שלומות לכולם

[חלודה סגולה]

שלומות לכולם../images/Emo24.gif

היום הגיעה לביקור אצל אמי אחותה ששכלה את ביתה לפני שבוע וחצי, גם היא נפתרה מסרטן.. הופתעתי מהכוחות שהיו בה מהכוח שהיא ניסתה להעביר אלינו, ביקשה לעשות איתי סיבוב בחוץ < היא לא ממש יודעת מה הבעיה שלי> דיי בכוח לקחה אותי ל"סיביב" אין לי מושג מי רצה לחזק את מי.. היא הייתה כל כך עקשנית, כל כך רצתה לצאת ואולי חשבה שהיא תוכל " להציל אותי"???!! יצאנו טיילנו מעט, לא היה נורא כל כך, למרות שלא הסכמתי ללכת לקניון כמו שהיא רצתה, ישבנו בבית קפה קרוב לביתי, לא הייתה תנועה גדולה מה שהרגיע ביותר... האמת שהרגשתי את הניתוק לוקח פיקוד, אומנם לא בקיצוניות כי ידעתי איפה אני, אבל יצאו לי שטויות כמו " מה שלום מוטק'ה?" שזה אח שהיא איבדה לפני חודשיים...... התצנלתי ונבוכתי אבל זה עבר... היא אפילו הזמינה אותי אליה <לירושלים> .. כך שזה מנחם לגלות שלא העלבתי אותה.. נתבקשתי ע"י בוזיתו'ש לשלוח ברכה לכולם.. אז בשמה ובשמי --->

 

[דולידול]

וואלה איזה כח יש לה

נראה לי שהנסיון שלה לעזור לך עוזר גם לה. אולי היא חושבת שהיא תצליח להציל אותך לפחות כי לא "הצליחה" להציל את בתה משהו כזה...

 

[חלודה סגולה]

היי דולי

כך גם אני חשבתי.. מפליא לעיתים מאיפה שואבים אנשים את הכוחות שלהם.. הסתכלתי עליה ולא הצלחתי להבין.. מי יודע אולי גם לנו פתאם יתנפכו שריריי היכולת א מ ן

 

[גילה זילברמן]

לא ידעתי ../images/Emo60.gif

לא ידעתי שאת חוששת לצאת מהבית, פוחדת ללכת לקניון, קשה לך לטייל בחוץ... עד כמה החשש הזה מגביל אותך?

 

[לי1974]

איך לא ידעת? היא כתבה על זה כבר

 

[מלאכית בקריז האחת]

../images/Emo140.gifתסתכלי עלינו....

אנשים כאן כותבים ומגיבים פעם נופלים פעם קמים לא מתייאשים אם כי בדרך יש לפעמים הרגשה של עייפות ואי רצון להמשיך לחיות את החיים האלה הקושי בלעשות דברים אבל אנחנו ממשיכים מנסים לא תמיד זה מצליח אני חושבת שאנחנו אנשים חזקים. ועוד משהו חשובבבבבבבבבבב אם אי פעם תגידי לירושלים את מוזמנת לסיור שידהים אותך וישאיר אותך עם פה פעור מבטיחה לך!!!

 

[חלודה סגולה]

מלאכיתו'ש.. ../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif|ח

תודה

 

[חלודה סגולה]

המצב הולך ומשתפר

שנה וחצי האחרונים לא יצאתי מהבית בכלל,הטיפול באומנות הפך לשיחות טלפון, בקושיהייתי מבקרת את אמא ואת הרופא וזה כמובן בליווי, התחלתי לאט, פתחתי את דלת הבית.. עשיתי כמה צעדים אל החוץ <חוץ שלי זה חדר מעלית

