שלושה צדדים למטבע: סיפורו של ילד
לרוב נהוג שכל נושא האימוץ מסתכם בעיקר בשני צצדים : המאמץ והמאומץ . הצד הביולוגי בדרך כלל לא נחשב לרלוונטי מבחינת רשויות הרווחה וכל אותם הגורמים שלוקחים חלק בסחר הילדים הזה(תסלחו לי על התגובות הקיצוניות) . ילדים נולדים למשפחות הרוסות להורים שלא יכולים להעניק להם את הצרכים הבסיסים ביותר להם זקוק ילד . מה שמקומם אותי זאת העובדה שלעיתים קרובות המשפחות הביולוגיות מוצגות בעיניי המאומץ כסוג של רוע טהור שלא רצה עימו שום קשר . רשויות הרווחה פועלים מתוך אינטרסים אישים ולא מתחשבים בכלל המעורבים .
זוג אחים לא צריכים לשאת באשמה בגלל הטעויות של הוריהם , ולפעמים קורה מצב ששני אחים מופרדים בילדות ולא יכולים ליצור קשר האחד עם השני מפני שהחוק במדינה נועד לקרוע משפחות ולגרום לאנשים לצלקות נפשיות שילוו אותם במשך שארית חייהם .
למה ילד שאחיו נילקח לאימוץ אסור לו ליצור קשר עם אחיו הביולוגי , בשר מבשרו , למה להפריד ולא לאחד?!
למה להעניש קולקטיבית ילדים חפים מפשע שלא עשו מאומה? ילדים שפשוט נפלו קורבן לחינוך לקוי מצד הוריהם , איפה הלב שלכם?!
לשם כך אני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי , סיפור של ילד תמים שכמו רבים אחרים נולד לבית הלא נכון...
הסיפור מתחיל לפני 23 שנה באוקראינה , אמא שלי אז ילדה בת 17 נכנסת להריון מבחור מבוגר ממנה ב 3 שנים ויולדת אותי (ס') . הזוג מתחתן ועובר לגור ביחד במולדובה בביתו של אבי שהיה חייל בצבא האדום , אך מהר מאוד מתגרשים (אמא שלי טוענת שמשפחתו של אבי דחו אותה על רקע אנטישמי , לך תדע למי להאמין...) עובר זמן מה פוגשת אמי גבר נוסף מתחתנת איתו ויולדת לו בן (אחי הקטן) . ילדה בת 21 גרושה עם שני לדים , אחלה סטטוס לא ככה?
אותו גבר לו נישאה אמי (שעכשיו מוגדר כאבי החורג) הוא טיפוס מעורער רגשית ונפשית , אדם בעל מזג חם ביותר שמתבטא בהתפרצויות זעם אלימות , אדם שהתיתם בגיל צעיר וגדל במוסדות לעבריינים צעירים . לאחר שנתיים מחליטה אמי לעלות ארצה עקב היותה יהודיה ולהצטרף לסבתי שגרה בישראל . אבי החורג מערים קשיים על אמי ולא מאפשר לה לקחת את אחי איתה אך לבסוף אחרי מאבק ממושך ולא יודע איך , הם הגיעו לפשרה והחליטו לעלות יחדיו .
ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה : אמא שלי בחורה צעירה בת 22 עם שני ילדים במדינה זרה , ללא כל תמיכה אמיתית מצד המדינה , בלי לדעת את השפה (גם אחרי 17 שנה העברית שלה מדשדשת) אמורה לנסות ולהסתדר בכוחות עצמה זה עוד מבלי שהזכרתי את הפסיכופט שהיא גררה איתה בלית ברירה מאוקראינה . תוך זמן קצר השדים שנמצאים בתוכו של אבי החורג מתחילים אט אט לצאת החוצה : הבנאדם מבזבז מאות שקלים כל יום על שתיית אלכוהול מכלהבא ליד , חוזר הביתה ומחליט להוציא את כל הזעם שהצטבר אצלו במשך השנים דווקא עליי !
