not myself anymore
New member
שלום לכם
אני תומר ואני מפקד של צוות מפנים בהתנתקות. במהלך החודש האחרון שמעתי המון הרצאות בנושא ההתנתקות , המון דיונים ומפגשים עם כל הצדדים (מצד אחד מתיישב ומצד שני ראש מנהלת סלע). כך שהראש שלי מלא בכל העובדות וכל הדעות של כל הצדדים. הנה לדוגמא 2 עובדות שבעוונותי הרבים לא ידעתי עד לפני חודש: 1. מעולם לא הוחלה ריבונות ישראלית מלאה על שטחי יש"ע וכך שטחי יש"ע היום נמצאים תחת ריבונות צבאית השטחים היחידים שנכבשו ב67 וסופחו למדינת ישראל כחוק הם ירושליים והגולן ומכאן אנחנו עוברים לעובדה השניה שמתקשרת 2. ע"מ לפנות את רצועת עזה מכל תושביה היהודים מספיק צו אלוף - לא החלטת ממשלה (ויש כזו) , לא חוק בכנסת (ויש כזה) ולא לעבור את מבחן בג"ץ (וההתנתקות עברה את מבחן בג"ץ). כל מה שצריך לפנות את עזה זה שאלוף פיקוד הדרום יגיד שמפנים את עזה. בדיוק כמו שהיה בימית. אין חוק פינוי ימית ולא החלטת ממשלה כזו- ימית פונתה מכורח צו אלוף! לידיעתכם. בכל מקרה לפני שאני אתחיל לכתוב את מה שרציתי לכתוב כאן אני רוצה לציין כי מתוך בחירה אין לי דיעה של ממש על ההתנתקות- אני לא בעד ולא נגד (כמה שזה נשמע מוזר לומר את זה על הנושא הכי בוער במדינה) את הבחירה הזו עשיתי לאור העובדה שאני הולך להיות שם ואני חושב שדעה כזו (לכאן או לכאן) עלולה לפגום בעשייתי שם, כך שמה שאני עתיד להציג אלו עובדות ודעות השומרות לויאליות לגוף אליו אני שייך (צה"ל) ולכן הדעות שיוצגו יהיו בעד ההתנתקות- אך אני חוזר אין לקשר בין דעות אלו לדעתי האישית. עכשיו כשסיימנו עם ההקדמות אני אתחיל לספר את מה שרציתי: סיפורו של מפקד צוות בהתנתקות בכפר מיימון - האמת שלא תשמעו באף מקום! הכל התחיל בחמישי (14.7.05) אחה"צ כשהתבשרנו שאנחנו בכוננות הקפצה והמ"מ שלי לוחש לי באוזן שכנראה מדובר בהקפצה בטוחה. ביום ראשון (17.7.05) היתה אמורה להתחיל שבוע החופשה שלי ושל כל צוות הפיקוד אך החלטנו לוותר על החופש ביום ראשון ולצפות להתפתחויות. יום ראשון 11:30 הקפצה - מהר מארגנים תיק שיספיק לשבוע ונוסעים לנק' המפגש ומשם למתחם רעים. יום שני (18.7.05) ארבע וחצי אחה"צ נוסעים ממתחם רעים לכפר מימון, עוברים תדרוכים בשטח מקבלים אזורי אחריות וממתינים. בשלב זה תושבי כפר מימון החלו לפעול - מצד אחד הם עמדו בצד עם שלטים שעליהם כתוב "אוהבים את חיילי צה"ל" (ממוסגרים בסרטים כתומים כמובן) וחילקו לנו סוכריות ותפוחים אך מצד שני החלה התעמולה לסרב פקודה. שיחות של איך אתם עושים את זה ולמה? הסלוגן הידוע "חייל שוטר סרב פקודה" וכל מיני דברים בסגנון. עד כה ערב יחסית רגוע והשד לא נורא כל כך. לעת ערב העניינים התחילו להתחמם. הפקודות לסגור את השטח הפכו למחמירות יותר ואיתן גם תגובות האנשים שהיו במקום. 