שלום!
- פותח הנושא snowbabe
- פורסם בתאריך
שיניתי
הגענו למצב נואש. הכוח שניתן לבני האדם נוצל עד תומו, אך לא באותן הכוונות שיועדו לו.. ברגע שהאמונה שלהם נעלמה החל הכל לדעוך,לאט לאט. זה עדין לא מובן, זה גם אף פעם לא יהיה מובן כי יש דברים שפשוט לא צריך לדעת. כל החיים הם חיפשו מידע, על זה חייהם התבססו ובסוף הם הלכו. לאן? מי יודע הם עדיין לא פתרו את זה . הכל נשלט בידי כוח עליון , זה לא משהו שאפשר לדעת או ללמוד זה משהו שאפשר להרגיש. וגם זה נגמר. הם חקרו חיפשו- מצאו ניתחו הבינו וזהו. הם הרסו, השמידו, קטלו כל דבר שמנע מהם להגיע למטרותיהם . הטבע עושה את שלו בסופו של דבר, גם הגאון הגדול בעולם לא יכול להתמודד נגד הטבע. היו לה עיניים שדרכן משתקף כל העולם בצורתו המקורית כשהחזק שולט, לא הורס. צבעם לא היה ברור וגם לא קבוע הוא השתנה לפי הנוף לפי הסביבה והתחושות של אותה ילדה. היא הייתה צעירה- בת 5 בערך אינטליגנטית יותר מכל אדם אשר התקיים אי פעם. צבע פניה היה חיוור כמעט שקוף – כמו מלאך. שערה היה שחור סגול, ארוך ומלא זוהר. תווי פניה היו עדינים , אפה היה כפתורי ושפתיה עבות ואדומות. איש לא ידע מאין היא הגיעה. כתינוקת ,היא נמצאה בעיירה קטנה ומיושנת בתוך סלסלת קש עטופה בניילון כמו עם פיסת עץ מגולפת קטנה שעליה היה חרוט "שי"- ומפה בא שמה- שי, אומצה ע"י אישה זקנה שחייה הוקדשו לטיפול בעץ עתיק יומין עצום , מימדיו לא ניתנים לתיאור. אך שום עץ בעולם לא היה כמוהו- ענפיו היו משתכשכים עם הרוח ויוצרים צלילים ענוגים שהשתלבו עם תחושת השקט והשלווה שהוא יצר. גזעו היה בלוי אמנם אך חסון – לא ניתן לכריתה. את התחושה שהייתה בצילו אי אפשר להסביר היא הייתה.. מושלמת . הילדה אהבה את הזקנה ואת העץ- היא הייתה מאושרת. את כל הידע שהיה לה ניצלה לטובה. היא טיפלה בכל יצור חי, עזרה לבני העיירה וכל יום ישבה והתבוננה בסובב אותה- בכך למדה עוד. בני הערייה אהבו אותה אך גם חששו ממנה במקצת.. היא הייתה חכמה מדי. אושרה של הילדה לא נמשך לנצח- הזקנה מתה יום אחד בלי שום התראה והילדה, אשר כבר למדה והבינה את משמעות החיים לא קיבלה זאת קשה. בני העיירה אשר נבהלו ממותה של הזקנה חששו שהילדה אחראית לזה ולכן מסרו אותה לטיפול בידיי בית יתומים קטן מחוץ לעיירה אחרי קבירת הזקנה מתחת לענפי העץ לפקודת שי אשר הצהירה שזו בקשת הזקנה. שי נכנסה לבית היתומים והחלה ללמוד בו זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסה למסגרת לימודים אנושית והופתעה מבורות בני האדם – היה להם הרבה ידע אך מוחם היה שטחי מכדי להבין ולנצל אותו. היא הבינה שהיא לא תתרום אם תוסיף לידע בני האדם, היא רק תעזור להריסתם אז היא עזרה להם להבין את המידע הקיים שלהם. תבונתה התגלתה בידיי מורותיה והיא נלקחה ע"י קבוצת מדענים כדי לעזור להם במחקריהם. היא כבר הייתה ידועה בכל מקום הרי אין אדם אחד שישתווה לה. היא גדלה, היא הייתה בת 14 ועבדה עם פילוסופים עזרה להם לראות את העולם יותר בפשטות. היא גדלה ויפתה. תווי פניה לא השתנו וגם לא צבע עורה, הידע שלה גדל וגדל אך נחבא בתוכה. עיניה הכהו והחשיכו רוב הזמן , רק כאשר הייתה יושבת בחוץ ומתבוננת בשמים אפשר היה לראותן מתבהרות, בוהקות מאושר. לבנתיים הטכנולוגיה האנושית גדלה והטבע כמעט ונעלם. בני האדם המשיכו לגלות דברים חדשים והחלו להחליף את אנרגית השמש באנרגיה גיאותרמית כדי שיוכלו להשתמש בה גם במקומות שלהם השמש לא הגיעה. מחוסר מקום על פני כדור הארץ בני האדם חפרו מתחת לקרום ובכך פינו מקום מחיה מתחת לפני כדור הארץ, הם בנו על מעטפת כדור הארץ והגיעו ל 720 ק"מ שם הם חיו, הצמחייה, האגמים לא התקיימו שם ולכן השתמשו באנרגיה הגיאותרמית ובנוף הטכנולוגי