד 400 ש"ח (אסה"ר גובים 2000 ש"ח, הדולה גובה רק 1600 כשזה לא דרכם) ונהיה שקטים. למה להוסיף את המתח של "יגלו או לא יגלו? יגרשו או לא יגרשו?" למשחק. כמה ימים אחרי שחתמנו על חוזה עם אסה"ר, ואחרי שהיינו בסיור והחלטנו בעד - קפלן הודיע על הרשאה לכניסת דולות בקפלן. לטעמי זה היה מאוחר מידי. הדולה שלנו גם סיפרה לנו שבאסה"ר לקח הרבה זמן עד שהסתגלו לעניין הדולות, וגם היום - 4 שנים אחרי - זה לא עובד חלק. אז למה להמר על מקום שרק התחיל עם זה? בילד הבא ננסה את קפלן. וברור לנו שנרצה שלירון תבוא ללדת איתנו שוב.

 

[זהר כרמי]

במנוע החיפוש באתר שלי יש קטגוריה

של "ליווי ותמיכה בלידה" - שם תוכלי למצוא מידע על גישת כל בי"ח לנושא, למעט דברים שאין לכתבם (אך ניתן לאומרם...

)