2 נערות מתווכחות ביניהן אם אנחנו יהודיים או לא, בסוף הן הסכימו שאנחנו יהודים. ואני תוהה, מה בעצם אומר הויכוח הזה? תחשבו לרגע איך אתם הייתם מרגישים אילו היו בפניכם מציבים בספק את העובדה שאתם יהודים? גבר יחסית מבוגר אומר שאנחנו מזכירים לו את החיילים בגרמניה - לא שיש דמיון חס וחלילה רק תחשבו על הדמיון. (וזו רק דוגמא אחת מיני רבות של אנשים שקראו לי או לאחד החיילים שלי נאציים!!) אז יוצא שאני לא יהודי ובעצם אני נאצי. ואנשים שעומדים לידינו ותוהים בקול רם מה אנחנו חושבים שנקלענו כביכול בין הפטיש לסדן. בין חובתינו למלא פקודה לרגשות היהודיים שלנו. אנשים אומרים שהם מבינים אותנו ומרחמים עלינו. (שיהיה ברור לא היה ספק לגבי צדקתנו במהלך ההפגנה הבלתי חוקית הזו) ושוב נסכם : יוצא שאני לא יהודי נאצי שזקוק לרחמים. ועכשיו אני רוצה לתקוף את הטענה שנשמעה רבות שיום שני בערב עבר חלק ללא אלימות. אני לא יודע איך אתם קוראים לאדם גדול שנכנס בכל הכוח בחיילת לא גדולה במיוחד ומעיף אותה 4 מטר אחורה אבל אני קורא לזה אלימות. אני לא יודע איך אתם קוראים לאדם שיושב בתוך רכב ונוסע לכיוון חיילים וכשמגיע עד אליהם הוא נוסע לאט לאט ומתקרב עוד ועוד ונמצא כבר ממש עליהם- אם הם לא יזוזו הוא ימשיך עוד ועוד. ואלו רק דוגמאות שיצא לי לראות בעינים שלי בשטח הצר שאני הייתי אחראי עליו. בסופו של ערב עמדו כמות ענקית של אנשים מולינו ונכנסו בנו בכל הכוח מעיפים חיילים לכל עבר בלי להתחשב בכלום. וכשהגיעו ראשי הצועדים להסכם עם המשטרה קיפלנו כוחות ועברו לשדה סמוך שם בילינו את הלילה בתוך שק"שים תחת שמי הלילה הצוננים. תוך כדי קיפול הכוחות שמעתי צעקות לעברנו כמו "בוז לצה"ל" "תתביישו לכם" ועוד פנינים כאלו. יום שלישי (19.7.05) התחיל בהתרעננות ברעים - ולמי שלא יודע אין שום דבר מרענן ברעים. ונמשך בפריסה בתוך מטע הרימונים בצידו האחורי של כפר רעים שם בילינו את הלילה - שוב בתוך סק"שים תחת שמי הלילה (יום שלישי היה יחסית רגוע כי רוב היום היינו כוח משני ולא קדמי) יום רביעי (20.7.05) באמצע היום עוברים אל מול הגדר הצידית של כפר רעים בתוך מטע לימונים. מיד אחרי שאנחנו מגיעים מגיעה תהלוכת התעמולה של הנצורים בכפר מימון המון שירי אהבה לצה"ל ושירי סירוב פקודה. ריענון ליהודי לא מגרש יהודי- מסתבר שגם דרוזי לא מגרש יהודי.תפילת מי שברך לכוחות הבטחוןוהמשך תעמולה עד שתהלוכת התעמולה עברה לקבוצת החיילים שלידינו. כל היום עבר עלינו בלמנוע מהם ליצור פרצות בגדר ולהתכונן לפריצה שלהם החוצה. ההמתנה הזו לפריצה התגלתה כמורטת עצבים במיוחד. בשלב מסויים כבר אנשים התפללו שהם יפרצו כבר, נעצור אותם ונלך הביתה (זה היה אחרי בערך 24 שעות ברצף בשטח) אך אז הגיע הדבר לו ציפינו הכי פחות - הם הגיעו להסכם. הם חוזרים הביתה! וגם אנחנו חוזרים הביתה. בחמישי לפנות בוקר חזרנו לרעים (אחרי כ34 שעות הרצף בשטח) ויותר מאוחר חזרנו הביתה לחופשה קצרה (במקום שבוע החופשה שהיה אמור להיות לי) לפני תחילת האימונים.
