שלום לכולן, אומנם אני פעילה יותר

[אם פי 3]

יש פער גדול בין

"אני בהריון, אני היולדת אז אני מחליטה", לבין, "אני מניקה אז אני יודעת מה הילד צריך". אני מאד בעד שיתוף בין בני הזוג. גם אני לא אוהבת את ביטויי ה"הוא עוזר לי" כי גם בעיני - הוא שותף, ולא עוזר. יחד עם זאת, ההבדלים בין גברים לנשים, לא ניתנים לביטול. העובדה שרק אני יולדת, אומרת שיש החלטות שהן בלעדיות שלי. בנזוגי, לא יכול להגיד לי, למשל, אם כן או לא לקחת אפידורל. הוא יכול להגיד את דעתו, להסביר שזה לא טוב לעובר (בד"כ הנשים מסבירות לגברים, אבל לא משנה) - אבל ההחלטה הסופית היא שלך, כי את זו שמתמודדת עם הכאב, ורק את יודעת מהו גבול הכאב שלך. אותו דבר לגבי הנקה. תמיכה, עידוד מעורבות וגם עזרה פיסית מבן הזוג חשובים מאד - אבל רק את יכולה לומר האם זה מאמץ/כאב גדול מדי (במצב תקין, זה לא כואב בכלל, וגם לא מאמץ גדול, אבל במצבים לא תקינים, עשויים להיות כאבי תופת, ולפעמים נדרשים מאמצים אדירים בשביל לשמר את ההנקה). אני בעד שיוויון ושיתוף מתוך ראיית ההבדלים ולא מתוך ציפיה לזהות מוחלטת, שיוויון מכני. לא שנינו צריכים לקום בלילה לילד שבוכה, הוא יכול ללכת עם חברים לסרטים זוועתיים בעיני (בכלל, אני מעדיפה לראות סרטים בבית...), אני הולכת לפעילויות שמענינות אותי ואותו לא.

 

[תלמ ינואר]

אם פי 3 הנקודה היא שגם ללא קשר

להבדלים בין גברים לנשים, בן הזוג יכול לומר לי כל מה שהוא רוצה, הפה שלו ברשותו והוא רשאי להשתמש בו כרצונו. אני לא חייבת להסכים ולקבל כל מה שהוא אומר ואני גם יכולה לקבוע גבולות לגבי אופן הפנייה שלו אליי, אם אינה נעימה לי מתוך מה שמתאים או לא מתאים לי ולא מתוך מה שהוא יכול או לא יכול. אני תמיד אומרת שהצד השני "יכול הכל", פשוט כי אין לי שליטה עליו אלא רק על עצמי. הנקודה שאני מנסה להבהיר כאן היא שבלי קשר לכך שאני זו שיולדת ולכן "הוא לא יכול להגיד לי לא לקחת אפידורל" (ושוב, לדעתי הוא יכול ואני יכולה גם לא להסכים עם עמדתו), אזי בשום תחום שהוא, לתפיסתי, לא הוא יחליט עבורי מה נכון או לא נכון לי, מתוך זה שאני אדם בוגר עם עמדות משלו. בדיוק כפי שאני איני "אומרת לו", בשום נושא מה "נכון או לא נכון עבורו". תמיד, בסופו של דבר, כל אחד ישקול את הדברים ויקבל את העמדה שמתאימה לו. וכל זה נובע מהתפיסה שבזוגיות איננו חצי + חצי או "משלימים האחד את השני", אלא, אנו שני שלמים שבוחרים בכל רגע נתון להיות בשותפות הזאת. בכך מתבטאת השוויניות מבחינתי, שכל אחד יכול להשמיע את קולו והוא גם בר השפעה, ולא ב"הוא לא יכול להגיד לי כי זה לא הגוף שלו", כי אני היום מספיק "גדולה", בשביל להכיל את זה ש"הוא יכול להגיד לי ואני לא חייבת לקבל". ומאותו המקום, יש לכל אחד חיים משלו ומרחב לנשום שהוא לא כולל את בן הזוג, מתוך הבנה שאומנם בחרנו לחיות בזוגיות אבל זה לא אומר ש"נהפכנו לאחד". אלא אנו שני בני אדם נפרדים עם צרכים ורצונות שונים וזה בסדר גמור לתת להם מענה. מקווה שעכשיו הדברים ברורים יותר.

 

[אם פי 3]

../images/Emo45.gif

ובכל זאת, דווקא מתוך הגישה הזו, אני לא בדיוק מבינה את השאלה הראשונית שלך.

