שלום לנוכחים, יש לי שאלות..ולפני

[אמא49]

שלום לנוכחים, יש לי שאלות..ולפני

ברצוני להביע הערכתי ליושבי הפורום הזה, שמן הסתם הוא צעיר מאד בחתך הגילאים שבו, ובכל זאת בוגר, אינטיליגנטי...מעניין אם זה מה שעושים הורים פרודים לילדיהם בימינו בהם העולם נראה כ"כ בינוני ושטוח??? (זו לא שאלה צינית, ולפחות אצלי מעוררת מחשבות). אספר לכם קצת על עצמי, אני נשואה, אמא ל- 2 ילדים (בת 3 ובן- 5.5).אני בת 34.5, ורציתי לשאול אתכם, באיזה חתך גילאים +- הוריכם נפרדו? אני חיה עם בעלי, ואיני מאושרת, האהבה כבתה, ואחת הסיבות העיקריות לכך (חוץ ממני והבעיות שלי) היא בעיות שיש לו כילד שננטש ע"י אביו בילדותו, לא טופל ולא טיפל בעצמו ברמה הנפשית, ילד שלא קיבל חיזוקים נכונים והפך לאיש מריר, הוא כבר גרוש פעם אחת וביתו בת 14+ אני לא שוקלת גירושים עכשיו מכל מיני סיבות, אבל לא נראה לי ש"אסיים את חיי איתו"...אשמח לשמוע אם לדעתכם ההורים שלכם צדקו לדעתכם בפרידתם, אני יודעת שאילו שאלות קשות מאד, וכ"כ אינדבדואליות,אבל הילדים שלי יקרים לי מחיי, והאווירה בבית לפעמים נחמדה, אבל הרבה פעמים היא לא, (אני כל הזמן שואלת את עצמי אם ככה זה בעוד בתים וזה נורמלי או שיש בתים מאושרים בהחלט) בעלי לא מסוגל לסבול בכי של ילדים, ומתפרץ "בקטנה" כשזה קורה, ובטח זה ידוע שילדים , בטח בגיל הרך...בוכים.... ואז הוא גם מגדף גידופים שילדים לא צריכים להכיר!, וזה מחרפן אותי ומוביל לתגובת שרשרת שלי, בנוכחות הילדים, ומשקף להם מצב שלצערי אין בו הרבה כבוד הדדי... במיוחד לבן שלי יש מערכת יחסים די בעייתית איתו (אני יכולה לחתום שבעלי מעדיף את ביתנו, כי היא קלה יתר, חיננית ותקשורתית...והבן שלי מקנא), יש לי אין ספור דפים לכתוב על הכל אבל אני לא רוצה להלאות אתכם, חבל שאי אפשר לפגוש את כולכם ביחד, למעין ערב סיעור מוחות.....אבל מקווה שתוכלו לענות לי גם בפורמט של הפורום, ואני מתנצלת אם כל בקשתי לא לעניין....אני קצת מבולבלת, ומחפשת נואשות תשובות. תודה מקרב לב על ההקשבה (מי ששרד עד כה...) דנה

 

[ענת אדרת]

שלום לך דנה

אני בת 36 נשואה ואימא לילדה בת 11.5 הוריי התגרשו כשהייתי בת 4, גם אני לא טופלתי מעולם. אני מאד שמחה שהוריי התגרשו, שניהם לא התחתנו מאז שוב, אם הם לא היו מתגרשים, רע ומר היה הגורל של בני משפחתי. אין מה לעשות, לפי התאור של בעלך, מבלי לשמוע את הצד שלו, על פניו האיש זקוק לעזרה מקצועית. הוא צריך לבחור בין לשפר את איכות חייו, ולנסות להשלים עם העבר שלו, אם הוא רוצה עתיד ומשפחה. ובקיצור לבחור, או לשנות את האופי ואת השקפת עולמו, ואישיותו מבחינה פסיכולוגית, או להשאר לבד בעולם, ולשקוע בתוך המרירות שלו. זאת בחירה שניצבת תמיד גם לנגד עיניניו כילדים להורים פרודים - או דיכאון או חיים, או תיסכול ומרירות או מוטיבציה להמשיך ולהתקדם. אני כבר הייתי בשני התסריטים, את השינוי עשיתי לבד מתוך הבנה שהחיים הם כמו רכבת, אם לא עולים לתחנה בזמן הנכון הרכבת נוסעת, ואז זה בלתי הפיך. נכון שחבל שביזבזתי את השנים עד גיל 18, אבל איזה מזל שהתעשתתי והגעתי לאן שהגעתי. היום בגיל 36, חצי מהחיים שלי נשרפו, והחצי השני הם שיקום של חיי באמצעות הקמת משפחה, עבודה ולימודים. אין ספק שהחצי השני היה מהנה יותר ומועיל יותר. זאת בחירה של בעלך. בהצלחה!