שהם יצרו. ואז החלו להמציא צמחיה, אגמים, יצורים חיים, רובוטים משוכללים, שלא זקוקים לשמש אלא, ניזונים מהאנרגיה הגיאותרמית. כך נהרס הטבע ורוב כדור הארץ הפך למכנה אחת גדולה . ככל שחקרו יותר האמינו פחות בכוח עליון הכל כבר נעשה מזויף והמין האנושי השתולל והתפרע, הם פגעו זה בזו, התעלמו מחוקים,שרפו, מוטטו והעלימו כל זכר לחיים טובים- לעבר, להיסטוריה. האנרגיה הגיאותרמית הכבר החלה להשתלט ובמקום לתרום רק הרסה את העולם המקורי , לא רק את הטבע גם בני האדם נפגעו בצורה קטלנית. הבורות התת קרקעיים שנחפרו שברו שיאים ולמרות שבני האדם ניסו לעצור את מפגעי הטבע אחרי מספר רעידות אדמה קשות התפרצה לבה והחלה להציף חצי מכדור הארץ. ולאט לאט בני האדם החלו ללכת..לאן? את זה הם עדיין לא גילו. עכשיו הם החלו להתפלל לגאולה אך זה כבר לא עזר. עיניה השחירו איבדו את הזוהר ועורה נהיה אפילו יותר חיוור משהיה. היא צפתה במתרחש מהצד, כבר לא היה לה מה לעשות. "אני מחכה לך.. שי, את באה?" "כן גברתי, כבר אין לי בררה הם הפסידו במערכה" "ואז המערכה תתחיל מחדש, אל תדאגי ילדתי, יהיה בסדר ,עכשיו הגיע הזמן לשקט" "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה גברתי.. לשמוע את השכשוך של הרוח והעץ להירגע ולהתחיל מחדש" "הגיע הזמן" ואז גם היא הלכה , לעץ הגדול, לשלמות האין סופית, לשקט.. הכל קם מחדש, זו מחזוריות אין סופית, הכל שמור היכן שהוא באיזה עירייה קטנה , זיכרונות שמפוזרים על אלפי עלים. הכל נגמר בסוף-ככה חשבתי פעם. הסוף! אני עברתי על כל ההערות ותיקנתי.. את האנרגיה התחלופית החלפתי לגאותרמית או משהו בסגנון לפי מה שרשמו לי בפורום של מדע בדיוני ופנטזיה אבל לא ממש הסברתי מה זה כי אני בעצמי לא מבינה.. מחכה לתגובות
הגענו למצב נואש. הכוח שניתן לבני האדם נוצל עד תומו, אך לא באותן הכוונות שיועדו לו.. ברגע שהאמונה שלהם נעלמה החל הכל לדעוך,לאט לאט. זה עדין לא מובן, זה גם אף פעם לא יהיה מובן כי יש דברים שפשוט לא צריך לדעת. כל החיים הם חיפשו מידע, על זה חייהם התבססו ובסוף הם הלכו. לאן? מי יודע הם עדיין לא פתרו את זה . הכל נשלט בידי כוח עליון , זה לא משהו שאפשר לדעת או ללמוד זה משהו שאפשר להרגיש. וגם זה נגמר. הם חקרו חיפשו- מצאו ניתחו הבינו וזהו. הם הרסו, השמידו, קטלו כל דבר שמנע מהם להגיע למטרותיהם . הטבע עושה את שלו בסופו של דבר, גם הגאון הגדול בעולם לא יכול להתמודד נגד הטבע. היו לה עיניים שדרכן משתקף כל העולם בצורתו המקורית כשהחזק שולט, לא הורס. צבעם לא היה ברור וגם לא קבוע הוא השתנה לפי הנוף לפי הסביבה והתחושות של אותה ילדה. היא הייתה צעירה- בת 5 בערך אינטליגנטית יותר מכל אדם אשר התקיים אי פעם. צבע פניה היה חיוור כמעט שקוף – כמו מלאך. שערה היה שחור סגול, ארוך ומלא זוהר. תווי פניה היו עדינים , אפה היה כפתורי ושפתיה עבות ואדומות. איש לא ידע מאין היא הגיעה. כתינוקת ,היא נמצאה בעיירה קטנה ומיושנת בתוך סלסלת קש עטופה בניילון כמו עם פיסת עץ מגולפת קטנה שעליה היה חרוט "שי"- ומפה בא שמה- שי, אומצה ע"י אישה זקנה שחייה הוקדשו לטיפול בעץ עתיק יומין עצום , מימדיו לא ניתנים לתיאור. אך שום עץ בעולם לא היה כמוהו- ענפיו היו משתכשכים עם הרוח ויוצרים צלילים ענוגים שהשתלבו עם תחושת השקט והשלווה שהוא יצר. גזעו היה בלוי אמנם אך חסון – לא ניתן לכריתה. את התחושה שהייתה בצילו אי אפשר להסביר היא הייתה.. מושלמת . הילדה אהבה את הזקנה ואת העץ- היא הייתה מאושרת. את כל הידע שהיה לה ניצלה לטובה. היא טיפלה בכל יצור חי, עזרה לבני העיירה וכל יום ישבה והתבוננה בסובב אותה- בכך למדה עוד. בני הערייה אהבו אותה אך גם חששו ממנה במקצת.. היא הייתה חכמה מדי. אושרה של