> אפילו צ'יפרתי את עצמי, קיבלתי מעצמי מתנת חיזוק ... אחכ היה לרדת לבד במעלית כשהבן שלי מחכה לי... האמת שפתאם זה נראה לי אפשרי, ואז עברנו לסיבוב הליכה בחוץ, בלילה, התחלנו ב 5 דקות של הליכה, יד ביד.. תמיד קינחנו את ההליכה בקטיפת תותיי בר שאני אוהבת.. או בחובזות או... בכל מה שצמח מהאדמה ... אחכ עברנו להליכה לסיפריה, הסיפריה רחוקה מהבית בהליכה של 20 דקות לכל צד, אבלללללל זה בשעות היום, עם זה אני עדיין לא ממש מסתדרת, כי זו דרך סואנת לרוב, אבל אני עושה זאת. בכל זה, הרגשתי רע כי הנטל שהעברתי לבן שלי היה נוראי, אמנם הוא שלל כל רעיון שכזה, הוא התייעץ עם הרופאים, הוא היה נחוש ועודו נחוש לעזור לאמא, אמא שלדעתו האדם הכי חזק בעולם.. החלטתי לנסות משהו חדש, קבעתי עם חברה שהכרתי מהאינטרנט, הקשר איתה העמיק ושיתפתי אותה בחלק מתופעות החרדה שיש בי, היא גרה בדרום, הגיעה אלי, ונסענו יחד למטפלת שלי, זו הייתה נסיעה ארוכה אבל, היה די בסדר, הרגשתי שאני מסוגלת יותר, קבעתי איתה, שאגיע אליה ברכבת, היא תחכה לי בתחנה, עשיתי זאת.. אז היום אני מצליחה יותר, אני יוצאת, לא הרבה כמובן וזה רק עם ליווי, למעט הרגעים ברכבת, מרגיז אותי שעדיין תקועהלא משתחררת למרות כל הניסיונות,ההתקדמות איטית מתסכל שלמרות כל הניסיונות אני עדין לא מצליחה לעשות שום דרך אפילו הקטנה ביותר חזרה לבד.. כן, יש לי עוד הבה על מה לעבוד ואני כמובן יעבוד, אני לא מוכנה לחזור לאחור, החושך שם נוראי, אני גם לא מוכנה להשאר במצב הזה!! אנצל את המומנט ואודה לכם, מרגישה זכות בהיכרות עם כל הנוכחים האמיצים שפה, החום ההזדהות והכוח, כל מכלול הרגש הקסום שאני מקבלת מכם מעודד-ת ו ד ה

 

[sh kk]

אנייייייי מעריצההההההה אותךךךךךךך

למרות שאני עושה המון, אני יוצאת והולכת לים ולבריכה ולסרטים על ילדי, ואפילו לבד, יש דברים שעדיין משתקים אותי, כמו סתם הליכה בחוץ, אני לא יכולה ללכת יותר מכמה דקות, ישר אני חוטפת סחרחורת, דופק מהיר, ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף. נסיעה ברכבת, השתגת, אוטובוס מה זה??? אני חייבת להרגיש כל הזמן תחושת ביטחון. אם אני כבר יוצאת או הולכת קצת, אז יוצאים ל"מלחמה" מים בתיק, אוכל שוקולד, תמיד צוחקים עלי שאצלי יש מכל טוב, כי תמיד אצלי זה היום האחרון עלי אדמות.....

 

[חלודה סגולה]

העלת בי חיוך,

נראה לי שיהייה כיף לפגוש אותך בדרך, נפתח "שולחן" כך נוכל להתגלגל חזרה הבייתה.. עם כל הממתקים בבטן אצלי קורה שהסאוד מתחזק עד לעוצמות מטורפות, כל דבר שיכול להשמיע צליל נשמע מוגבר הכל יחד הופך לצעקה המונית, כנף ציפור, דיבור של אנשים, רעש מכוניות שלא לדבר על הצופרים, הרוח.. דלתות שנסגרות.. הכל הופך למאיים, עולה בי צעקת מהבטן " אני רוצה הבייתה" בקול של ילדה קטנה.. פתאם מרגישה ילדה קטנה, חסרת אונים... לעיתים <אבל נדירות> אני פשוט מאבדת את הדרך הבייתה, גם אם אני קרובה לבית, לא מזהה תדרך וזה כל כך מבהיל..

