שלישי ורביעי 18-19.4.06

[Talia E]

הקריאה ריגשה אותי

אני לא יודעת אם את כותבת סיפורים למגירה - אבל להרגשתי את סופרת נהדרת. רגישות התפיסה ויכולת התיאור במילים שלך - מרנינות ממש

 

[זה קל זה פשוט]

רביעי 20:00 19.4.06

עוד לפני כן הצטרפתי לעבודה פנימית בשיעור של שש. ראיתי עד כמה הדמיון שלי ברמה משובחת בהשוואה לעבר, ועוד כל מיני דברים שקשורים להשפעות של דברים חיצוניים על הסביבה הפנימית שלי. אחלה. בוזי מתחיל את השיעור ומתחיל טרום חימום. באמצע תרגיל השערים בן מוציא אותי. 4 האלמנטים שמצאתי. נזכרים בעוד שלושה. יש לי שבעה לתפעל: 1. ריפוי מתמיד 2. ניצול הזדמנות 3. התייחסות אוהבת 4. זה ייגמר 5. רוב הזמן בריא 6. כל הזמן מתרחש ריפוי בכל נקודה בגוף 7. חינניות. מתרגלת אותם. בן מדבר על שתי אפשרויות: במהלך משהו שמעיר את הכאב וכו' או שלא. להתכונן עכשיו. אעשה משהו כרקע למאמצים האלה. (אפשר להיזכר בדפים לעבודה נכונה עם הגוף). מקדמת את דרור, אבי, עילי, בועז א. ועמנואל באימון אחרים. היה מעניין ועשיתי עבודה טובה. מדי פעם זכרתי את התרגיל המהותי שלי עם האלמנטים והצלחתי לשניה ומשהו. באמצע בן מברר עם הנוכחים מה לדעתם הם מנסים לעשות. היה מעניין מאד התשובות. אמרתי להם בתחילת ההדרכה במה מנסה לקדם אותם, אבל זה הרי לא אומר דבר... מידע שלי ושל בן. המשך אימון. בן קורא לכולם. עבודה פנימית מורכבת שלא בטוחה שזוכרת נקי. כהכנה: בן מדמיין מקום, לנסות גם. ואז אומר ירושלים, כן זה הכותל. בן מדמיין יצור חי, ואז מוסיף עוד פרטים עד שברור שזה חתול. ואז לנסת להרגיש איך אוחזים את הגוף שלנו. ומי שמצליח אז להרגיש איך אוחז את עצמו. התרגול הקודם היה אמור להכין אותנו לעשות את התרגיל הזה פשוט. מזכיר את החידה שעדיין פתוחה, שמופנית לתלמידים, על איך בפועל מרימים את היד. כל אחד ינחה את האחרים בתרגיל של כמה שניות. בלי לחץ. ההכנה אמורה לאפשר לנו לעבוד עם מה זה אומר 'בלי לחץ' לדוגמא. משהו כזה. יש לנו מה לשפר באופן קבלת ההנחיות שלנו. עד 18 שניות. לנסות שלא יעצור אותנו. וסיום... בינתיים כבר התחיל השיעור של 22:00.

 

[בעז האמן]

תודה על התזכורת ../images/Emo6.gif

ידעתי ששכחתי משהו

 

[זה קל זה פשוט]

רביעי 22:00 19.4.06

שלוש דקות להגיע לכאן. ברכה ועבודה חופשית. להעביר סדנה שתהיה לי כייפית של שעה, ל-4 אנשים: דני, אבי, אבנר וישי. היה מגניב. ולזכור כל הזמן ברקע את הבריאות. מיי גוד. דווקא לא רע אבל זה כבר היה מעייף המאמץ שבחלוקת הקשב המתמשכת הזאת ושבריכוז ושבעבודות הפנימיות במקביל לכל העשיות שלי. בן לוקח אותם לקצת (נדמה היה שהוא מתקן דברים שאולי עשיתי לגבי קרבות, נראה לי שברמת הידע הנוכחית שלי אני כמעט ולא יכולה שלא להטעות יותר ופחות) ואני אמורה להישאר רק עם העשייה הפנימית שלי. בן אמר לי משהו כמו אם נהנית. אמרתי שלא ממש כי זה היה רגע כבר מייאש כזה. דווקא עבדתי יפה כל השיעורים. ואז אמר לזכור שנמצאת כרגע בתוך יצור קסום ומלא יכולות. ושאם נדמה לי שמה שקורה עם הברך מעכב אותי במסלול הלימודים שלי, אז משקרת לעצמי. להוסיף את זה כאלמנט שמיני בארסנל שלי בעצם. אין מין מסלול אידאלי. אם היה לא היה מתאים לכולם. כל אחד מתקדם בשלו. כביכול לרוב מתחילים באמנות הלחימה, אבל זה לא בהכרח מתאים לכל אחד. את כל המחשבות שעלו לי, כואבות יותרופחות, השארתי בתוכי, אני לא אמורה לבטא אותן בהקשר הזה, לראות אותן כשקרים. נשארת קצת תקועה איתן. אחרי זה יושבים במעגל, שהוא לצרכי נוחות שמיעה וראיה נוחים, אבל להיות לבד עם עצמנו. להימתח ולבדוק גבולות תנועה של גוף. מתוך הודיה. ואז להיזכר בשיעור. הודיה. ואז בחיים. הודיה. ואז ברגע הזה. לנסות ליהנות. ההנאה היא מורה שמשתמשים בה לפעמים, יכולים ללמוד ממנה. ושוב הודיה לרגע הזה. משהו כזה... סיום.