 

[תלמ ינואר]

פשוט מתוך המוכנות שלי לשמוע גם

דעות אחרות, מישהי שמאוד מתנגדת ללידת בית השמיעה את דעתה לגבי חוסר האחריות שכרוך בזה מצידי כי אני מסכנת לדבריה לא רק את עצמי אלא גם את התינוק (והוא, מה לעשות, גם עניינו של בן הזוג), אז זה עורר בי תהיות לגבי האם זה הוגן מצידי ללכת בדרך הזאת כשלא מדובר רק בי, וזאת ללא קשר לעובדה שבסופו של דבר אני אחליט ואעשה מה שמתאים לי ובן הזוג תומך בכך. פשוט חשוב לי להיות הוגנת עם בן הזוג וקשובה לו, ולא "לנצל" לרעה את החברות בינינו והרצון הטוב שלו, לא בגלל משהו שהוא אמר או לא אמר אלא רק בגללי. אני עם עצמי התלבטתי, והיות והנחתי שאני לא הראשונה שמתלבטת בנושא זה, חשבתי לשמוע דעות נוספות דווקא של מי שקרובות לנושא ואף מנוסות.ואני שמחה שעשיתי זאת. בדיוק באותו האופן שכשפתחתי עסק עצמאי והיה ברור שהנטל הכלכלי בשנה הראשונה תהיה עליו (נכון על "התקציב המשפחתי" אבל בפועל הוא הכניס בעבודה שלו כסף ואני לא), אז לא שאלתי אותו אם הוא "מסכים" שאני אפתח עסק כי היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות ואני ממש לא זקוקה לאישורו בשביל לממש את הרצונות שלי, ואם הוא לא היה תומך בכך, הייתי מוצאת מקורות מימון אחרים לשלב של ההקמה, אבל היות והוא כן תמך, גם בהיבט הכלכלי, וזה בא על חשבון תחביבים שלו שהיה צריך להגביל מאוד כי הוא שם אותי ואת העסק בסדר עדיפות ראשון, אזי היה חשוב לי כל הזמן לבדוק עם עצמי שאני לא מנצלת את רצונו הטוב אלא באמת מקימה עסק לכל דבר שיש לו פוטנציאל הכנסה משמעותי, עם תוכנית עסקית ברורה ויעדים שנתיים מפורשים, כך שברור שהתמיכה הכלכלית היא לתקופת זמן מוגבלת, והמטרה היא שאני "יעמוד על הרגליים" לבד בשלב מסוים, וכך באמת היה. נתתי את הדוגמא הזאת כדי להמחיש שחשוב לי להיות הוגנת ככל האפשר עם בן הזוג, בלי קשר לתמיכתו ולרצונו הטוב, כי נוכחתי שמאוד קל להתחיל לקחת את הדברים כמובנים מאליהם ולשים דגש בעיקר על מה אני רוצה וצריכה וקצת לשכוח שגם לצד השני יש רצונות משלו, בעיקר כשהצד השני "נוח לכך", ודווקא בגלל זה אני מקפידה שבעתיים להיזהר בעניין זה ולתת את מלוא הכבוד והמשקל גם לעמדתו. לא יודעת אם משהו מכל זה ברור, בכל אופן, אני יכולה להבין למה את לא מבינה את שאלתי המקורית אבל אין לי דרך אחרת להסביר כרגע.

 

[POOH*]

אבל...

אבל אם את מרגישה שבלידת בית את מסכנת את עצמך וגם את התינוק למה את רוצה ללדת בבית? את באמת רוצה להסתכן? או לסכן את תינוקך?אולי את צריכה קודם לברר עם עצמך למה בעצם את רוצה ללדת בבית? ומשם כבר תמצאי את התשובות של איך לדבר על זה עם בן זוגך? ומתנצלת אם חזרתי על משהו שכתבו - לא קראתי את כל השירשור. ואם זה יעזור את מוזמנת לתת לבן זוגך לקרוא את סיפור הלידה השניה שלי שמופיע במאמרי הפורום - יש שם גם את התיאור של בן זוגי ללידה.. אולי זה יעזור לו לראות את הדברים מנקודם מבט של בן זוג.. ואולי בכלל לדבר עם בן זוג של יולדת בית יעזור? אבל בעיני אם את מרגישה שאת מסכנת את עצמך או את תינוקך בלידת בית את לא צריכה ללדת בית. למה להסתכן? POOH

 

[זהר כרמי]

אחד הדברים שעשו את זה לבעליל

היה הפגישה עם המיילדת. למיילדות בית יש את זה...