לא היה יום שלא הייתי קורבן לאלימות מחרידה , ילד בן 6 שמפוצצים אותו במכות בצורה שלא ניתן לתאר אפילו , כאילו הייתי שק איגרוף .
אמא שלי ניסתה להגן עליי בגופה הייתה חוטפת מכות רצח !
באחד המקרים , סבתא שלי (שתבדל לחיים ארוכים) , שידעה על כל מה שנעשה אצלנו בבית פחדה פחד מוות , החליטה שנמאס לה והזמינה משטרה . השוטרים שהגיעו לביתנו מצאו אותי , ילד חבול ותשוש שרוע על הריצפה עם סימני חבלה בכל צבעי הקשת בכל חלקי גופי , הם עצרו את אבי החורג ועיכבו את אמי לחקירה שלאחריה שוחררה. . אני נשלחתי למקלט לילדים בסיכון בזמן שהשטן עלי אדמות ריצה "רק 28 חודשי מאסר" על מעשים שלא היו מביישים את הגדולים שבנאצים !
בזמן שאני הייתי במקלט אמי , בחורה צעירה וחבולה בכל גופה ומצולקת נפשית בארץ זרה נותרה לבדה עם אחי הקטן .
באחד הימים לא יודע מה עבר לה בראש אבל היא "קפצה" לסופר בזמן שאחי התינוק בן השנתיים נשאר נעול לבד בדירה !
רצה הגורל ובאותו היום החליטה עובדת סוציאלית מטעם מחלקת הרווחה בעירייה שטיפלה באמי לבוא לבקר עקב תלונות מהשכנים .היא צילצלה בפעמון אך אף אחד לא ענה ונשמעו קולות של רעש מתוך הדירה . הגיעו כוחות כיבוי אש יחד עם משטרה ופרצו את הדלת . לתדהמתם הם גילו תינוק במצב היגייני ירוד יושב על ריצפה רטובה כשסביבו מלא סכינים . בשניות הועבר אחי הקטן לרשויות הרווחה והוכנס למקלט לילדים גם כן .
הזמן חלף ואני הועברתי לפנימייה בצפון ואחי הקטן נשאר במקלט עד להודעה חדשה . בשנה הראשונה שלי בפנימייה אמא שלי נהגה לבקר אותי לעיתים רחוקות. לפי מה שידוע לי המצב הנפשי שלה באותה תקופה היה קטסטרופלי ! לפי מה שהצלחתי ללקט פה ושם (לא דיברנו על זה) היא הגיעה לרחוב וחייה עם איזה גבר (שהכירה עוד כשהייתה עם אבי החורג) . אמא שלי ביקרה את אחי לעיתים קרובות בגלל הקרבה של המקלט לביתה אך גם ביקורים אלו התמעטו , מה שיצר בלבול רב והרבה בעיות רגשיות אצל אחי הקטן . במהלך שהותי בפנימייה נוצר קשר עם המעון בו שהה אחי ואף אפשרו לנו להיפגש מספר פעמים אחד עם השני . אלה הרגעים היחידים שזכורים לי מאחי , מאז לא ראיתי אותו יותר !
בסוף שנת 2001 קבע ביתה המשפט לענייני משפחה בחיפה
שאחי הקטן ישלח לאימוץ סגור בזמן שאני האח הבוגר יותר(בסה"כ ילד בן 9 כן?) ישאר בפנימייה עד להודעה חדשה . אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול : זה היה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים , פרידה שהותירה אצלי חור ענק בלב...
ומה עם אמא שלי? היא נשברה סופית !
מאז שאחי נלקח מאיתנו אמא הפסיקה לבוא לבקר . אחר כך היא סיפר לי שהיא הייתה במצב אישי קשה(אושפזה בבית חולים מסיבה שלא ידועה לי) , יעברו 3 שנים עד הביקור הבא שלה...