 

[אמא49]

תודה על תגובתכם החמה והמקסימה, ואני ממשיכה...

זו מעין תשובה/התייחסות לדברים השונים שנאמרו פה... לגבי בעלי, הוא ננטש על ידי אביו, זה נראה לי אחת העוולות הגדולות יותר לילד, הרבה יותר מגירושין, אם כי גם גירושין משאירים פצעים...הוריי למשל, זה לא היה בלקסיקון בכלל המילה הזו, ולכאורה חיו חיי כבוד הדדי, חחחחחחחח, אמא שלי נרמסה תחת האגו של אבי, ובמיוחד היום כשהוא קשיש חולני וטרחן עד אימה, היא נאלצת לוותר על הרבה מדיי בשביל הגחמות שלו, אני לא מוכנה להיות "אישה כזו חכמה" שמקבלת את בעלה למרות הכל ובשביל אחדות המשפחה...אבל זה קשה קצת לשבור את החינוך שקיבלתי לגבי "גירושין-זה רע לילדים "באופן מובהק, ולנסות למצוא את האמירה האישית שלי בעניין. ענת - האם את חושבת שמי מהורייך יכל לעזור לך להגיע לבחירה בחיים מוקדם יותר? או שזה בהכרח עניין של תהליך התבגרות אישית, כי כמי ש"איבדה" ילדותה והחלה לחיות רק עם הולדת ילדיה ,בגיל 30...(אני מדברת על עצמי), אני יודעת שילדות ונעורים אבודים זה דבר כואב נ-ו-ר-א, לי לא יכלו לעזור אמנם אבל האם להורים פרודים אין חלק בשיקום האמונה אצל הילדים? עוד דבר, אין ספק שהפחד מהלא נודע הוא משתק....זה מוכר מהמון סיטואציות בחיים, אבל לבוא ולהגיד אני קמה והולכת, זה אחריות מאד גדולה....הרבה יותר קל לדעת למה אתה חוזר, גם אם זה מבעס, זה לפחות מוכר...(תסמונת האישה המוכה....) המון בלגן בפיסקה אחת...מבולבלת אמרתי? מעבר להכל יש לי המון חמלה על האיש הזה, למרות שניסיתי ה-כ-ל ,בכל הדרכים, לדחוף, לעודד, לקבל, לאהוב, לתמוך, לפרגן, לכעוס, לאיים...מה לא? הבן אדם משותק, הפחדים שלו פשוט מסרסים אותו ואת חייו, וזה קשה לראות את זה מהצד, לדעת שהוא כן יכול לחיות טוב יותר, והוא פשוט לא מוכן...וכבר אין בי כוח להשקיע בו ובזוגיות.ואני יודעת ש"נטישה" נוספת תאמלל אותו גם אם תשחרר אותו מהחיים שהוא כל הזמן מסנן שהם "חרא של חיים" וכו'.... גיטריסט יקר ומחבק- תודה לגבי השאלה על יעוץ זוגי, נשבעת שגם את זה ניסיתי, וכשהגענו ליעוץ, המטפלת קלטה שקודם כל צריך לעבוד איתו לבד ורק אז לדבר על הזוגיות....והוא קבע איתה, ופשוט לא הגיע לפגישה שקבע ולאף אחת אחרת...אני נמצאת כבר שנה בטיפול מ-צ-ו-י-ן, לצערי הוא בסבסוד וייגמר עוד כמה חודשים, אבל דיה לצרה בשעתה.... והוא לא עקרב...אלא שור (יותר גרוע לא?) וכמו שציינתי אני מיציתי את המאמצים בכל הדרכים, יש גבול כמה בנדם יכול לקחת אחריות על האחר, יש לי 2 ילדים שבהם אני משקיעה את כל האנרגיה שנשארת לי אחרי שהוא מבעס אותי, אחרי העבודה וכל המחשבות על העולם, ואני לא יכולה לטפל בעוד אחד, באמת שעשיתי מזה יותר מדיי.המכתב הבא שיבוא יהיה כנראה מסוג אחר. (לא יודעת עוד איזה סוג) OgaliO ציינת כי עדיף זוג פרוד מאושר מזוג שחי ביחד והכם קר, טעון וכו', היא בעייתית, כי לדעתי קצת קשה לשים את האצבע על ה-ב-ע-י-ה בדרך כלל זה מכלול... ואני לא יכולה לחתום על שום דבר בנדון..... מה עוד שלגורש/ה (בדר"כ לגרושה) יש המון בעיות שמתווספות כמו פרנסה לחוצה יותר, פחד מהלבד, אותם לחצים שהרבה גברים חשים כבעלי משפחות מפרנסים.... אשמח אם תרגיעו אותי מעט בקטע הזה.... הרבה פעמים שהוא מרתיח אותי אני מוציאה את החוסר סבלנות על הילדים, זה ממש גורם לי לכעוס על עצמי...זה נקרא- משפיע על הילדים... מקווה שנמשיך לתקשר, תודה על כל התשומת לב והמענה עד כה דנה

