הסיפור המתוקן
בקטע של האנרגיה התחלופית אני צריכה עזרה אבל תעזבו את זה לבינתיים זה יתוקן בעתיד הקרוב.. הגענו למצב נואש. הכוח שניתן לבני האדם נוצל עד תומו.. אך לא באותן הכוונות שיועדו לו.. ברגע שהאמונה שלהם נעלמה החל הכל לדעוך.. לאט לאט.. זה עדין לא מובן, זה גם אף פעם לא יהיה מובן כי יש דברים שפשוט לא צריך לדעת- ואת זה צריך לדעת. כל החיים הם חיפשו מידע, על זה חייהם התבססו ובסוף הם הלכו. לאן? מי יודע הם עדיין לא פתרו את זה . הכל נשלט בידי כוח עליון , זה לא משהו שאפשר לדעת או ללמוד זה משהו שאפשר להרגיש.. וגם זה נגמר. הם חקרו חיפשו- מצאו ניתחו הבינו וזהו. הם הרסו, השמידו, קטלו כל דבר שמנע מהם להגיע למטרותיהם . הטבע עושה את שלו בסופו של דבר, גם הגאון הגדול בעולם לא יכול להתמודד נגד הטבע. היו לה עיניים שדרכן משתקף כל העולם בצורתו המקורית כשהחזק שולט, לא הורס. צבעם לא היה ברור וגם לא קבוע הוא השתנה לפי הנוף לפי הסביבה והתחושות של אותה ילדה. היא הייתה צעירה- בת 5 בערך אינטליגנטית יותר מכל אדם אשר התקיים אי פעם. צבע פניה היה חיוור כמעט שקוף – כמו מלאך. שערה היה שחור סגול, ארוך ומלא זוהר. תווי פניה היו עדינים , אפה היה כפתורי ושפתיה עבות ואדומות. איש לא ידע מאין היא הגיעה. כתינוקת ,היא נמצאה בעיירה קטנה ומיושנת בתוך סלסלת קש עטופה בניילון כמו עם פיסת עץ מגולפת קטנה שעליה היה חרוט "שי"- ומפה בא שמה- שי, אומצה ע"י אישה זקנה שחייה הוקדשו לטיפול בעץ עתיק יומין עצום , מימדיו לא ניתנים לתיאור. אך שום עץ בעולם לא היה כמוהו- ענפיו היו משתכשכים עם הרוח ויוצרים צלילים ענוגים שהשתלבו עם תחושת השקט והשלווה שהוא יצר. גזעו היה בלוי אמנם אך חסון – לא ניתן לכריתה. את התחושה שהייתה בצילו אי אפשר להסביר היא הייתה.. מושלמת . הילדה אהבה את הזקנה ואת העץ- היא הייתה מאושרת. את כל הידע שהיה לה ניצלה לטובה. היא טיפלה בכל יצור חי, עזרה לבני העיירה וכל יום ישבה והתבוננה בסובב אותה- בכך למדה עוד. בני הערייה אהבו אותה אך גם חששו ממנה במקצת.. היא הייתה חכמה מדי. אושרה של הילדה לא נמשך לנצח- הזקנה מתה יום אחד בלי שום התראה והילדה, אשר כבר למדה והבינה את משמעות החיים לא קיבלה זאת קשה. בני העיירה אשר נבהלו ממותה של הזקנה חששו שהילדה אחראית לזה ולכן מסרו אותה לטיפול בידיי בית יתומים קטן מחוץ לעיירה אחרי קבירת הזקנה מתחת לענפי העץ לפקודת שי אשר הצהירה שזו בקשת הזקנה. שי אשר נכנסה לבית היתומים והחלה ללמוד בו זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסה למסגרת לימודים אנושית והופתעה מבורות בני האדם – היה להם הרבה ידע אך מוחם היה שטחי מכדי להבין ולנצל אותו. היא הבינה שהיא לא תתרום אם תוסיף לידע בני האדם, היא רק תעזור להריסתם אז היא עזרה להם להבין את המידע הקיים שלהם. תבונתה התגלתה בידיי מורותיה והיא נלקחה ע"י קבוצת מדענים כדי לעזור להם במחקריהם. היא כבר הייתה ידועה בכל מקום הרי אין אדם אחד שישתווה לה. היא גדלה, היא הייתה בת 14 ועבדה עם פילוסופים עזרה להם לראות את העולם יותר בפשטות. היא גדלה ויפתה. תווי פניה לא השתנו וגם לא צבע עורה, הידע שלה גדל וגדל אך נחבא בתוכה. עיניה הכהו והחשיכו רוב הזמן , רק כאשר הייתה יושבת בחוץ ומתבוננת בשמים אפשר היה לראותן מתבהרות, בוהקות מאושר. לבנתיים הטכנולוגיה האנושית גדלה והטבע כמעט ונעלם. בני האדם המשיכו לגלות דברים חדשים והחלו להחליף את אנרגית השמש כדי שביום שבו השמש תמחק מהיקום- כדור הארץ יוכל להמשיך לשרוד. ואז החלו להמציא צמחיה, אגמים, יצורים חיים, רובוטים משוכללים, שלא זקוקים לשמש אלא, ניזונים מהאנרגיה התחלופית. כך נהרס הטבע ורוב כדור הארץ הפך למכנה אחת גדולה. בני האדם חפרו מתחת לקרום ובכך פינו מקום מחיה מתחת לפני כדור הארץ . ככל שחקרו יותר האמינו פחות בכוח עליון הכל כבר נעשה מזויף והמין האנושי השתולל והתפרע, הם פגעו זה בזו, התעלמו מחוקים,שרפו, מוטטו והעלימו כל זכר לחיים טובים- לעבר, להסטוריה. האנרגיה החלופית כבר החלה להשתלט ובמקום לתרום רק הרסה את העולם המקורי , לא רק את הטבע גם בני האדם נפגעו בצורה קטלנית.מחוסר מקום החלו לבנות על מעטפת כדור הארץ הם הגיעו ל 720 ק"מ וחיו שם , במקום אור השמש, הצמחייה, האגמים, השתמשו באנרגיה החלופית ובנוף הטכנולוגי שהם יצרו. הבורות התת קרקעיים שנחפרו שברו שיאים ולמרות שבני האדם ניסו לעצור את מפגעי הטבע התפרצה לבה והחלה להציף חצי מכדור הארץ. ולאט לאט בני האדם החלו ללכת..לאן? את זה הם עדיין לא גילו. עכשיו הם החלו להתפלל לגאולה אך זה כבר לא עזר. עיניה השחירו איבדו את הזוהר ועורה נהיה אפילו יותר חיוור משהיה. היא צפתה במתרחש מהצד, כבר לא היה לה מה לעשות. "אני מחכה לך.. שי, את באה?" "כן גברתי, כבר אין לי בררה הם הפסידו במערכה" "ואז המערכה תתחיל מחדש, אל תדאגי ילדתי, יהיה בסדר ,עכשיו הגיע הזמן לשקט" "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה גברתי.. לשמוע את השכשוך של הרוח והעץ להירגע ולהתחיל מחדש" "הגיע הזמן" ואז גם היא הלכה , לעץ הגדול, לשלמות האין סופית, לשקט.. הכל קם מחדש, זו מחזוריות אין סופית, הכל שמור היכן שהוא באיזה עירייה קטנה , זיכרונות שמפוזרים על אלפי עלים. הכל נגמר בסוף-ככה חשבתי פעם. הסוף!
?