באותו זמן הייתי מהילדים הבודדים בפנימייה שלא היה לו בית לחזור אליו בשבתות ובחופשים . בתחילה התארחתי בביתו של אחד המדריכים, ילד כבן 19 שגר בקיבוץ(אדם נפלא עם נפש טהורה) . לאחר מכן נמצא לי סידור קבוע "במשפחה מארחת" אמידה שהסכימו לפתוח בפני את ביתם . לא החזקתי שם מעמד אך למרות זאת נוצר קשר יחודיי ביני לבין אב המשפחה (אדם בסוף שנות ה-40 לחייו) ששימש עבורי כסוג של דמות אב שמעולם לא הייתה לי . הקשר איתו המשיך גם לאחר שהפסקתי לגור אצלם , אין ספק שהחיבור הזה פתח לי איזושהי נקודת אור בתוך עולם חשוך ומטורף ונתן לי סיבה לאופטימיות .
מיד לאחר מכן עברתי להתגורר במשפחה דתית\מסורתית מהגליל העליון שם גרתי במשך 5 שנים עד גיל 13 . משפחה מזרחית אסלית מרובת ילדים שהעניקה לי תחושה אמיתית של "משפחה" שמעולם לא הייתה לי ! החיים שלי התחלקו בין הפנימייה לבין המשפחה המארחת עד שלבסוף עברתי להתגורר אצלם בתור "משפחה אומנת" בעקבות אירוע חריג עם אחד מילדי היישוב בו הייתה הפנימייה שגרם להם להעיף אותי עם כל הצער שבדבר.(המקום היחיד שהרגיש לי כמו בית)
בין כל התהפוכות האלה נכנס לתמונה גורם לא צפוי בדמות אמא שלי שהופיעה פתאום לאחר 3 שנים וגרמה לסערת רגשות בתוכי .
אמא המשיכה לבקר אותי גם כשעברתי "לאומנה" . בצעד קיצוני הגעתי להחלטה שאני בורח משם למרות שהיה לי טוב וששם היה לי סיכוי לעתיד ורוד הרבה יותר מאשר במחיצת אמי . לך תסביר את זה לילד בן 13 שפועל לפי הרגש ולא לפי שכל . עברתי תלאות בדרך שכללו הליכה של עשרות קילומטרים ברגל וטרמפים עד שהגעתי לביתו של האב שכל כך אהבתי (מהמשפחה המארחת הראשונה) אחרי מספר ימים אצלו חזרתי לפנימיה לשבועיים עד שהחליטו ברווחה לשלוח אותי למקלט באזור המרכז בעיר בה מתוגררת אמי , כחלק מתהליך שבסופו של דבר אמור להחזיר אותי לחזקתה . וכך קרה : שנה לאחר מכן חזרתי הביתה אל אמא אחרי מסע ארוך מלא בחוויות וזכרונות טובים (הפנימייה , המשפחות וכו' ) . ההתחלה הייתה נוראית , אני מודה שאמללתי את אמא שלי מכיוון שכעסתי עליה שלא שמרה איתי על קשר אך בסופו של דבר התפייסנו והיום ב"ה אנחנו מנהלים חיים נורמאלים ככל הניתן. כיום אני בן 22 , אחרי שירות צבאי חלקי מנסה ליצור קשר עם אחי שמלאו לו 18 לפני 5 חודשים . אני נתקל בהמון בירוקרטיה והרבה מחסומים ואם לא די בכך , שלשום ממש במקרה גיליתי סוד משפחתי שישנה את חיי לנצח : יש לי אחות ! מה?! כן כן ! יש לי אחות !! דפדוף מקרי במסמכים ישנים ובהם איזכור קטן באורך של שורה אחת. "נולדה ב - 2000\9\12 "ונמסרה מיד לאחר מכן... כיום היא אמורה להיות בת 14 . מסתבר שכל העולם שמר על זה בסוד ממני ולא התכונו בכלל לספר לי . עכשיו אני רוצה לשאול אתכם שאלה : באמת שלא מגיע לי לראות את שני האחים הקטנים שלי ? איפה האנושיות של מדינת ישראל? אני מבקש דבר נורא בסיסי ולגיטימי : להתאחד עם המשפחה שלי אחת ולתמיד ! לקחתם לי אותם ואני רוצה אותם בחזרה !!!
זה הגיוני שהם יגדלו מבלי לדעת שיש להם אח שאוהב אותם ומוכן לתת החיים שלו בשבילם?