 

[ענת אדרת]

עלי הצליחו לעשות כל טעות חינוכית אפשרית

חוץ מלהרביץ לי (לא היה צורך, היתי ילדה סופר טובה). אני קיבלתי אוכל, בגדים, ומיטה לישון, אבל לא שום דבר מעבר לכך, לא חיבוק, לא נשיקה, לא כתף, לא שיחה, לא חום, לא הערכה (התעללות ריגשית היא לא תמיד קלה יותר מהתעללות פיזית). את אבא שלי כמעט ולא ראיתי, אולי 3 פעמים ב- 32 שנה שעברו מאז הגירושין, הקשר בינינו היה לסירוגין. ואילו סבתי וסבי ז"ל אצלם גרתי עם אימי מגיל 4 - 8, עברו את השואה, והיו להם בעיות משלהם, די הלכתי לאיבוד בכל העצב והכאב שהיה בבית, התכנסתי לעולם פנימי משל עצמי. את יכולה לקרוא סיפורים בבלוג שלי שמתארים את מה שעברתי, כמעט בכל סיפור יש מעט מעצמי. אני יכולה לשער שקצת תשומת לב היתה מעניקה לי בטחון עצמי ואמונה בעתיד, החיים באופן אוביקטיבי הם לא טובים או רעים, זה תלוי מה שאת/ה עושים מהם. מה שבעלך אמר ש"החיים הם חרא", מזכיר את מה שאמר אבא של בעלי, קצת לפני שהוא נפטר (גם הוא היה ניצול שואה), הוא אמר לי בכנות: "את יודעת, יש לי אישה, וילדים, ובית, ואוטו, ועבדתי כל השנים, ואני כל כך שונא את החיים". אז נכון שגירושים הם מצב אינדוודואלי, זה לא מתאים לכולם, זה לא פותר את כל הבעיות, לפעמים זה יוצר בעיות חדשות. אבל לפעמים זה נותן צ'אנס לחיות אחרת, לחשוב אחרת, לעשות "סטופ", "reset", ולהתחיל הכל מהתחלה. "חיים רק פעם אחת". בהצלחה.

 

[אמא49]

ענת, התרגשתי והתעצבתי לשמוע על

הקשיים שעברת, לפחות התעודדתי, בילדים שלי אני כל הזמן נוגעת, מקווה ששומעת אותם, מקווה שעושה תיקון לחיים שלי, את יודעת... כל אחד יש לו חבילת הפתעות..... לפעמים אני חושבת שלולא חיי היו קשים איך הייתי חזקה? איך היתה בי מעט חוכמת החיים שיש לי (ויש עוד הרבה מה ללמוד...) ואיך הייתי עושה תיקון לילדיי???? ואין ספק שהתעללות רגשית היא איומה, כמו או יותר מהתעללות פיזית אני לא יודעת, אבל בטוח שהיא יותר חמקמקה ומסוכנת מהפיזית שהיא כ"כ מובהקת. חזקי ואמצי דנה