הילדה לא נמשך לנצח- הזקנה מתה יום אחד בלי שום התראה והילדה, אשר כבר למדה והבינה את משמעות החיים לא קיבלה זאת קשה. בני העיירה אשר נבהלו ממותה של הזקנה חששו שהילדה אחראית לזה ולכן מסרו אותה לטיפול בידיי בית יתומים קטן מחוץ לעיירה אחרי קבירת הזקנה מתחת לענפי העץ לפקודת שי אשר הצהירה שזו בקשת הזקנה. שי נכנסה לבית היתומים והחלה ללמוד בו זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסה למסגרת לימודים אנושית והופתעה מבורות בני האדם – היה להם הרבה ידע אך מוחם היה שטחי מכדי להבין ולנצל אותו. היא הבינה שהיא לא תתרום אם תוסיף לידע בני האדם, היא רק תעזור להריסתם אז היא עזרה להם להבין את המידע הקיים שלהם. תבונתה התגלתה בידיי מורותיה והיא נלקחה ע"י קבוצת מדענים כדי לעזור להם במחקריהם. היא כבר הייתה ידועה בכל מקום הרי אין אדם אחד שישתווה לה. היא גדלה, היא הייתה בת 14 ועבדה עם פילוסופים עזרה להם לראות את העולם יותר בפשטות. היא גדלה ויפתה. תווי פניה לא השתנו וגם לא צבע עורה, הידע שלה גדל וגדל אך נחבא בתוכה. עיניה הכהו והחשיכו רוב הזמן , רק כאשר הייתה יושבת בחוץ ומתבוננת בשמים אפשר היה לראותן מתבהרות, בוהקות מאושר. לבנתיים הטכנולוגיה האנושית גדלה והטבע כמעט ונעלם. בני האדם המשיכו לגלות דברים חדשים והחלו להחליף את אנרגית השמש באנרגיה גיאותרמית כדי שיוכלו להשתמש בה גם במקומות שלהם השמש לא הגיעה. מחוסר מקום על פני כדור הארץ בני האדם חפרו מתחת לקרום ובכך פינו מקום מחיה מתחת לפני כדור הארץ, הם בנו על מעטפת כדור הארץ והגיעו ל 720 ק"מ שם הם חיו, הצמחייה, האגמים לא התקיימו שם ולכן השתמשו באנרגיה הגיאותרמית ובנוף הטכנולוגי שהם יצרו. ואז החלו להמציא צמחיה, אגמים, יצורים חיים, רובוטים משוכללים, שלא זקוקים לשמש אלא, ניזונים מהאנרגיה הגיאותרמית. כך נהרס הטבע ורוב כדור הארץ הפך למכנה אחת גדולה . ככל שחקרו יותר האמינו פחות בכוח עליון הכל כבר נעשה מזויף והמין האנושי השתולל והתפרע, הם פגעו זה בזו, התעלמו מחוקים,שרפו, מוטטו והעלימו כל זכר לחיים טובים- לעבר, להיסטוריה. האנרגיה הגיאותרמית הכבר החלה להשתלט ובמקום לתרום רק הרסה את העולם המקורי , לא רק את הטבע גם בני האדם נפגעו בצורה קטלנית. הבורות התת קרקעיים שנחפרו שברו שיאים ולמרות שבני האדם ניסו לעצור את מפגעי הטבע אחרי מספר רעידות אדמה קשות התפרצה לבה והחלה להציף חצי מכדור הארץ. ולאט לאט בני האדם החלו ללכת..לאן? את זה הם עדיין לא גילו. עכשיו הם החלו להתפלל לגאולה אך זה כבר לא עזר. עיניה השחירו איבדו את הזוהר ועורה נהיה אפילו יותר חיוור משהיה. היא צפתה במתרחש מהצד, כבר לא היה לה מה לעשות. "אני מחכה לך.. שי, את באה?" "כן גברתי, כבר אין לי בררה הם הפסידו במערכה" "ואז המערכה תתחיל מחדש, אל תדאגי ילדתי, יהיה בסדר ,עכשיו הגיע הזמן לשקט" "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה גברתי.. לשמוע את השכשוך של הרוח והעץ להירגע ולהתחיל מחדש" "הגיע הזמן" ואז גם היא הלכה , לעץ הגדול, לשלמות האין סופית, לשקט.. הכל קם מחדש, זו מחזוריות אין סופית, הכל שמור היכן שהוא באיזה עירייה קטנה , זיכרונות שמפוזרים על אלפי עלים. הכל נגמר בסוף-ככה חשבתי פעם. הסוף! אני עברתי על כל ההערות ותיקנתי.. את האנרגיה התחלופית החלפתי לגאותרמית או משהו בסגנון לפי מה שרשמו לי בפורום של מדע בדיוני ופנטזיה אבל לא ממש הסברתי מה זה כי אני בעצמי לא מבינה.. מחכה לתגובות
תיקונים
אני לא רוצה להגיב על האנרגיה וכו', כי זה פחות התחום שלי ויותר של יולי. אז אני אשאיר את זה לה ואתמקד יותר בחלק הלשוני:
לאן? מי יודע הם עדיין לא פתרו את זה. צ"ל: לאן? מי יודע. הם עדיין לא פתרו את זה.