 

[מלאכית בקריז האחת]

אני בדיוק כזו

שנים שלא נסעתי באוטובוס או רכבת לבד, כל הזמן אני חייבת להיות במצב של שליטה בגלל זה נורא קשה לי לצאת למקומות מרוחקים עם הילדים הפחד משתק אותי שמא יקרה לי התקף חרדה כשיילדי איתי ואז אני לא מעיזה לעשות זאת. אין לך מושג כמה הייתי רוצה לצאת מהמעגל הזה כאילו להרגיש אם בא לי לנסוע לתל אביב באוטובוס או סתם לאיזה מקום אני פשוט קמה והולכת בלי שום הסברים בלי שום סיבוכים, רק עכשיו התחלתי לנהוג לבד למקומות יותר מרוחקים מהבית הלוואי והיה לי את האומץ. הפחד גדול הרבה יותר כשאני צריכה לעשות דברים עם הילדים מהפחד כשאני צריכה לעשות דברים לבד.

 

[חלודה סגולה]

אהמ..

גם אנילא מסוגלת לעלות ל אוטובוס, רכבת נשמע הרבה פחות מאיים, קודם כל יש שם שרותים אני מצחיקה את עצמי, לרוב לא מעיזה ללכת גם כשצריכה, אבל הידיעה שאפשר "להשתחרר" מעודדת יש יופי של נוף, ואין דחיסות כמו באוטובוס, וחוץ מזה, יש דיילים עם מנ'תקים.. נסי להתחיל עם מקומות קרובים, תקבעי עם מישו שאת סומכת עליו.. אולי ילך במרחק הליכה ממך, ותעשי את הדרך.. לאט לאט, מצליחים וכן יש נפילות ותחושה של חזרה לאחור אבל זה לא כך. יצא לי לנסוע גם למרחק כשידעתי שמחכים לי, זה בהחלט מחזק. אני גאה בך שאת נוסעת לבד, זה משהו שלא הייתי מסוגלת, יש לי רישיון נהיגה שנים, אני ממש נהגת למופת, אין לי שום נקודות.. פשוט מעולם לא נהגתי.. למעט ניסיון אומלל 1 שחיסלתי איזה עמוד מים חצוף שעמד לי בדרך.. הביטי, לכל 1 מאיתנו יש קושי מסויים, לעיתים נראה שלאחר הקושי קל יותר, אבל קשיים אינם נמדדים בהשוואה כזו, כל 1 והקושי שעליו להתמודד, יש מי שדיאטה קשה לו מנשוא ואחר לא יכול להבין כי הוא יכול לצום יומיים.. וכו אבל אנחנו עומדים מול הפיסגה שלנו, צועדים בדרך, מתזכרים עצמו להנות מהדרך עצמה, שכן מה יהייה בפיסגה אם לא ערך שבדרך אליה??!!??

 

[מר גוע]

אני מעריץ אותכן ../images/Emo141.gif

אינני סובל מחרדה חברתית, ההפך אני אדן מאוד חברותי שמוצא את הביטחון דווקא בתוך חברה ובתוך קשרים, אני מפחד יותר מחוסק קשר , חוסר הכרות ואז החרדה שלי גוברת, לכן תמיד אנ ימנסה ליצור קשר מהיר כדי להרגיש בטוח, ולשמחתי זה קורה, למרות שהכל נובע מחשש ראשוני, החוויות שלי עם אנשים תמיד טובות. אני גאה בכן על כך שאינכן מותרות ומוכנות לאט לאט, צעד צעד להגיע לפיסגה. תיהיו גאות בעצמכן על מה שאתן עושות, ואל תתרכזו במה שעדיין לא, כי זה יגיע, עם הרבה התמדה וכוח רצון. יישר כח ו

גדול גדול

 

[מלאכית בקריז האחת]

מרגוע...