 

[הגיטריסט המהולל]

אם כך,

תחתכי. מגיעה לך ח"ח עצום

, על המאמצים. תעמידי בפניו 2 ברירות: או טיפול אצל פסיכולוג, או גירושין. בהצלחה

 

[אמא49]

גיטריסט יקר, אם זה היה ללמוד או לא

הייתי חותכת, אבל יש לי אחריות עצומה, יש לחצים מבפנים, מבחוץ, כמו שאמרתי זה נ-ו-ר-א- מורכב, אני בהחלט מבשלת את חיי, מתבגרת, מתעצמת, ואולי זה מוביל ישירות לפרידה, אבל זה לא חבר, זה בעל מזה 6 שנים, בן זוג מזה 11 שנה, ואבי ילדיי, ויש לי גם קשר מאד טוב עם הוריו ומשפחתו, יותר טוב מזה שיש לי עם משפחתי....לא פשוט...ופרנסה, ילדים צריכים לאכול, יש גם גישות חלופיות לחיתוך.... אה, כבר העמתדי בפנו אולטימטום....אבל כמו שהחיים לימדוני ועוד כמה אנשים- אף אחד לא הולך למוד/לטיפול פסיכולוגי בלי שהוא רוצה, ואתה יודע מה הבעיה? שגם אם הוא ילך לטיפול, אני כבר התעייפתי ממנו, אחד הדברים הראשונים שאמרתי הוא - שאהבה כבתה, לפחות שלי (ולגבי אם היתה אי פעם אהבה זה דיון אחר) שיהיה לך יום נפלא דנה

 

[קוצה1]

לא ממש מסכימה עם מה שאתה אומר..

החיים הם לא שחור לבן.. או או.. לך תדע מה הסיבות שהוא לא הולך לטיפול פסיכולוגי כזה או אחר.. וזה שהוא לא נימצא בכזה לא אומר שישר צריך לחתוך.. ישר להתגרש.. אני לא חושבת שזה מעשה כזה חכם..=\

 

[הגיטריסט המהולל]

היא ניסתה הכל.

מה הטעם להמשיך לסבול? חוץ מזה, שהיא כבר הגיבה לנושא

.

 

[הדסו^ש]

הי דנה, ברוכה הבאה

לצורכי חתך הגילאים שלך - אני בת 26 וההורים שלי נפרדו לפני עשר שנים, עם ארבעה ילדים בגילאים 16 (אני), 12, 6.5 ו-5. ככלל אני חושבת שעדיף לילדים לחיות עם הורים גרושים מאשר עם הורים שהזוגיות שלהם רעה. הרבה פעמים הגירושין הם הזדמנות לכל אחד מבני הזוג למצוא בן זוג מתאים יותר, והזדמנות עבור הילדים לראות שיכולה להיות גם זוגיות טובה בין אנשים שמכבדים אחד את השני ומתקשרים מילולית ולא באמצעות גידופים. לגבי כל החששות שלך מהגירושין - ענייני פרנסה, הלא - נודע וכו' - מסגנון הכתיבה שלך מצטיירת אישה אינטליגנטית\ שמאד מודעת למה שקורה ולבעיות שעשויות להתעורר. אני מאמינה שתצליחי להתמודד עם הלא-נודע הזה (שמהר מאוד הופך לנודע כמובן...). כלכלית אני לא יודעת מה מצבך, אבל יש את עניין המזונות שיכול לסייע. סיפרת שאת נמצאת כיום בטיפול - מה חושבת המטפלת שלך על הדילמה שאת נמצאת בה?

 

[אמא49]

הוי, אתם אחד אחד אנשים נפלאים, ולמענה

כרגע אני באיזו פאוזה מהטיפול, אמנם מאולצת אך הכרחית, וטרם ליבנתי את הדברים איתה. האמת היא שהתחלתי ללכת לטיפול בגלל משבר בזוגיות וזה התחיל ב שאלת גירושין, ואז הייתי במקום אחר, ונראה לי היה הכי חשוב לשקם, ולמצוא את האני של עצמי, היום-שנה אחרי, לאחר תקופה טובה יחסית באמצע, המשבריות חזרה, ועכשיו עומד על הפרק, לא רק אבהותו שהיא לפעמים נפלאה, עד שהפיוז עולה לו (או איך אומרים? נשרף לו? נדלק לו?...בחשמל אני ממש לא מבינה כ-ל-ו-ם