צבעם לא היה ברור כבר אמרנו שעין היא נקבה. צבען.
היא הייתה צעירה- בת 5 בערך אינטליגנטית יותר מכל אדם אשר התקיים אי פעם. צ"ל: היא הייתה צעירה- בת 5 בערך. אינטליגנטית יותר מכל אדם אשר התקיים אי פעם.
מחוץ לעיירה אחרי קבירת הזקנה או "אחרי קבורת" או "אחרי שקברו את".
לא תתרום אם תוסיף לידע בני האדם, היא רק תעזור להריסתם אז היא עזרה להם להבין את המידע הקיים שלהם. צ"ל: לא תתרום אם תוסיף לידע בני האדם, היא רק תעזור להריסתם. אז היא עזרה להם להבין את המידע הקיים שלהם.
היא גדלה ויפתה. תווי פניה לא השתנו וגם לא צבע עורה, הידע שלה גדל וגדל אך נחבא בתוכה. זה דבר והיפוכו. איך היא גדלה ויפתה אם הפנים שלה לא השתנו והידע שלה נחבא?
לבנתיים הטכנולוגיה האנושית גדלה והטבע כמעט ונעלם. בינתיים.
אני לא רוצה להגיב על האנרגיה וכו', כי זה פחות התחום שלי ויותר של יולי. אז אני אשאיר את זה לה ואתמקד יותר בחלק הלשוני:
תגובה לתיקונים
אם היית אומרת "גיאותרמית" פעם אחת נוספת, הייתי נשברת
מדובר על ניצול חום ליבת כדור הארץ כדי להפעיל תחנות כוח (במקום להשתמש בפחם) . את חוזרת על המילה פשוט יותר מדי פעמים הערות: 1) הפתיחה לא תורמת,אפילו להפך. היא לא ברורה. ודיי סותרת את עצמה. את מדברת על זה שבני האדם הלכו, אבל "הם" לא ידעו לאן בני האדם הלכו, כאשר ה"הם" שלך הם בעצם בני האדם.
אם הבנתי אותך נכון, את מדברת על כך שבני האדם החלו למות, אבל מכיוון שלא היה להם אמונה, הם לא ידעו לאיפה הם הולכים. אם זה מה שהתכונת, אז לא ברור וזה מאוד מפריע לקריאה. את יודעת למה התכוונת כאן?
? 2) בתיאורי הילדה, כדי אולי, שתתחילי מזה שהיא נמצאה כתינוקת, ואז תתארי אותה כילדה יפה וחכמה במקביל למות הזקנה, אחרת ש לך משמש אחד גדול. יש המון פרטים בסיפור, לכן אם לא תיצרי הדרגתיות , יהיה בלגן דיי רציני. 3) יש אגמים מתחת לאדמה. 4) אל תצייני את העומק המדויק, פשוט תגידי עמוק. מכיוון שמאוד קשה לעקוב אחרי הרעיון אותו את מובילה, מיקוד על כל פרט מישנה יסיט את לב הקורא הצידה. 5) "התפרצה לבה והחלה להציף חצי מכדור הארץ"- רק חצי? לא שליש? לא רבע?
? סליחה , המשפט הזה פשוט לא אמין. תראי, את מדברת על ערים תת קרקעיות, הדבר הראשון שיפגע, יהיו אותם הערים. אז האנשים ינסו לברוח לפני כדה"א, אבל גם שם יש צפיפות אכלוסין, ואז הלבה מגיע גם לשם. 6) ושוב "ולאט לאט בני האדם החלו ללכת..לאן? את זה הם עדיין לא גילו" משפט לא מובן. ביקורת אולי קצת קשוחה, אבל אני חושבת שאת תשרדי כדי לך לנקוט בגישה יותר עדינה. תדברי על דברים שאת יודעת, שאת מבינה. לא חיבים טכנובבל כבדופירוט טנולוגיה, כדי שזה יהיה סיפור מד"ב. תחליטי בשבילך מה הוא בדיוק הרעיון ואותו תובילי דרך כל הסיפור. מרגישים שיש לך רעיון בסיפור, אבל מרוב הפרטים לא מצאתי אותו. מה בעצם ניסית לספר?
אם היית אומרת "גיאותרמית" פעם אחת נוספת, הייתי נשברת
מדובר על ניצול חום ליבת כדור הארץ כדי להפעיל תחנות כוח (במקום להשתמש בפחם) . את חוזרת על המילה פשוט יותר מדי פעמים הערות: 1) הפתיחה לא תורמת,אפילו להפך. היא לא ברורה. ודיי סותרת את עצמה. את מדברת על זה שבני האדם הלכו, אבל "הם" לא ידעו לאן בני האדם הלכו, כאשר ה"הם" שלך הם בעצם בני האדם.