אני סובלת מפאניק דיסאורדר ולא מחרדה חברתית אני מאוד חברותית יוצאת המון הפחד הגדול שלי שהתקף חרדה יקרה לי כשאהיה במצב ללא שליטה, עם הילדים לבד, באוטובוס, רכבת,. תודה רבה על החיבוק וכן אנחנו נמשיך וגם אתה אני מקווה לצעוד צעדים קטנים שבסוף תהיה להם משמעות.

 

[motek89]

כל הכבוד, אני גאה בך, מעריצה אותך!

ככה הכל מתחיל, צעידה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שאת מגיעה ליעד, למטרה. ואת התחלת לצעוד!!!! את בדרך הנכונה... בסוף יהיה טוב... אל תדאגי. אני יכולה לצאת מהבית, רק למשל כשההורים שלי שואלים אותי אם אני רוצה לבוא לקניון איתם (יש לי קניון ליד הבית) אז אני מעדיפה להיות בבית.. או כשחברה שואלת אותי אם אני רוצה לבוא אליה או שהיא תבוא אליי אז אני אומרת לה שהיא תבוא אליי... אבל, אני לא מבינה למה, למפגשים אני כן הולכת, וזה עוד בתל אביב. אני נוסעת ויהי מה, אולי כי אני רוצה להוכיח לעצמי משהו? בדרך אני קצת מתרגשת, (בהתחלה יש לי שיטה לעלות לאוטובוס ובקושי לדבר, להגיד רק "כרטיס הלוך וחזור" וזהו, נגמר כל העניין..[בתקווה שהנהג לא ישאל שאלות מיותרות...]) ובפגישה עצמה זה הכי קשה. רק כשאני חושבת על לדבר עם אנשים, אני רואה מול העיניים שלי את הסיטואציה. הם שואלים אותי משהו ואני עונה קצרות, כדי שלא יקרה לי שאני "אתקע" באיזה משפט. ובכל זאת אני הולכת. אני מחזיקה את עצמי כל הדרך, ובמטרה אני כבר שם, אין לי לאן ללכת. רק להתמודד. אבל קשה לי להתמודד ואני בכל זאת מכניסה את עצמי לזה. מוזר. דבר אחד אני לא מבינה, איך זה שיש אנשים שלא נרתעים ממני? יש לי הרבה חברות וידידים באינטרנט, ואחרי המפגש האחרון חברה שלי אמרה לי שהיא מתגעגעת אליי, וזה שימח אותי, לדעת שהיא לא שמה לב למה שיש לי, או שכן אבל לא התייחסה לזה במיוחד... שמתי לב, שכשאני פוגשת מישהו, אבל פגישה של שניים, אני והוא, אז הולך לי קשה מאוד. זה מגיע לזה שהקשר נהרס לגמרי, אין דיבורים אחר כך, אין כלום. אולי אז מבחינים במה שיש לי ונרתעים. אני חייבת הרבה אנשים סביבי, שלא ישימו לב רק אליי... תאמינו לי, אם לא הייתי מפחדת לדבר, לא הייתי גם מפחדת לצאת מהבית... זה פחד עמוק מאוד מאוד, מגביל אותי בהמון דברים.. ואפרופו הנושא הזה של הדיבור, אני מפחדת לקראת שנה הבאה, מורות חדשות, מה אני אעשה?! זה קורה לי כל שנה!! מורה חדשה בכל מקצוע... בטח בהתחלה ישאלו כל בת איך קוראים לה.. אחת אחת... זה כל כך מלחיץ אותי, אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה!!! אני מפחדת לבוא ליום הראשון של הלימודים!!! אני מפחדת..... אולי אפשר לעשות משהו? טיפול עד אז אני לא אקבל בטח, הקופת חולים עדיין לא פנתה אליי...

אממ.. חלודה, אם את כבר באה לירושלים, אשמח לראות אותך!