) והוא מסנן קללות, יוצא מהתמונה, נשבר, מתפרק ונכנס להתקף ומשמיע קולות חייתים משהו, ורואים שהוא מחזיק את עצמו לא להכות (מדובר בעיקר על בקשר שלו עם בני הבכור). אבל היום אני כבר >כמעט> בטוחה (=מפחדת להודות?!? מתפתה לחיים חדשים ??? יש עוד כמה מחשבות מתלבטות עד שאוכל לומר משהו ודאי...וזו אחת מבעיותיי, פרי העבר שלי- שאיני בטוחה אף פעם במה שאני רוצה/צריכה/יכולה....) שאיני אוהבת אותו. זה מאד תמוה בעיניי, כשמרנית וכפי שציינתי בעלת סביבה חינוכית המקדשת את המשפחה ואחדותה אף אם היא סדוקה,משהו כמו כלפי חוץ להיראות קליפה מוגנת ובפנים אפשר גם לרצוח אחד את השני... כולל יחסי אחים (אה, זה לעניין אחר), שיש פה רוב מוחץ של עדיף גירושין על זוגיות לא טובה, זוגיות זה לא דבר פשוט ויש בה המון מהמזל, והמון מהאישיות, ולפעמים קשה לי לדעת אם רק בעלי הוא בעייתי, או שמא לי יש המון בעיות בזוגיות, והאמת היא שאני בטוחה שיש לי המון בעיות >אמיתיות> בזוגיות, ובאני עם עצמי, אני מנסה להאמין שלפחות ניסיתי הכל ואני מטופלת כדי לנסות לשפר את מצבי/מצב הקרובים אליי, ועדיין אין אף אחד שיש לו בעלות על כלל התמונה... זה כ"כ מורכב ומסובך, ונשמע לי פה שיש אמירה פשוטה מאד/מדיי? של "אם הזוגיות לא טובה (גם זו שאלה, מה זו זוגיות טובה, מתי היא מפסיקה להיות טובה? וכו'...) אז מפרקים, וזו הזדמנות למצוא משוה טוב יותר...."כמה אופטימי, אני נורא אופטימית מטבעי, אבל זה נשמע לי אוטופי מדיי,,, נשמה לי (בלי הוכחות בדוקות) שהרבה מדיי גרושים/גרושות לא מוצאים את עצמם, ויש להם המון תסכולים ולהיות לבד עם ילדים זה נטל ענק (אמנם אני הרבה יותר עם ילדיי מבעלי, אבל הנישות הקטנות שכן הוא נכנס אליהן מפנות לי אוויר)...יש הון שאלות, ובכלל אני מתחילה לללמוד השנה מחוץ לעיר, ללימודי שנתיים, איך בכלל אפשר לחשוב במקביל על פירוק הבית וכל הקשור בזה (שלא לדבר על רגשי האשמה שיש לי בעניין ואני בכלל עוד לא בשלב התחלתי של זה אלא רק בקטע הדמיוני-מפנטז על העניין...), וגם לגדל את ילדיי וגם ללמוד????? וואהו, איזו נודניקית אני....ושוב, תודה על שורדי הקוראים... אשמח גם להפניות וירטואליות לעולם הגרושים/מאמרים/תובנות... (לא צ'אטים...)

 

[OgaliO]

שלום לך ../images/Emo13.gif

תשמעי, אני בת 16 ואחי בן 11, ההורים שלי התגרשו לפני פחות מחצי שנה.. לדעתי, עדיף הורים מאושרים שחיים בנפרד, מאשר הורים שסובלים ולא מסתדרים שחיים בבית ביחד. זה משרה על כל הבית אווירה לא טובה. אני יכולה להגיד לך על עצמי, שכשההורים שלי היו ביחד, וגם בחודשיים הראשונים לגירושים, הרגשתי שפשוט אין לי בית. לא הייתי עם אף אחד מהם בקשר טוב, לא דיברנו על כלום, הכל היה קר ואדיש בבית. לא זכיתי מאימי לחיבוק אחד מאז היותי קטנה, וגם לא מאבי. האווירה הייתה לא טובה והוויכוחים ביניהם השפיעו על היחס שלהם אלינו. בחודש האחרון, המצב קצת יותר טוב, התחלתי לפתח עם שניהם קשר טוב, לספר להם יותר, לבטוח בהם יותר ולהרגיש שבאמת יש לי בית (ואפילו שניים