כדי לך לנקוט בגישה יותר עדינה. תדברי על דברים שאת יודעת, שאת מבינה. לא חיבים טכנובבל כבדופירוט טנולוגיה, כדי שזה יהיה סיפור מד"ב. תחליטי בשבילך מה הוא בדיוק הרעיון ואותו תובילי דרך כל הסיפור. מרגישים שיש לך רעיון בסיפור, אבל מרוב הפרטים לא מצאתי אותו. מה בעצם ניסית לספר?אני אתקן
אבל יקח הרבה זמן הרעיון בסיפור הוא זה שאנשים- בני האדם הורסים את מה שניתן להם ובסוף הם ישמידו את עצמם, זה בא מהמציאות יש באנשים אכזריות פשוט דוחה רצון לדעת דברים שהם לא צריכים לדעת ולדחוף את האף לכל מקום ובסוף הם הורסים את עצמם זה בעצם הרעיון של הסיפור.. שצריך להאמין בלא נודע.. אני אעבוד על הסיפור ואני מקווה שהוא יצא בסדר.. יש עוד הערות חוץ מזה?
אבל יקח הרבה זמן הרעיון בסיפור הוא זה שאנשים- בני האדם הורסים את מה שניתן להם ובסוף הם ישמידו את עצמם, זה בא מהמציאות יש באנשים אכזריות פשוט דוחה רצון לדעת דברים שהם לא צריכים לדעת ולדחוף את האף לכל מקום ובסוף הם הורסים את עצמם זה בעצם הרעיון של הסיפור.. שצריך להאמין בלא נודע.. אני אעבוד על הסיפור ואני מקווה שהוא יצא בסדר.. יש עוד הערות חוץ מזה?
תראו, זה אחי שתיקנתי
עם ההערות של שתיכן, אני עדיין עובדת על זה וזה עוד יהיה בסדר.. אני לא רוצה להוריד את ההתחלה או כמה משפטים שהערתם לי עליהם כי לדעתי זה יהרוס את כל הקטע של הסיפור. הילדה רק משמשת דרך להעביר את המסר אני לא יכולה לספר על בני האדם בכלליות בלי נקודת מבט מסוימת. הגענו למצב נואש. הכוח שניתן לבני האדם נוצל עד תומו, אך לא באותן הכוונות שיועדו לו.. ברגע שהאמונה שלהם נעלמה החל הכל לדעוך,לאט לאט. זה עדין לא מובן, זה גם אף פעם לא יהיה מובן כי יש דברים שפשוט לא צריך לדעת. כל חייהם בני האדם חיפשו מידע- על זה חייהם התבססו ובסוף הם הלכו. לאן? מי יודע. אחרי כל המחקרים שלהם הם עדיין לא פתרו את זה . הכל נשלט בידי כוח עליון , זה לא משהו שאפשר לדעת או ללמוד זה משהו שאפשר להרגיש. וגם זה נגמר. הם חקרו חיפשו- מצאו ניתחו הבינו וזהו. הם הרסו, השמידו, קטלו כל דבר שמנע מהם להגיע למטרותיהם . הטבע עושה את שלו בסופו של דבר, גם הגאון הגדול בעולם לא יכול להתמודד נגד הטבע. היו לה עיניים שדרכן משתקף כל העולם בצורתו המקורית כשהחזק שולט, לא הורס. צבען לא היה ברור וגם לא קבוע הוא השתנה לפי הנוף לפי הסביבה והתחושות של אותה ילדה. כתינוקת, היא נמצאה בעיירה קטנה ומיושנת בתוך סלסלת קש עטופה בניילון כמו עם פיסת עץ מגולפת קטנה שעליה היה חרוט "שי"- ומפה בא שמה- שי. מאז עברו 5 שנים. היא הייתה אינטליגנטית יותר מכל אדם אשר התקיים אי פעם. צבע פניה היה חיוור כמעט שקוף – כמו מלאך. שערה היה שחור סגול, ארוך ומלא זוהר. תווי פניה היו עדינים , אפה היה כפתורי ושפתיה עבות ואדומות. אך גם עכשיו איש לא גילה מאין היא הגיעה. שי אומצה ע"י אישה זקנה שחייה הוקדשו לטיפול בעץ עתיק יומין עצום , מימדיו לא ניתנים לתיאור. אך שום עץ בעולם לא היה כמוהו- ענפיו היו משתכשכים עם הרוח ויוצרים צלילים ענוגים שהשתלבו עם תחושת השקט והשלווה שהוא יצר. גזעו היה בלוי אמנם אך חסון – לא ניתן לכריתה. את התחושה שהייתה בצילו אי אפשר להסביר היא הייתה.. מושלמת . הילדה אהבה את הזקנה ואת העץ- היא הייתה מאושרת. את כל הידע שהיה לה ניצלה לטובה. היא טיפלה בכל יצור חי, עזרה לבני העיירה וכל יום ישבה והתבוננה בסובב אותה- בכך למדה עוד. בני הערייה אהבו אותה אך