בהריון הראשון הלכנו להיפגש עם שיין, אני הייתי במוכנות להרבה היסוס ומחשבה עמוקה מצידו לאחר הפגישה והכנתי את עצמי לכך שייקח זמן עד שתהיה לנו החלטה... כשיצאנו מהפגישה, נכנסנו לאוטו, הוא הסתכל עליי ואמר - אם זה מה שאת רוצה, זה מה שאנחנו נעשה. במושגי הבעליל שלי, זו הסכמה היסטרית... הלידה, אגב, היתה בבי"ח בסוף, כי התגלתה "סוכרת הריונית", אבל זה שייך לסיפור אחר. בהריון השני סגרתי עם ענת בשיחת טלפון אחת, אמנם הכרתי אותה כי היא יילדה חברה שליוויתי בלידה אבל מבחינתי זה היה סגור עוד באותה שיחה, כי הסכמה על הלידה בבית כבר היתה לנו, ולבחור מיילדת ברור שזה קודם כל אני. אם הפגישה איתה לא היתה מוצלחת מבחינתו אז כמובן שהיינו מדברים ובודקים וחושבים שוב אבל זה כמובן לא קרה. אני מכירה היטב את התחושה העמוקה שאת מתארת שלידה זה פשוט דבר שאני צריכה לעשות בבית, בי"ח זה לא המקום בשבילי. אם אצטרך ללדת בעתיד בבי"ח שוב אני אצטרך לעשות על זה הרבה עבודה כדי להוציא מתוק מעז... אני מכירה היטב גם את הביקורת הזו של "למה את תמיד צריכה לעשות אחרת מכולם", זה קצת מעייף אבל אין דבר...

מחזקת אותך בדרכך שנשמע שנפלאה מאד. זהר.

 

[תלמ ינואר]

זהר תודה על החיזוקים והשיתוף

את דוגמא לכך שכשאנו מתכננים תוכניות החיים מחליטים עבורנו דברים אחרים.. אז ברור לי שחשוב להישאר עם ראש פתוח ולדעת שהכל יכול להשתנות עוד הרבה פעמים. חוץ מזה כיף לך שבן הזוג הפתיע ככה, זה רק אומר שגם כשנדמה לנו שאנחנו מכירים היטב את השותף לדרך יש תמיד עוד משהו ללמוד (מזל...). ולגבי המיילדת, אני מניחה שפגישה עם מיילדת שיש איתה כימיה אכן תעשה נפלאות בהרגעת הספקות וזה כמובן יקרה כשיהיה רלוונטי.

 

[mamadan]

ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

בסופו של דבר, אני מאמינה שזו צריכה להיות החלטה שלך, מה גם שלא נשמע שבעלך מתנגד בתוקף. אז אולי הוא צריך עוד זמן להתבשל עם זה, גם בעלי לא היה שלם עם ההחלטה במאה אחוז בהתחלה, הוא מאוד חשש מ- "מה יקרה אם..", אבל אחרי פגישה עם המיילדת והרבה שיחות על הלידה הראשונה בביה"ח, הוא יותר ויותר ניגש ללידה בלב שלם. מאחלת לך לידה מעצימה ומרגשת

 

[תלמ ינואר]

mamadan תודה רבה על התמיכה

 

[narniya]

שלום לך

שלוש לידות ילדתי בבתי חולים, בשל התחשבות בבנזוג, שלא היה מוכן לשמוע על. גם לא נעזרתי בדולה בשתי הלידות הראשונות בגלל זה. לדעתי, זו היתה טעות להתחשב שם. קשה לתאר עד כמה לידה זו חוויה מעצבת לאישה שמחוברת. אל תוותרי. תקשיבי ללב שלך. הוא יודע. ואם בנזוגך סומך עלייך - הוא צודק. את יודעת. גילוי נאות: נאמר ממישהי שחושבת שצריך לוותר על המון - וזה בסדר - בזוגיות. במצב שאת מתארת, ספרי לו על ההתלבטות שלך, את גם חברה טובה בעיני, אבל תלכי עם ההרגשה הפנימית שלך.

 

[תלמ ינואר]

narniya תודה על התגובה המבינה

בעקבות השרשור הבנתי סופית שזו הדרך הנכונה עבורי וכל עוד התרחשות חיצונית בלתי נשלטת לא תקרה אז זה מה שיהיה. גם בן הזוג מדבר כבר כאילו זה ברור שהאפשרות הראשונה היא של לידה בבית ורק אם לא תהיה ברירה אז בבית-החולים. כנראה הביטחון שלי מוקרן אליו ונותן לו ביטחון מסוים, כמו גם העובדה שכל רעיון "משוגע" שלי עד היום הוכיח את עצמו לטובה והוא יודע את זה כי אני אומנם הרפתקנית לא קטנה אבל עם שיקול דעת ומאוד אחראית. האמת היא שאני פחות מתעסקת בזה כעת גם מפני שהתפתחויות מצערות שקרו לאחרונה אצל בנות שונות בפורום השכן, לימדו אותי שכל הניסיון הזה לשלוט במה יהיה על-ידי תכנונים מפורטים הוא אשלייתי ואינו אפשרי. ולכן אני אומנם ממשיכה לקרוא ולהתעדכן על מה שחשוב לי ומעניין אותי, אבל בעיקר "חיה מיום ליום" ומה שיהיה יהיה. שוב הרבה, תודה ואמשיך לשתף בעתיד, כשיהיה במה.