התחבטות קלאסית
כשאני מגיע לארץ, אני נהנה עד הגג. אוכל טוב, שמש, אנרגיה טובה, מעין תחושה שלמרות הכל זה הבית. עדינות. שקיעות עדינות, נוף עדין, ארכיטקטורה עדינה, שוקולד עדין. קשה להסביר במילים. תחושה שהמדינה מתעסקת בשאלות קיומיות, בעוד בארה"ב זה פלסטי. אני מתעלם מהעייפות, מהעצבים, מהשוביניזם והגזענות שאני רואה. אני סתם נהנה לשבת באיזו מסעדה ולקרא ספר טוב. אני נהנה מהמצלרית שטורחת להסביר לי שקיש זה שם פלצני לפשטידה, ומנהג המונית שמטיף לי על זה שאני לא נשוי. אני שוכח מניו יורק, לא מבין מה אני עושה בניו יורק. חיים טובים.. בשבועיים הראשונים אני לא רואה את החרא. כל דבר מרתיח, נתפס אצלי כחמוד, כמשהו אנתרופולוגי מרתק. כמו שהייתי בהודו או במקומות אחרים. לאחר הכל, אני לא צריך לחיות כך. אז כששמונה נוסעים נכנסים למונית שירות מנתב"ג, והנהג מתעצבן שאין לו עשרה נוסעים ומשאיר את כולם להתייבש שעה שלימה ולבסוף נהג אחר לוקח את כולם, אני חושב, עה, חמוד. ככה זה במדינל'ה. אבל לאחרי שבועיים, אני מתחיל להרגיש קלוסטרופובי. שהמדינה קטנה עלי. אני מתחיל לטפס על קירות. מתחיל לגרד לי. לא נח לי. לא נעים. לא רוצה להשאר. רוצה לחזור לאנונימיות שלי בניו יורק. לסיסטם המוכר לי. אני מתחיל להרגיש מאד זר ומנוכר לכל מה שסביבי. החמסה שמופיעה על הטלכרט כבר לא משעשעת אותי. כתובות ענק של נ נח נחמ נחמן מאומן או ביאת המשיח מעייפות. כמה שכאן אני טולרנטי לדתיים, בארץ אני לא יכול שלא לבוז להם. התוכניות המטופשות בעברית, גורמות לי להרגיש רע - לא שכאן הטלוויזיה טובה יותר. אבל כאן זה באנגלית. אני גם לא יכול שלא לבוז לחילונים הבורים שמשאת חייהם להדמות לאמריקה או אירופה, מבלי שהם מתחילים להבין במה המדובר. ואני לא אוהב את תחושת הבוז הזו. אני אוהב להסתכל לאנשים בגובה העיניים, לא להרגיש עליון. לא אוהב את התחושה שאני יכול להוציא ברגע, מבלי להניד עפעף מה שישראלי ממוצע מרוויח בחודש. האמת שאני כן אוהב את זה, את החירות הזו, אבל לא אוהב את התחושה שאני מקבל כשאני מציב את עצמי בנעלייהם. אבל גם לא אוהב את התחושה של להיות עצמי כשאני נפגש איתם, בפרט עם אנשים מאד אידיאליסטים המזכירים לי שבעברי הרחוק גם אני הייתי אידיאליסט. כשאני נוחת בניו יורק, פתאום כל הכיעור והגועל של העיר מכה בי. נהג המונית קשוח ואגרסיבי. אני עוד מזוודה במונית שלו, המוגנת בפלסטיק משוריין פן משהו ידפוק לו כדור בראש. שדה התעופה מכוער. גדול. חזק. נטול טעם והשראה. מי תכנן את הגועל הזה? מה עבר לאדריכלים בראש? פתאום האלימות של העיר מכה בי. בדרך לשכונה היאפית שלי אנחנו עוברים באיזורים מכוערים, עלובים. לא מובן אין בני אנוש גרים שם. מה זה כאן? העולם השלישי? פתאום אני קולט עד כמה לא אכפת לאף אחד ממני. אני יכול למות על המקום, ואף אחד לא ימצמץ. בזמן שנסענו לשכונה היפה שלי, מישהו נרצח בעיר. מה הולך כאן?? אבל רגע! זה מה שאני אוהב כאן. את האנונימיות. זה שאני יכול להיות מי שאני מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, מבלי להסביר או להצטדק. פשוט כי כך אני רוצה וכך אני יכול. אני אוהב את הלבדיות וזה שלא שמים עלי - ואני לא שם עליהם. אז מה אני מתלונן? תוך יום אני שוכח מישראל, נהנה לחזור הביתה, וכל מה שכתבתי עד עכשיו נראה לי כחלום רחוק. אני מושך כתפיים וממשיך לחיות את חיי.