גם חששו ממנה במקצת.. היא הייתה חכמה מדי. אושרה של הילדה לא נמשך לנצח- הזקנה מתה יום אחד בלי שום התראה והילדה, אשר כבר הייתה חכמה מספיק כדי להבין את משמעות החיים לא קיבלה זאת קשה. בני העיירה אשר נבהלו ממותה של הזקנה חששו שהילדה אחראית לזה ולכן מסרו אותה לטיפול בידיי בית יתומים קטן מחוץ לעיירה אחרי קבורת הזקנה מתחת לענפי העץ לפקודת שי אשר הצהירה שזו בקשת הזקנה. שי נכנסה לבית היתומים והחלה ללמוד בו זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסה למסגרת לימודים אנושית והופתעה מבורות בני האדם – היה להם הרבה ידע אך מוחם היה שטחי מכדי להבין ולנצל אותו. היא הבינה שהיא לא תתרום אם תוסיף לידע בני האדם, היא רק תעזור להריסתם, אז היא עזרה להם להבין את המידע הקיים שלהם. תבונתה התגלתה בידיי מורותיה והיא נלקחה ע"י קבוצת מדענים כדי לעזור להם במחקריהם. היא כבר הייתה ידועה בכל מקום הרי אין אדם אחד שישתווה לה. היא גדלה ויפתה, הידע שלה גדל וגדל אך נחבא בתוכה , תווי פניה לא השתנו וגם לא צבע עורה. עיניה הכהו והחשיכו רוב הזמן , רק כאשר הייתה יושבת בחוץ ומתבוננת בשמים אפשר היה לראותן מתבהרות, בוהקות מאושר. היא הייתה בת 14 ועבדה עם פילוסופים עזרה להם לראות את העולם יותר בפשטות. לבינתיים הטכנולוגיה האנושית גדלה והטבע כמעט ונעלם. בני האדם המשיכו לגלות דברים חדשים והחלו להחליף את אנרגית השמש באנרגיה גיאותרמית כדי שיוכלו להשתמש בה גם במקומות שלהם השמש לא הגיעה. מחוסר מקום על פני כדור הארץ בני האדם חפרו מתחת לקרום ובכך פינו מקום מחיה מתחת לפני כדור הארץ, הם בנו על מעטפת כדור הארץ והגיעו עד כמעט למחצית המעטפת שם הם חיו, לא התקיימו שם יצוריים חיים או צמחיה ולכן השתמשו באותה אנרגיה כדי להמשיך ולבנות חיים שם ובנוף הטכנולוגי שהם יצרו. ואז החלו לשכלל צמחיה, אגמים, יצורים חיים, רובוטים משוכללים, שלא זקוקים לשמש אלא רק מוסיפים לנוף. כך נהרס הטבע ורוב כדור הארץ הפך למכנה אחת גדולה . ככל שחקרו יותר האמינו פחות בכוח עליון הכל כבר נעשה מזויף והמין האנושי השתולל והתפרע, הם פגעו זה בזו, התעלמו מחוקים,שרפו, מוטטו והעלימו כל זכר לחיים טובים- לעבר, להיסטוריה. האנרגיה הגיאותרמית הכבר החלה להשתלט ובמקום לתרום רק הרסה את העולם המקורי , לא רק את הטבע גם בני האדם נפגעו בצורה קטלנית. הבורות התת קרקעיים שנחפרו שברו שיאים ולמרות שבני האדם ניסו לעצור את מפגעי הטבע אחרי מספר רעידות אדמה קשות התפרצה לבה והחלה את המבנים התת קרקעיים בתחילה. אנשים נסו, התחננו גאולה, עלו אל פני כדור הארץ אך גם שם הלבה החלה להציף. ולאט לאט בני האדם החלו ללכת..לאן? את זה הם עדיין לא גילו. עכשיו הם החלו להתפלל לגאולה אך זה כבר לא עזר. עיניה השחירו איבדו את הזוהר ועורה נהיה אפילו יותר חיוור משהיה. היא צפתה במתרחש מהצד, כבר לא היה לה מה לעשות. "אני מחכה לך.. שי, את באה?" "כן גברתי, כבר אין לי בררה הם הפסידו במערכה" "ואז המערכה תתחיל מחדש, אל תדאגי ילדתי, יהיה בסדר ,עכשיו הגיע הזמן לשקט" "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה גברתי.. לשמוע את השכשוך של הרוח והעץ להירגע ולהתחיל מחדש" "הגיע הזמן" ואז גם היא הלכה , לעץ הגדול, לשלמות האין סופית, לשקט.. הכל קם מחדש, זו מחזוריות אין סופית, הכל שמור היכן שהוא באיזה עירייה קטנה , זיכרונות שמפוזרים על אלפי עלים. הכל נגמר בסוף-ככה חשבתי פעם. הסוף!