). הגירושים בהתחלה תמיד קשים. במיוחד אצלי, שהיה לי קשה לקבל את העובדה שאמא שלי יוצאת עם אנשים אחרים, מכירה אנשים אחרים ומתחילה חיי חברה. אני לא כ"כ יודעת למה הם התגרשו, אבל אני בטוחה שזה היה צעד נכון. עובדה ששניהם עכשיו מתייחסים אליי ואל אחי ביותר חום ואהבה, הם מאושרים יותר. לדעתי, את היחידה שיכולה לתת לעצמך תשובות. בכל בית המצב הוא שונה, הגורמים הם שונים.

 

[הגיטריסט המהולל]

ממ..../images/Emo13.gif

קודם כל -

, זה האישור כניסה אצלנו

. חשבתם ללכת לטיפול זוגי? אפשר לנסות ללכת לפסיכולוג. מזכיר לי את אבא שלי, כשהוא מתפרץ (סתם שאלה, בעלך מזל עקרב

?). דברי איתו, תגידי לו שבמקום להתרגז אפשר ללטף ולחבק. תוכלי לכתוב לו מכתב כנה ו*עדין*. בהצלחה

מניח שבפורום גרושים-גרושות יעזרו לך יותר

. טל,

 

[הפרי האסור 2003]

יקירתי

לפי תיאורייך המצב בבית אינו פשוט וזה בלשון המעטה. הילדים רואים וסופגים דברים שמוטב היה להם בלעדיהם. נכון שהם צעירים, אך אם אינך רואה את הדברים משתפרים ובטח שאינך רואה את עצמך חייה את כל חייך איתו אל לך להשאר איתו במצב הזה. הרבה הורים נוטים לחשוב שבעצם זה שהם נשארים נשואים או מחליטים לחכות עם הגירושים עד שילדיהם יגדלו מעט הם עושים להם טובה כשלמעשה הם מזיקים להם. עדיף הורה מאושר ורגוע בשני בתים שונים מאשר הורה ממורמר שצועק, מגדף וגורם לתגובת שרשרת בפני הילדים מצד ההורה השני. ילדים יודעים להעריך את זה גם בגילאים האלה תאמיני לי. כל הסיפור עם הוריי החל כשהייתי בת 8 לערך ועד שנעשה הפרדת כוחות זו הייתה שנה אחת יותר מידיי שלא הייתה נעימה בכלל הכללה גידופים והיא זכורה לי היטב. לא היה לי עצוב כשהוריי נפרדו כי שלוותי הנפשית לא יכולה להיות מסולא מפז לאור הצורה בה הדברים התנהלו בין הוריי כאשר דרו שניהם תחת קורת גג אחת. סתם בשביל שתקבלי מושג איזה חתך גילאים השיב לך, אגיד שאני סטודנטית בת להורים פרודים ובת זוג לגבר שהוא בעצמו גרוש + ילד שהיה בן שלוש - שלוש וחצי לערך כשהוריו התגרשו.

 

[אבא שלי בוגד]

דבר אחד!

גם אם לייעץ מה לעשות לא אוכל, מה לא לעשות אני יכול להתחנן שלא תעשי. אני בן 24 ואני זוכר חיכוכים מגיל 12 אולי או לפני לוזוכר בדיוק. הדבר האחד הזה שני רוצה לומר לכל הורה. ₪ אבא ואמא, בשבילי אתם לא עוד זוג חברים שכשרוצים רבים או משלימים או כל מה שקורה בין זוג. בשבילי אתם אבא ואמא. אצלי אתם דבר אחד. אני לא רואה את העולם בלי שאתם אחד. זה הדבר הראשון שלי. החיבור שלכם לגבי הוא ביולוגי ממשי לא סתם צירוף מקרים שאתם יחד. פליז. תאהבו. אל תריבו. אל תעקצו. אל תזלזלו. תעריכו. אני מתחנן. תודה. הבן שלכם. ₪¥₪> ד.א. לדעתי מה שכתבתי זה גם סיבה שבן לא מסוגל נפשית לראות את הוריו במצבים אינטימיים. שיהיה לך חיים יפים באמת.