לרוב נהוג שכל נושא האימוץ מסתכם בעיקר בשני צצדים : המאמץ והמאומץ . הצד הביולוגי בדרך כלל לא נחשב לרלוונטי מבחינת רשויות הרווחה וכל אותם הגורמים שלוקחים חלק בסחר הילדים הזה(תסלחו לי על התגובות הקיצוניות) . ילדים נולדים למשפחות הרוסות להורים שלא יכולים להעניק להם את הצרכים הבסיסים ביותר להם זקוק ילד . מה שמקומם אותי זאת העובדה שלעיתים קרובות המשפחות הביולוגיות מוצגות בעיניי המאומץ כסוג של רוע טהור שלא רצה עימו שום קשר . רשויות הרווחה פועלים מתוך אינטרסים אישים ולא מתחשבים בכלל המעורבים .
זוג אחים לא צריכים לשאת באשמה בגלל הטעויות של הוריהם , ולפעמים קורה מצב ששני אחים מופרדים בילדות ולא יכולים ליצור קשר האחד עם השני מפני שהחוק במדינה נועד לקרוע משפחות ולגרום לאנשים לצלקות נפשיות שילוו אותם במשך שארית חייהם .
למה ילד שאחיו נילקח לאימוץ אסור לו ליצור קשר עם אחיו הביולוגי , בשר מבשרו , למה להפריד ולא לאחד?!
למה להעניש קולקטיבית ילדים חפים מפשע שלא עשו מאומה? ילדים שפשוט נפלו קורבן לחינוך לקוי מצד הוריהם , איפה הלב שלכם?!
לשם כך אני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי , סיפור של ילד תמים שכמו רבים אחרים נולד לבית הלא נכון...
הסיפור מתחיל לפני 23 שנה באוקראינה , אמא שלי אז ילדה בת 17 נכנסת להריון מבחור מבוגר ממנה ב 3 שנים ויולדת אותי (ס') . הזוג מתחתן ועובר לגור ביחד במולדובה בביתו של אבי שהיה חייל בצבא האדום , אך מהר מאוד מתגרשים (אמא שלי טוענת שמשפחתו של אבי דחו אותה על רקע אנטישמי , לך תדע למי להאמין...) עובר זמן מה פוגשת אמי גבר נוסף מתחתנת איתו ויולדת לו בן (אחי הקטן) . ילדה בת 21 גרושה עם שני לדים , אחלה סטטוס לא ככה?
אותו גבר לו נישאה אמי (שעכשיו מוגדר כאבי החורג) הוא טיפוס מעורער רגשית ונפשית , אדם בעל מזג חם ביותר שמתבטא בהתפרצויות זעם אלימות , אדם שהתיתם בגיל צעיר וגדל במוסדות לעבריינים צעירים . לאחר שנתיים מחליטה אמי לעלות ארצה עקב היותה יהודיה ולהצטרף לסבתי שגרה בישראל . אבי החורג מערים קשיים על אמי ולא מאפשר לה לקחת את אחי איתה אך לבסוף אחרי מאבק ממושך ולא יודע איך , הם הגיעו לפשרה והחליטו לעלות יחדיו .
ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה : אמא שלי בחורה צעירה בת 22 עם שני ילדים במדינה זרה , ללא כל תמיכה אמיתית מצד המדינה , בלי לדעת את השפה (גם אחרי 17 שנה העברית שלה מדשדשת) אמורה לנסות ולהסתדר בכוחות עצמה זה עוד מבלי שהזכרתי את הפסיכופט שהיא גררה איתה בלית ברירה מאוקראינה . תוך זמן קצר השדים שנמצאים בתוכו של אבי החורג מתחילים אט אט לצאת החוצה : הבנאדם מבזבז מאות שקלים כל יום על שתיית אלכוהול מכלהבא ליד , חוזר הביתה ומחליט להוציא את כל הזעם שהצטבר אצלו במשך השנים דווקא עליי !
לא היה יום שלא הייתי קורבן לאלימות מחרידה , ילד בן 6 שמפוצצים אותו במכות בצורה שלא ניתן לתאר אפילו , כאילו הייתי שק איגרוף .
