אתה מתעקש למחזר דיונים שהיו כאן קודם
אתה לא מקשיב לאחרים, רק לעצמך, וחוזר על אותן שגיאות, פעם אחר פעם. כל הטענות והקביעות שלך כאן אינן נכונות, עובדתית. זה הוסבר לך בעבר, אך אתה חוזר על הדברים שוב. למה? מילא אני, שלא נחשבת בעיניך, אבל מדוע אתה לא הולך למקורות אמינים ולומד את הנושא? מדוע הראש שלך כל כך סגור? מדוע אתה נעול על הטעויות האלו? כל אדם אחר היה לפחות בודק את הנושא. כתבתי על הנושא הזה עשרות רבות של פעמים, הסברתי, אבל אתה פשוט לא קורא. "פרוג" לא עסק ב"לקיחת הרוק צעד קדימה". זה מיתוס ושטויות. לא יודעת איפה שמעת את זה (ברייטמן?). זה לא נכון, היסטורית ועובדתית. אני לא אומרת את זה *כנגד* הפרוג - זו פשוט עובדה. פרוג היה טרנד מוסיקלי, בדיוק כמו R&B או גלאם או funk או כל טרנד אחר. היינו, היה לו סט של הנחות מסויימות, מסגרות עבודה, ערכים שהוא קידם, בדיוק כמוהם. ושוב, כמו שכתבתי מיליון פעמים קודם: תחשוב על התפתחות זרמים בסוגי אמנות אחרים, כמו ציור, למשל: האימפרסיוניזם, הסוריאליזם או כל זרם אחר, היו בדיוק אותו הדבר: טרנדים שחיפשו לשקף ערכים מסויימים, ונסבו סביב קליקה של אמנים שעבדו במקביל והושפעו זה מזה. אף אחד מהזרמים האלו ם לא חיפש "לקדם" את הציור (או הפיסול). הם פשוט
היו. וכך גם הפרוג. אני חוזרת, שוב, על דברים שכתבתי בעבר. אולי - אולי - הפעם תקרא ותפנים: בסוף שנות השישים היתה התפכחות מסויימת מהפסיכדליה, ונוצרה לה תגובת נגד. הסיבות לריאקציה לפסיכדליה היו מורכבות, אבל זה בוודאי לא היה רצון "לקחת את זה קדימה", שכן הפסיכדליה נחשבה, בעצמה, לשיא הפרוגרסיביות מבחינה מוסיקלית, עד אז - הסמן השמאלי של תרבות הרוק. נהפוך הוא, הריאקציה כנגד הפסיכדליה היתה חזרה לאחור, חלקה במודע. הגל העיקרי של הריאקציה הזו עטה פנים של "חזרה לשורשים", דהיינו לבלוז ולפולק ולשילובים שונים שביניהם. ה"בלוז בום" האנגלי של סוף שנות השישים - תחשוב על פליטווד מאק של פיטר גרין - היה הביטוי המוסיקלי העיקרי של הזרם הזה. וזה היה זרם מאסיבי וחשוב באותם ימים. הפולק-רוק האנגלי, שבא זמן קצר לאחר מכן, שייך גם הוא לאותה תפישה. החזרה הזו לשורשים, היציאה מהעיר - פסיכדליה היתה מוסיקה עירונית - להתבודדות במרחבים כפריים הושפעה, כך אומרים המבקרים, מהתפתחויות ברוק האמריקאי, בעיקר הסתגרותו של דילן בביתו לאחר תאונת הדרכים שעבר, עבודתו עם ה-Band (ה-Basement Tapes) והאלבומים שהלהקה הזו הקליטה בעצמה לאחר מכן. אמנים אלו נסוגו במודע מהרעש, ההמולה, והתחכום העירוני, ודיברו על חיים "פשוטים", על ערכים ישנים, שמרניים. הם ניגנו מוסיקה ששאבה יותר מהעבר, מהפולק והקאנטרי, מוסיקה יותר אקוסטית ונינוחה, ופנו עורף לרוק העצבני של אמצע העשור. תשווה, למשל, בין John Wesley Harding של דילן, לבין Another Side of... שהוקלט רק שנתיים קודם לכן. הפרוג היה גם הוא ריאקציה, אבל בכיוון אחר. החזרה לאחור כאן לא היתה הישענות על תבניות עממיות, אלא על תרבות מעמד הביניים האירופי. באותם