 

[חלודה סגולה]

מתוקונת מקסימות ../images/Emo140.gif

גם אני בבית הספר לא יכולתי לדבר, לא השתתפתי במשחקים והכי קשה היה בהפסקות, מה שכן עשיתי וזה היה ברגע שהתחילו לדרוש " הרצאות" מכל תלמיד, זה לגשת למורה, כולי ברעד חסר שליטה, ולבקש ממנה שתיתן לי עבודה במקום, לא קרה שמורה לא הסכימה, נסי תעניין.. אנימכירה את העניין הלא מובן הזה של לרצות לנסוע רחוק במקום לנסוע למקום קרוב לבית, אולי בגלל השינוי?? אני לא מצליחה להבין, אבל זה קורה גם לי, ואפילו מצליחה להנות, למרות הנפילות פה ושם, תמשיכי לצאת אני מקווה שלפני ירושלים נצליח להפגש במפגש, אגב מה קורה עם העניין הזה? מר גוע, תודה על העידוד))) אגב, אני חושבת שלרוב אנשים כלל לא מודעים ל"מצב " הרגיש שלנו, עלי תמיד אומרים שאני בעלת ביטחון עצום.. שיהנו להם

 

[חלודה סגולה]

עוד משהו..

אני בדרך החוצה, הולכת ל"טיפול קוסמטי" אצל רופא השיניים בבעעע, לא מספיק כל הפחדים גם זה עכשיו, אבל החלטתי ואנסה, אני עומדת ללכת ברגל, זה אומר לעבור דרך קניון.. תחזיקו לי אצבעות ??? ו.. אני לא הולכת לבד, הבן איתי.. מלח מים מלח מים מתה להיות כבר אחרי...

 

[motek89]

אני מחזיקה לך אצבעות! יהיה טוב

אל תדאגי! את תעברי את זה מהר ואפילו לא תשימי לב....

 

[חלודה סגולה]

חזרתיייייייייייייייייייי

מרגישה חלודה שוורצנגרית, אני אחרי, הייתי שם פייה בחיי, היא הייתה עדינה, עשתה לי ניקוי שיניים ו.. כמעט לא כאב ההליכה הייתה יותר מעייפת ממבהילה, החם היה קשה, ישר נכנסתי הבייתה, התקלפתי מהבגדים, תוך כדי התחברתי הכי קרוב שיכולתי למאוורר, והתיישבתי לכתוב לכם אז מותקית, שמתי לב לזמן, לא יכולתי להתעלם, אבל הוא עבר ואני מרגישה טוב שעשיתי את זה.. את יכולה לשחרר תאצבעות עכשיו, תודה שהחזקת לי אותן

 

[motek89]

אמ...

הבעיה היא שאפילו ללכת למורה ולבקש עבודה אני לא יכולה.. אני תמיד צריכה שאמא תתקשר למחנכת, או למי שאני אגיד לה ותספר לה על המצב (בפעמים קודמות עדיין לא גיליתי מה יש לי, אז היא אמרה ש"אני קצת מגמגמת, ומתביישת לדבר") ואז אותה מורה מבינה, ולא אומרת לי לקרוא למשל בשיעורים שלה.. בדרך כלל כשמבקשים ממני לקרוא אני ישר אומרת "לא רוצה", מה אכפת לי, אני לא אבייש את עצמי מול כולם, אני אעמוד על שלי שאני לא רוצה! אמרו לי לנסות לדבר, לאט לאט, וזה יסתדר, אבל אני לא מסוגלת, אפילו לנסות לדבר פעם אחת, אני לא מסוגלת!!! יכול להיות שאני רוצה ללכת למקום רחוק מאשר קרוב לבית בגלל שהאנשים שם שונים? בגלל שאני לא מכירה אף אחד? יכול להיות בגלל השינוי... אני לא יודעת מה בסוף נעשה בקשר למפגש, אני רואה שזה די קשה למצוא מקום נוח לכולם... אני לא יודעת.. וחוץ מזה צריך למצוא גם זמן מתאים לכולם. טוב זה פחות בעיה אבל עדיין.. אנשים מתרשמים שיש לך ביטחון, את נשמעת אחת כזו, וזה טוב