תלוי מה מחפשים אצל נגן
מכיוון שבעיני רוק מתקדם הוא מוסיקה הרמונית, ששמה דגש על התזמור (בדיוק כמו כל קומפוזיציה), הוירטואוזיות האישית, ברוב המקרים, אינה רלבנטית. לכן גיטריסטים נפלאים כמו ג´ימי פייג´, ג´ף בק, רובין טראוור (אחרי פרוקול הארום-כמובן), קרלוס סנטנה, ג´ון מקלפלין ועוד רבים אחרים, ביניהם המטליסטים למניהם, לא יופיעו ברשימה שלי. הגיטריסטים שנגינתם תורמת לקומפוזיציה, מצטרפת להרמוניה הכללית של הלהקה, אלה הגיטריסטים הנחשבים בעיני. וכאן מתקיימת לדעתי תחרות בין: סטיב האקט לסטיב האו (שגם שיתפו פעולה ביניהם בהרכב GTR). למרות ששניהם נותנים קטעי סולו מדהימים (Soon של יס, או Firth of fifth של ג´נסיס) הבחינה שלהם היא מידת השפעתם על הצליל הכולל של הלהקה. האמת שהבחירה מאד קשה; שניהם השפיעו מאד על שינוי הצליל של הלהקות שלהם כשהצטרפו אליהן ובלעדיהם הלהקות לא נשמעות אותו-דבר (במיוחד בג´נסיס). לדעתי, השנים 1971-1976 כשנים הטובות של ג´נסיס, היו שנותיו של האקט. בלי גבריאל, ג´נסיס עדיין היו הרכב סופר איכותי מבחינה מוסיקאלית, בלי האקט הם הפכו להיות שלישית טכנאי אולפן פופיים. גם הייצירות הפרטיות של האקט לא מתהדרות סקטעי סולו וירטואוזיים, אלא בעיבודים מורכבים ונסיוניים המשלבים כמעט כל סגנון מוסיקאלי אפשרי על אדמות. לכן הבחירה שלי, אחרי התלבטות לא קלה: Stephen Hackett יקי