עם ההערות של שתיכן, אני עדיין עובדת על זה וזה עוד יהיה בסדר.. אני לא רוצה להוריד את ההתחלה או כמה משפטים שהערתם לי עליהם כי לדעתי זה יהרוס את כל הקטע של הסיפור. הילדה רק משמשת דרך להעביר את המסר אני לא יכולה לספר על בני האדם בכלליות בלי נקודת מבט מסוימת. הגענו למצב נואש. הכוח שניתן לבני האדם נוצל עד תומו, אך לא באותן הכוונות שיועדו לו.. ברגע שהאמונה שלהם נעלמה החל הכל לדעוך,לאט לאט. זה עדין לא מובן, זה גם אף פעם לא יהיה מובן כי יש דברים שפשוט לא צריך לדעת. כל חייהם בני האדם חיפשו מידע- על זה חייהם התבססו ובסוף הם הלכו. לאן? מי יודע. אחרי כל המחקרים שלהם הם עדיין לא פתרו את זה . הכל נשלט בידי כוח עליון , זה לא משהו שאפשר לדעת או ללמוד זה משהו שאפשר להרגיש. וגם זה נגמר. הם חקרו חיפשו- מצאו ניתחו הבינו וזהו. הם הרסו, השמידו, קטלו כל דבר שמנע מהם להגיע למטרותיהם . הטבע עושה את שלו בסופו של דבר, גם הגאון הגדול בעולם לא יכול להתמודד נגד הטבע. היו לה עיניים שדרכן משתקף כל העולם בצורתו המקורית כשהחזק שולט, לא הורס. צבען לא היה ברור וגם לא קבוע הוא השתנה לפי הנוף לפי הסביבה והתחושות של אותה ילדה. כתינוקת, היא נמצאה בעיירה קטנה ומיושנת בתוך סלסלת קש עטופה בניילון כמו עם פיסת עץ מגולפת קטנה שעליה היה חרוט "שי"- ומפה בא שמה- שי. מאז עברו 5 שנים. היא הייתה אינטליגנטית יותר מכל אדם אשר התקיים אי פעם. צבע פניה היה חיוור כמעט שקוף – כמו מלאך. שערה היה שחור סגול, ארוך ומלא זוהר. תווי פניה היו עדינים , אפה היה כפתורי ושפתיה עבות ואדומות. אך גם עכשיו איש לא גילה מאין היא הגיעה. שי אומצה ע"י אישה זקנה שחייה הוקדשו לטיפול בעץ עתיק יומין עצום , מימדיו לא ניתנים לתיאור. אך שום עץ בעולם לא היה כמוהו- ענפיו היו משתכשכים עם הרוח ויוצרים צלילים ענוגים שהשתלבו עם תחושת השקט והשלווה שהוא יצר. גזעו היה בלוי אמנם אך חסון – לא ניתן לכריתה. את התחושה שהייתה בצילו אי אפשר להסביר היא הייתה.. מושלמת . הילדה אהבה את הזקנה ואת העץ- היא הייתה מאושרת. את כל הידע שהיה לה ניצלה לטובה. היא טיפלה בכל יצור חי, עזרה לבני העיירה וכל יום ישבה והתבוננה בסובב אותה- בכך למדה עוד. בני הערייה אהבו אותה אך גם חששו ממנה במקצת.. היא הייתה חכמה מדי. אושרה של הילדה לא נמשך לנצח- הזקנה מתה יום אחד בלי שום התראה והילדה, אשר כבר הייתה חכמה מספיק כדי להבין את משמעות החיים לא קיבלה זאת קשה. בני העיירה אשר נבהלו ממותה של הזקנה חששו שהילדה אחראית לזה ולכן מסרו אותה לטיפול בידיי בית יתומים קטן מחוץ לעיירה אחרי קבורת הזקנה מתחת לענפי העץ לפקודת שי אשר הצהירה שזו בקשת הזקנה. שי נכנסה לבית היתומים והחלה ללמוד בו זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסה למסגרת לימודים אנושית והופתעה מבורות בני האדם – היה להם הרבה ידע אך מוחם היה שטחי מכדי להבין ולנצל אותו. היא הבינה שהיא לא תתרום אם תוסיף לידע בני האדם, היא רק תעזור להריסתם, אז היא עזרה להם להבין את המידע הקיים שלהם. תבונתה התגלתה בידיי מורותיה והיא נלקחה ע"י קבוצת מדענים כדי לעזור להם במחקריהם. היא כבר הייתה ידועה בכל מקום הרי אין אדם אחד שישתווה לה. היא גדלה ויפתה, הידע שלה גדל וגדל אך נחבא בתוכה , תווי פניה לא השתנו וגם לא צבע עורה. עיניה הכהו והחשיכו רוב הזמן , רק כאשר הייתה יושבת בחוץ ומתבוננת בשמים אפשר היה לראותן מתבהרות, בוהקות מאושר. היא הייתה בת 14 ועבדה עם פילוסופים עזרה להם לראות את העולם יותר בפשטות. לבינתיים הטכנולוגיה האנושית גדלה והטבע כמעט ונעלם. בני האדם המשיכו לגלות דברים חדשים והחלו להחליף את אנרגית השמש באנרגיה גיאותרמית כדי שיוכלו להשתמש בה גם במקומות שלהם השמש לא הגיעה. מחוסר מקום על פני כדור הארץ בני האדם חפרו מתחת לקרום ובכך פינו מקום מחיה מתחת לפני כדור הארץ, הם בנו על מעטפת כדור הארץ והגיעו עד כמעט למחצית המעטפת שם הם חיו, לא התקיימו שם יצוריים חיים או צמחיה ולכן השתמשו באותה אנרגיה כדי