אני תומר ואני מפקד של צוות מפנים בהתנתקות. במהלך החודש האחרון שמעתי המון הרצאות בנושא ההתנתקות , המון דיונים ומפגשים עם כל הצדדים (מצד אחד מתיישב ומצד שני ראש מנהלת סלע). כך שהראש שלי מלא בכל העובדות וכל הדעות של כל הצדדים. הנה לדוגמא 2 עובדות שבעוונותי הרבים לא ידעתי עד לפני חודש: 1. מעולם לא הוחלה ריבונות ישראלית מלאה על שטחי יש"ע וכך שטחי יש"ע היום נמצאים תחת ריבונות צבאית השטחים היחידים שנכבשו ב67 וסופחו למדינת ישראל כחוק הם ירושליים והגולן ומכאן אנחנו עוברים לעובדה השניה שמתקשרת 2. ע"מ לפנות את רצועת עזה מכל תושביה היהודים מספיק צו אלוף - לא החלטת ממשלה (ויש כזו) , לא חוק בכנסת (ויש כזה) ולא לעבור את מבחן בג"ץ (וההתנתקות עברה את מבחן בג"ץ). כל מה שצריך לפנות את עזה זה שאלוף פיקוד הדרום יגיד שמפנים את עזה. בדיוק כמו שהיה בימית. אין חוק פינוי ימית ולא החלטת ממשלה כזו- ימית פונתה מכורח צו אלוף! לידיעתכם. בכל מקרה לפני שאני אתחיל לכתוב את מה שרציתי לכתוב כאן אני רוצה לציין כי מתוך בחירה אין לי דיעה של ממש על ההתנתקות- אני לא בעד ולא נגד (כמה שזה נשמע מוזר לומר את זה על הנושא הכי בוער במדינה) את הבחירה הזו עשיתי לאור העובדה שאני הולך להיות שם ואני חושב שדעה כזו (לכאן או לכאן) עלולה לפגום בעשייתי שם, כך שמה שאני עתיד להציג אלו עובדות ודעות השומרות לויאליות לגוף אליו אני שייך (צה"ל) ולכן הדעות שיוצגו יהיו בעד ההתנתקות- אך אני חוזר אין לקשר בין דעות אלו לדעתי האישית. עכשיו כשסיימנו עם ההקדמות אני אתחיל לספר את מה שרציתי: סיפורו של מפקד צוות בהתנתקות בכפר מיימון - האמת שלא תשמעו באף מקום! הכל התחיל בחמישי (14.7.05) אחה"צ כשהתבשרנו שאנחנו בכוננות הקפצה והמ"מ שלי לוחש לי באוזן שכנראה מדובר בהקפצה בטוחה. ביום ראשון (17.7.05) היתה אמורה להתחיל שבוע החופשה שלי ושל כל צוות הפיקוד אך החלטנו לוותר על החופש ביום ראשון ולצפות להתפתחויות. יום ראשון 11:30 הקפצה - מהר מארגנים תיק שיספיק לשבוע ונוסעים לנק' המפגש ומשם למתחם רעים. יום שני (18.7.05) ארבע וחצי אחה"צ נוסעים ממתחם רעים לכפר מימון, עוברים תדרוכים בשטח מקבלים אזורי אחריות וממתינים. בשלב זה תושבי כפר מימון החלו לפעול - מצד אחד הם עמדו בצד עם שלטים שעליהם כתוב "אוהבים את חיילי צה"ל" (ממוסגרים בסרטים כתומים כמובן) וחילקו לנו סוכריות ותפוחים אך מצד שני החלה התעמולה לסרב פקודה. שיחות של איך אתם עושים את זה ולמה? הסלוגן הידוע "חייל שוטר סרב פקודה" וכל מיני דברים בסגנון. עד כה ערב יחסית רגוע והשד לא נורא כל כך. לעת ערב העניינים התחילו להתחמם. הפקודות לסגור את השטח הפכו למחמירות יותר ואיתן גם תגובות האנשים שהיו במקום. 