אמא שלי ניסתה להגן עליי בגופה הייתה חוטפת מכות רצח !
באחד המקרים , סבתא שלי (שתבדל לחיים ארוכים) , שידעה על כל מה שנעשה אצלנו בבית פחדה פחד מוות , החליטה שנמאס לה והזמינה משטרה . השוטרים שהגיעו לביתנו מצאו אותי , ילד חבול ותשוש שרוע על הריצפה עם סימני חבלה בכל צבעי הקשת בכל חלקי גופי , הם עצרו את אבי החורג ועיכבו את אמי לחקירה שלאחריה שוחררה. . אני נשלחתי למקלט לילדים בסיכון בזמן שהשטן עלי אדמות ריצה "רק 28 חודשי מאסר" על מעשים שלא היו מביישים את הגדולים שבנאצים !
בזמן שאני הייתי במקלט אמי , בחורה צעירה וחבולה בכל גופה ומצולקת נפשית בארץ זרה נותרה לבדה עם אחי הקטן .
באחד הימים לא יודע מה עבר לה בראש אבל היא "קפצה" לסופר בזמן שאחי התינוק בן השנתיים נשאר נעול לבד בדירה !
רצה הגורל ובאותו היום החליטה עובדת סוציאלית מטעם מחלקת הרווחה בעירייה שטיפלה באמי לבוא לבקר עקב תלונות מהשכנים .היא צילצלה בפעמון אך אף אחד לא ענה ונשמעו קולות של רעש מתוך הדירה . הגיעו כוחות כיבוי אש יחד עם משטרה ופרצו את הדלת . לתדהמתם הם גילו תינוק במצב היגייני ירוד יושב על ריצפה רטובה כשסביבו מלא סכינים . בשניות הועבר אחי הקטן לרשויות הרווחה והוכנס למקלט לילדים גם כן .
הזמן חלף ואני הועברתי לפנימייה בצפון ואחי הקטן נשאר במקלט עד להודעה חדשה . בשנה הראשונה שלי בפנימייה אמא שלי נהגה לבקר אותי לעיתים רחוקות. לפי מה שידוע לי המצב הנפשי שלה באותה תקופה היה קטסטרופלי ! לפי מה שהצלחתי ללקט פה ושם (לא דיברנו על זה) היא הגיעה לרחוב וחייה עם איזה גבר (שהכירה עוד כשהייתה עם אבי החורג) . אמא שלי ביקרה את אחי לעיתים קרובות בגלל הקרבה של המקלט לביתה אך גם ביקורים אלו התמעטו , מה שיצר בלבול רב והרבה בעיות רגשיות אצל אחי הקטן . במהלך שהותי בפנימייה נוצר קשר עם המעון בו שהה אחי ואף אפשרו לנו להיפגש מספר פעמים אחד עם השני . אלה הרגעים היחידים שזכורים לי מאחי , מאז לא ראיתי אותו יותר !
בסוף שנת 2001 קבע ביתה המשפט לענייני משפחה בחיפה
שאחי הקטן ישלח לאימוץ סגור בזמן שאני האח הבוגר יותר(בסה"כ ילד בן 9 כן?) ישאר בפנימייה עד להודעה חדשה . אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול : זה היה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים , פרידה שהותירה אצלי חור ענק בלב...
ומה עם אמא שלי? היא נשברה סופית !
מאז שאחי נלקח מאיתנו אמא הפסיקה לבוא לבקר . אחר כך היא סיפר לי שהיא הייתה במצב אישי קשה(אושפזה בבית חולים מסיבה שלא ידועה לי) , יעברו 3 שנים עד הביקור הבא שלה...