 

[אמא49]

דהיינו אתה אומר שהורים לא צריכים להיפרד?

ומעבר לכל הם צריכים ליצור חזות אוהבת גם אם הם לא אוהבים אחד את השני? אני שחבתי שמספיק שהאוירה תהיה נוחה, לא חייבים לאהוב (כי זה קצת קשה לי לאהוב בכאילו), לנסות לכבד, להבליג -אפשרי, אבל כמובן שלא בכל מצב אני יכולה להבליג, אם אתה מבין?

 

[א ש לי]

וואוו זה ארוך, מוכנה?

הייתי נשואה 17 שנים והבאנו לעולם באהבה גדולה ארבעה ילדים כשהדברים נעשו מכוערים בשנתיי אחרונות לנישואים, החלטתי על גירושים. כמובן חוויתי את שאת מתארת, הפחדים שמשתקים, הלא נודע, השאלות של איך אפרנס את ילדיי? עד שהבנתי כמה דברים! 1. חייתי כל חיי למען הילדים, למען הבעל למען הבית, למען העולם, החלטתי שאני רוצה גם בשבילי, שאני חייבת לעשות משהו למעני, אין לך מושג כמה מאושרת הייתי למצוא אותי, את הילדה הקטנה שאבדה לה בתוכי. 2. אמרתי לפחדים שלי שהם ממש מפריעים וקשה לי לחשוב שהם באזור, אז ביקשתי מהם סליחה ושמתי אותם בצד. 3. עכשיו לבד, מתעלמת מהפחדים, הראש צלול יותר והבנתי שכאחריות שלי כהורה, הבית שאני נותנת להם לא בריא וברור שיהיה עצב מסוג אחר, לא על מריבות אז על פרידה, אבל תמיד אהיה שם בשבילם, אז נפלה ההחלטה שלי. 4. לא שואלת את עצמי יותר שאלות ומתחילה לחיות את התשובות. כמי שמנווטת, את אוניית חיי ואת ילדיי הנוסעים בתוכה, לא חשבתי מעולם לשאול, מה דעתם על הגירושים ואם הם חושבים שאנחנו צודקים, ראשית לא תמיד ילדים יודעים איך הורה מרגיש, גם אם תספרי להם, לא תמיד יודעים אם אמא או אבא בגדו או איזה סיפור מאחורי כל גירושין מוסתר, ועדיף כך. ילדיי לא מנהלים את חיי בדיוק ההיפך, אני זו שקובעת שעת שינה לקטנים וחזרה מבילוי לגדולים לא? אני יכולה לאמר לך דבר אחד, תלוי איך מעבירים את המסר לילדים, כך הם יקבלו את זה,את הגירושין שלנו העברנו בדרך קלה ונעימה, התעקשנו על זה, נשארנו חברים אבא הגיע בכל יום, ולאט לאט התרחקנו עד להסדרים קבועים, גם היום כעבור כמה שנים, שאבא מזיר את הילדים הוא ניכנס לא פעם עם החברה שלו ויכולים לשבת שעה ויותר וכייף לכולנו. אני נישאתי בשנית ובעוד שבוע אחגוג יום נישואין ראשון, 3 שנים חיה בקיבוץ בעקבות טל שלי, דיסנילנד לילדים פה וכולנו מאושרים, אני משוכנעת שלמרות הבית שכולו הומור וצחוקים, כמו שלי יש כאב קטן , פצע שלעולם לא יחלים, על משפחה של אמא ואבא יחד שלא יכולתי לתת לילדי,גם לילדיי יש את האוףףף לו יכולנו לחיות שוב עם אבא. אין שלמות בעולם, אמא ואבא מאושרים בניפרד והילדים נהנים משני עולמות ומהחברות שלנו היום. בהצלחה.

 

[אמא49]

תודה לך, ועכשיו תראי מה זה באמת ארוך....