ימים, הרוק זוהה עם 'מרד הנעורים'. זו היתה מוסיקה של צעירים, שהמיינסטרים זיהה עם דחיית ערכי דור ההורים, כולל טעמו האמנותי. פופ ורוק נחשבו לז'אנרים נחותים, בעיני המיינסטרים. קשה אולי להבין את זה היום, אבל אני עוד זוכרת את זה מילדותי ונעוריי. מוסיקה רצינית, "אמיתית" היתה מוסיקה קלאסית, אולי ג'אז (ישן), אבל וודאי שלא היתה קבלה רצינית של הרוק. הפרוג הבריטי (והאירופי, כמובן) שאף לתת לגיטימציה לרוק על ידי השוואתו למוסיקה קלאסית. לא רק על ידי שימוש בתבניות או יצירות קלאסיות, אלא גם על ידי קואופטציה של השפה והערכים של תרבות זו. כך, דיברו על "יצירות", ולא שירים; "וירטואוזים", לא סתם נגנים; לקטעים מוסיקליים ניתנו שמות שהיו לקוחים ישירות מעולם המוסיקה הקלאסית: סוויטות, אוברטורות וכהנה
. המסר שהנגנים ניסו להעביר היה כפול. מחד: "אנחנו אמנים רציניים, אנחנו לא מנגנים שטויות כמו האחרים", ומאידך "אנחנו עדיין רוקנרול, והילדים אוהבים אותנו". בפרוג היתה דואליות, שמעולם לא נפתרה. על הדואליות הזו - שבדיעבד היא די משעשעת - כתב סיימון ריינולדס בקטע שתרגמתי כאן פעם (עשו חיפוש). אם תקרא ספרות רצינית, ואני שוב ממליצה לך לעשות זאת, תגלה דבר מעניין: בסוף שנות השישים, כמעט כל אמן שהוא, אמריקאי או בריטי, שעזב את הפסיכדליה (או הגראז') נקרא "פרוגרסיבי". האחים אולמן, הבי ג'יז, סליי סטון - כל מי שתרצה, שלא היה פופ-מצעדים, נקרא "פרוגרסיבי", בעיתונות המוסיקה. יש לי רושם שבנקודה הזו השתרשה התפישה המוטעית, בקרב ישראלים, כאילו "פרוגרסיביות" זהה למונח "קידמה", ולכן פרוג הוא "מוסיקה מתקדמת", אף כי לא מדובר בהתקדמות לשום מקום. רק בתחילת שנות השבעים התגבש ה"פרוג" הבריטי המוכר לנו, והחיקויי האירופאי שלו, כפי שתארתי למעלה. אגב, כפי שהסברתי לך בעבר, פרוג לא הורכב ממוסיקאים קלאסיים. לחלק מהנגנים הבריטיים היתה השכלה מוסיקלית מסורתית, כיוון שהשתייכו בעצמם למעמד הביניים שקידם תרבות זו, אבל אף אחד מהם לא היה פסנתרן קונצרטים, או כנר בתזמורת סימפונית. גם אני למדתי פסנתר כשהייתי ילדה. אינני יודעת בדיוק מה זה "יצירת פרוג למהדרין".
זוכר מה כתבתי למעלה - טוב אולי אתה זוכר, אך לא אכפת לך - על זה שכל ז'אנר, כולל פרוג, איננו מונוליטי. היינו, הוא איננו אחיד, ובלתי משתנה. קווין זה לא קינג קרימזון, שהם לא יס, שהם לא ג'נסיס, וכו'. לכל אמן יש את היחוד שלו, לא כולם אותו הדבר. משום מה, אתה מתייחס לכולם באופן אחיד: "בוהימיאן ראפסודי זה פרוג בדיוק כמו שEchoes זה פרוג, בדיוק כמו שIn the Court of the Crimson King זו יצירת פרוג למהדרין.". זה פשוט לא נכון, ואפילו די תמוה. (וסתם לשם השעשוע: קווין הושפעו מפרוג בתחילת דרכם, וההשפעה הזו ניכרת ברפסודיה בוהמית, אבל הם גם הושפעו מהגלאם, והיו קאמפים. ההומור העצמי שלהם מנע מהם לקחת את עצמם ברצינות, לעומת הפרוגרים, וזו אחת הסיבות לשרידתם. היינו, הם לא טענו, כפי שטען הפרוג, שהם "מוסיקאים רציניים" שעושים 'רפסודיות' אמיתיות
.