להמשיך ולבנות חיים שם ובנוף הטכנולוגי שהם יצרו. ואז החלו לשכלל צמחיה, אגמים, יצורים חיים, רובוטים משוכללים, שלא זקוקים לשמש אלא רק מוסיפים לנוף. כך נהרס הטבע ורוב כדור הארץ הפך למכנה אחת גדולה . ככל שחקרו יותר האמינו פחות בכוח עליון הכל כבר נעשה מזויף והמין האנושי השתולל והתפרע, הם פגעו זה בזו, התעלמו מחוקים,שרפו, מוטטו והעלימו כל זכר לחיים טובים- לעבר, להיסטוריה. האנרגיה הגיאותרמית הכבר החלה להשתלט ובמקום לתרום רק הרסה את העולם המקורי , לא רק את הטבע גם בני האדם נפגעו בצורה קטלנית. הבורות התת קרקעיים שנחפרו שברו שיאים ולמרות שבני האדם ניסו לעצור את מפגעי הטבע אחרי מספר רעידות אדמה קשות התפרצה לבה והחלה את המבנים התת קרקעיים בתחילה. אנשים נסו, התחננו גאולה, עלו אל פני כדור הארץ אך גם שם הלבה החלה להציף. ולאט לאט בני האדם החלו ללכת..לאן? את זה הם עדיין לא גילו. עכשיו הם החלו להתפלל לגאולה אך זה כבר לא עזר. עיניה השחירו איבדו את הזוהר ועורה נהיה אפילו יותר חיוור משהיה. היא צפתה במתרחש מהצד, כבר לא היה לה מה לעשות. "אני מחכה לך.. שי, את באה?" "כן גברתי, כבר אין לי בררה הם הפסידו במערכה" "ואז המערכה תתחיל מחדש, אל תדאגי ילדתי, יהיה בסדר ,עכשיו הגיע הזמן לשקט" "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה גברתי.. לשמוע את השכשוך של הרוח והעץ להירגע ולהתחיל מחדש" "הגיע הזמן" ואז גם היא הלכה , לעץ הגדול, לשלמות האין סופית, לשקט.. הכל קם מחדש, זו מחזוריות אין סופית, הכל שמור היכן שהוא באיזה עירייה קטנה , זיכרונות שמפוזרים על אלפי עלים. הכל נגמר בסוף-ככה חשבתי פעם. הסוף!
תגובה לסיפור
אני יודעת שביקשת עזרה עם ההמשך, אבל אם לא אכפת לך אני רוצה לדבר דווקא על ההתחלה, כי לדעתי לפני שאת יכולה להמשיך את חייבת להקדיש עוד עבודה לחלק ששמת כאן. תראי, בגדול הרעיון לא רע, ויש לך בסיס לעבוד איתו. אבל יש כמה בעיות מאוד רציניות בכתיבה שאת צריכה לעבוד עליהן:
הכוח שניתן לבני האדם נוצל עד תומו.. אך לא באותן הכוונות שיועדו לו.. ברגע שהאמונה שלהם נעלמה החל הכל לדעוך.. לאט לאט.. זה עדין לא מובן, זה גם אף פעם לא יהיה מובן כי יש דברים שפשוט לא צריך לדעת- ואת זה צריך לדעת. שלוש נקודות הן סימן פיסוק שצריך להשתמש בו מאוד בחסכנות. במאמרי הפורום יש לנו מאמר על פיסוק, ואני ממליצה לך לקרוא אותו. עכשיו החלק השני של המשפט פשוט לא הגיוני: זה גם אף פעם לא יהיה מובן כי יש דברים שפשוט לא צריך לדעת- ואת זה צריך לדעת את אומרת ככה: 1.זה לא יהיה מובן כי לא צריך לדעת את זה 2. צריך לדעת את זה בקיצור, יש כאן כשל לוגי קטן. אם צריך לדעת את זה, אז יום אחד זה צריך להיות מובן (שאלה חשובה יותר היא מה זה בדיוק "זה"?) כל פסקת ההתחלה מאוד מעורפלת. אני לא אוהבת את זה, לטעמי זה מבריח קוראים. אבל זה באמת לשיקולך.
"היו לה עיניים שדרכם משתקף" "צבעם לא היה ברור" עין אחת. כלומר, עין היא נקבה. לכן - "דרכן" ו"צבען".
אפיה היה כפתורי צ"ל "אפה".
איש לא ידע מעיין היא הגיעה. "מאין". מעיין זה נחל קטן.
אומצה ע"י אישה זקנה שכל חייה היה טיפול בעץ עתיק יומין עצום חייה "היו". לא היה. ובכלל הייתה משכתבת את המשפט הזה - אישה זקנה, שחייה הוקדשו לטיפול".
והילדה, אשר כבר למדה והבינה את משמעות החיים לא קיבלה זאת קשה. לא יודעת. חכמה חכמה, אבל בת חמש. יש משהו קצת מתמיה באמירה האת. להיפך - דווקא אם היא מבינה את המשמעות של מוות היא אמורה לקחת את זה הרבה יותר קשה.
בני העירייה "עיירה". עירייה זה משהו אחר. חזרת על הטעות הזאת כמה פעמים.
אני יודעת שביקשת עזרה עם ההמשך, אבל אם לא אכפת לך אני רוצה לדבר דווקא על ההתחלה, כי לדעתי לפני שאת יכולה להמשיך את חייבת להקדיש עוד עבודה לחלק ששמת כאן. תראי, בגדול הרעיון לא רע, ויש לך בסיס לעבוד איתו. אבל יש כמה בעיות מאוד רציניות בכתיבה שאת צריכה לעבוד עליהן:
The Gray Paladin
New member
תכתבי על מה שאת רוצה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.