מנסה למצוא נקודות השקה לסיפור שלי וחסר לי הקטע שבטח לא אמצא בשום מקום- הביטחון שבאמת יהיה לי עדיף ומאושר יותר לבד כגרושה עם ילדים, מאשר עם בעלי וכמשפחה, יש לי את הספק, אם המחשבות על פרידה הם תוצר של הוויתור על המאמץ ליישב את שלום הבית, ושוב זה נובע לדעתי בעיקר מעיוותים נפשיים שלי, שנולדו מכל מיני דברים בחיי, ומקשים עלי לראות נכוחה את אמיתות החיים, מן הסתם המון אנשים היו מפרקים במקומי את הבית והמון אחר של אנשים היו נשארים כמשפחה. כשאני רוצה משהו בדרך כלל אנ דוהרת אליו, אבל פה באמת אני מרגישה שיש לי קצת יותר אחריות, ורגשות אשם- בטונות יושבים לי על ההחלטה הזו, ואין פה מקום להימורים, זו צריכה להיות החלטה מוצקה, בלי חרטות. ברור שאם אלך על החלטה כזו, אשנס מתניים ואתן את המעט שעוד לא נתתי, הבלתי אפשרי....ולו בשל רגשות האשם (לא תפנוקים אלא יותר סבלנות, יותר איפוק, יותר הבנה, אפילו יותר ממה שיש לי עכשיו), אבל החמצה זה דבר שכואב לי מאד מאד, ואין ספק שאולי חסר לי קטע ההוכחה או הליבון היסודי כדי לדע מה אני רוצה, ואולי לעולם לא אדע, נשמע שאת ידעת טוב מאד שזה כבר בלתי אפשרי מבחינתך, ולי יש כוח סבל נפשי פתולוגי....התרגלתי, ועוד אני בטבעי חושבת שזה מגיע לי....קשה לי לנפות ולארגן את המידע והתחושות. אני בהחלט לא מצפה (מאד הייתי נהנית שמישהו ייקח כמה החלטות חשובות בחיי, אבל זו משאלה לכותל ולא יותר...) שמישהו יגיד לי לעשות כך או אחרת כי הכל כ"כ אינדבדואלי, ואין איש שרואה את מכלול התמונה...אז תודה על איחולי ההצלחה, האופטימיות בטח תצליח ותנצח!

 

[א ש לי]

מאחלת לך הרבה כוחות

בכל בחירה אשר תיהיה.

 

[העלמה שוקולדה]

מאוד מסכימה עם ענת,

הוריי התגרשו כשהייתי בת 13.5....כיום אני בת 14.5... מנקודת המבט שלי, מאוד כדאי שתתגרשו... אמא שלי סבלה המון מאבא שלי, היא בעצמה ידעה שכדאי להתגרש מהבחינה הזו, אך לא רצתה כדי לא "לפרק" את המשפחה...את מבינה כמה היא סבלה? וכמובן שהאהבה בין הוריי הסתיימה עוד קודם..... אז היא עברה שנים רבות של סבל עד שאבי החליט להתגרש.... אני חיכיתי ליום שבו הם ייתגרשו, כדי שסוף סוף יהיה שקט בבית.....כל הזמן הוריי רבו, על כל דבר קטן, זה היה פשוט לסיוט להיות בבית...ותחשבי שזה מה שילדייך רואים....הם רואים אבא שלא מתפקד, ויותר מכך, כנראה שגם לא רוצה לתפקד. ובכלל, קראתי שניסית הכל איתו- אבל, אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו באף דרך- זה לא שווה כלום! הרי הוא עובר את הטיפול ולא את , בסופו של דבר. אני לא הייתי רוצה שכשיהיו לי ילדים הם יראו מערכת יחסית מקולקלת של הוריהם.....כי ככה גם הילדים וגם ההורים סובלים... נכון שגם גירושים יכולים להכאיב, אבל לא כמו לחיות בבית שהאווירה בו קשה ועגומה.... כיום אני כמעט ולא בקשר עם אבי (משיקולים שלי בלבד), ואני חיה חיים רגילים ושלמים..... ולגבי בעלך....אני מבינה שאת לא רוצה לנטוש אותו.....אבל בסוף את תסבלי בגללו (כבר עכשיו את קצת סובלת, לא?), ואם הוא לא רוצה לעזור לעצמו, זה בהחלט בעיה שלו. יש גבול לכמה שאפשר לדאוג לבן אדם. מאחלת לך רק טוב