באותו זמן הייתי מהילדים הבודדים בפנימייה שלא היה לו בית לחזור אליו בשבתות ובחופשים . בתחילה התארחתי בביתו של אחד המדריכים, ילד כבן 19 שגר בקיבוץ(אדם נפלא עם נפש טהורה) . לאחר מכן נמצא לי סידור קבוע "במשפחה מארחת" אמידה שהסכימו לפתוח בפני את ביתם . לא החזקתי שם מעמד אך למרות זאת נוצר קשר יחודיי ביני לבין אב המשפחה (אדם בסוף שנות ה-40 לחייו) ששימש עבורי כסוג של דמות אב שמעולם לא הייתה לי . הקשר איתו המשיך גם לאחר שהפסקתי לגור אצלם , אין ספק שהחיבור הזה פתח לי איזושהי נקודת אור בתוך עולם חשוך ומטורף ונתן לי סיבה לאופטימיות .
מיד לאחר מכן עברתי להתגורר במשפחה דתית\מסורתית מהגליל העליון שם גרתי במשך 5 שנים עד גיל 13 . משפחה מזרחית אסלית מרובת ילדים שהעניקה לי תחושה אמיתית של "משפחה" שמעולם לא הייתה לי ! החיים שלי התחלקו בין הפנימייה לבין המשפחה המארחת עד שלבסוף עברתי להתגורר אצלם בתור "משפחה אומנת" בעקבות אירוע חריג עם אחד מילדי היישוב בו הייתה הפנימייה שגרם להם להעיף אותי עם כל הצער שבדבר.(המקום היחיד שהרגיש לי כמו בית)
בין כל התהפוכות האלה נכנס לתמונה גורם לא צפוי בדמות אמא שלי שהופיעה פתאום לאחר 3 שנים וגרמה לסערת רגשות בתוכי .
אמא המשיכה לבקר אותי גם כשעברתי "לאומנה" . בצעד קיצוני הגעתי להחלטה שאני בורח משם למרות שהיה לי טוב וששם היה לי סיכוי לעתיד ורוד הרבה יותר מאשר במחיצת אמי . לך תסביר את זה לילד בן 13 שפועל לפי הרגש ולא לפי שכל . עברתי תלאות בדרך שכללו הליכה של עשרות קילומטרים ברגל וטרמפים עד שהגעתי לביתו של האב שכל כך אהבתי (מהמשפחה המארחת הראשונה) אחרי מספר ימים אצלו חזרתי לפנימיה לשבועיים עד שהחליטו ברווחה לשלוח אותי למקלט באזור המרכז בעיר בה מתוגררת אמי , כחלק מתהליך שבסופו של דבר אמור להחזיר אותי לחזקתה . וכך קרה : שנה לאחר מכן חזרתי הביתה אל אמא אחרי מסע ארוך מלא בחוויות וזכרונות טובים (הפנימייה , המשפחות וכו' ) . ההתחלה הייתה נוראית , אני מודה שאמללתי את אמא שלי מכיוון שכעסתי עליה שלא שמרה איתי על קשר אך בסופו של דבר התפייסנו והיום ב"ה אנחנו מנהלים חיים נורמאלים ככל הניתן. כיום אני בן 22 , אחרי שירות צבאי חלקי מנסה ליצור קשר עם אחי שמלאו לו 18 לפני 5 חודשים . אני נתקל בהמון בירוקרטיה והרבה מחסומים ואם לא די בכך , שלשום ממש במקרה גיליתי סוד משפחתי שישנה את חיי לנצח : יש לי אחות ! מה?! כן כן ! יש לי אחות !! דפדוף מקרי במסמכים ישנים ובהם איזכור קטן באורך של שורה אחת. "נולדה ב - 2000\9\12 "ונמסרה מיד לאחר מכן... כיום היא אמורה להיות בת 14 . מסתבר שכל העולם שמר על זה בסוד ממני ולא התכונו בכלל לספר לי . עכשיו אני רוצה לשאול אתכם שאלה : באמת שלא מגיע לי לראות את שני האחים הקטנים שלי ? איפה האנושיות של מדינת ישראל? אני מבקש דבר נורא בסיסי ולגיטימי : להתאחד עם המשפחה שלי אחת ולתמיד ! לקחתם לי אותם ואני רוצה אותם בחזרה !!!
זה הגיוני שהם יגדלו מבלי לדעת שיש להם אח שאוהב אותם ומוכן לתת החיים שלו בשבילם?
