אריאלה יקרה ../images/Emo140.gif
ראשית ברוכה הבאה אלינו. אני כבר מאתמול מתלבטת אם לכתוב אליך, ולא רק כי קודמיי עשו עבודה טובה, ואין לי אלא להצטרף לדבריהם, אלא כי למדתי בפורום, שזה קצת שונה כשאתה בן זוג של חולה מאשר ילד של. ולכן אנשים כמו ידידים, שולה , אסתר, או טובה, חברתי היקרה, ידעו לתת מענה טוב משלי. אבל, מכל הדיון ביניכם עולה שוב ושוב הבעיה, המשותפת לכולנו, והיא הקושי להחליט במקום אדם יקר שהיה עד עכשיו עצמאי ומתפקד לעילא ולעילא. הקושי לכפות, אפילו שזה לטובתו. אז, זה אחד מהקשיים הגדולים ביותר לכולנו, בעיקר בתחילת הדרך כשיקירנו מדחיק את מצבו ומרגיש שהוא בריא ומתפקד ורוגז עלינו, על שאנו מצרים צעדיו, מגבילים את חירותו או מנסים " להרעילו" בתרופות. בעיקרון אני מזדהה עם דבריך, וגם אני לקחתי על עצמי את הזכות לטפל באמא הנפלאה שלי. ואני מבינה טוב את קשייך. את צריכה להתעקש על מרכז היום. אמא שלי היתה בגיל הנכון אך מאחר שרוב חבריה במרכז דיברו רוסית היא התעצבנה. אני לא ויתרתי בנושא, ואת יודעת מה? היו לה שנתיים כמעט, שהיא מצאה מקומה ופרחה. והיום כשמצבה לא מאפשר מרכז יום הוא חסר לה מאוד, וגם לי. את חייבת לשכנע את אישך שהוא עושה מצווה גדולה כשהוא בא לעזור לאנשים חולים.ואולי להצטרף אליו בהתחלה ואז ללכת לדרכך. במקביל את יכולה לשכור גבר, אולי שכן בפנסיה, אולי בן דוד שגר קרוב או מישהו מיומן רק בוגר יותר. לא לומר לאישך שהוא אדם שעובד ושומר עליו, אלא להציגו חבר בביתכם. בתחילה שיבוא פעם בשבוע, ישחק דמקה או כל דבר אחר ואת תהיי בבית. אחר כך תגדילי את ביקורי האדם ותתחילי לצאת. לפחות לתקופה הקרובה. יקירה אכן, את עושה עבודת קודש, ותבורכי. כשקראתי דבריך התמלאתי כוח ואמונה בדרכי. אבל, את חייבת חייבת חייבת לצאת להתאוורר. וגם לי המחשב הוא מפלט וחלק משמעותי בחיי. אבל הוא רק דרך אחת להתפרק. את מוכרחה קצת לצאת ולא חשוב לאן שתבחרי, חוג, הצגה עם חברה או סתם לשבת בבית קפה.