2 נערות מתווכחות ביניהן אם אנחנו יהודיים או לא, בסוף הן הסכימו שאנחנו יהודים. ואני תוהה, מה בעצם אומר הויכוח הזה? תחשבו לרגע איך אתם הייתם מרגישים אילו היו בפניכם מציבים בספק את העובדה שאתם יהודים? גבר יחסית מבוגר אומר שאנחנו מזכירים לו את החיילים בגרמניה - לא שיש דמיון חס וחלילה רק תחשבו על הדמיון. (וזו רק דוגמא אחת מיני רבות של אנשים שקראו לי או לאחד החיילים שלי נאציים!!) אז יוצא שאני לא יהודי ובעצם אני נאצי. ואנשים שעומדים לידינו ותוהים בקול רם מה אנחנו חושבים שנקלענו כביכול בין הפטיש לסדן. בין חובתינו למלא פקודה לרגשות היהודיים שלנו. אנשים אומרים שהם מבינים אותנו ומרחמים עלינו. (שיהיה ברור לא היה ספק לגבי צדקתנו במהלך ההפגנה הבלתי חוקית הזו) ושוב נסכם : יוצא שאני לא יהודי נאצי שזקוק לרחמים. ועכשיו אני רוצה לתקוף את הטענה שנשמעה רבות שיום שני בערב עבר חלק ללא אלימות. אני לא יודע איך אתם קוראים לאדם גדול שנכנס בכל הכוח בחיילת לא גדולה במיוחד ומעיף אותה 4 מטר אחורה אבל אני קורא לזה אלימות. אני לא יודע איך אתם קוראים לאדם שיושב בתוך רכב ונוסע לכיוון חיילים וכשמגיע עד אליהם הוא נוסע לאט לאט ומתקרב עוד ועוד ונמצא כבר ממש עליהם- אם הם לא יזוזו הוא ימשיך עוד ועוד. ואלו רק דוגמאות שיצא לי לראות בעינים שלי בשטח הצר שאני הייתי אחראי עליו. בסופו של ערב עמדו כמות ענקית של אנשים מולינו ונכנסו בנו בכל הכוח מעיפים חיילים לכל עבר בלי להתחשב בכלום. וכשהגיעו ראשי הצועדים להסכם עם המשטרה קיפלנו כוחות ועברו לשדה סמוך שם בילינו את הלילה בתוך שק"שים תחת שמי הלילה הצוננים. תוך כדי קיפול הכוחות שמעתי צעקות לעברנו כמו "בוז לצה"ל" "תתביישו לכם" ועוד פנינים כאלו. יום שלישי (19.7.05) התחיל בהתרעננות ברעים - ולמי שלא יודע אין שום דבר מרענן ברעים. ונמשך בפריסה בתוך מטע הרימונים בצידו האחורי של כפר רעים שם בילינו את הלילה - שוב בתוך סק"שים תחת שמי הלילה (יום שלישי היה יחסית רגוע כי רוב היום היינו כוח משני ולא קדמי) יום רביעי (20.7.05) באמצע היום עוברים אל מול הגדר הצידית של כפר רעים בתוך מטע לימונים. מיד אחרי שאנחנו מגיעים מגיעה תהלוכת התעמולה של הנצורים בכפר מימון המון שירי אהבה לצה"ל ושירי סירוב פקודה. ריענון ליהודי לא מגרש יהודי- מסתבר שגם דרוזי לא מגרש יהודי.תפילת מי שברך לכוחות הבטחוןוהמשך תעמולה עד שתהלוכת התעמולה עברה לקבוצת החיילים שלידינו. כל היום עבר עלינו בלמנוע מהם ליצור פרצות בגדר ולהתכונן לפריצה שלהם החוצה. ההמתנה הזו לפריצה התגלתה כמורטת עצבים במיוחד. בשלב מסויים כבר אנשים התפללו שהם יפרצו כבר, נעצור אותם ונלך הביתה (זה היה אחרי בערך 24 שעות ברצף בשטח) אך אז הגיע הדבר לו ציפינו הכי פחות - הם הגיעו להסכם. הם חוזרים הביתה! וגם אנחנו חוזרים הביתה. בחמישי לפנות בוקר חזרנו לרעים (אחרי כ34 שעות הרצף בשטח) ויותר מאוחר חזרנו הביתה לחופשה קצרה (במקום שבוע החופשה שהיה אמור להיות לי) לפני תחילת האימונים.
