שמי אילה עם רווחים ואני
לא קוראת עיתונים. וגם לא רואה חדשות בטלוויזיה. יאפ. כבר כמה וכמה שנים שזה ככה. לא נולדתי כזאת, בחרתי בזה. לבד, בעצמי, בהכרה מלאה, בשפיות לא זמנית. וכן, גם אני גדלתי בבית שגם בו, כמו בכל הבתים שהכרתי, התקיים באדיקות ראויה הטקס הדתי שבו ארוחת הערב, האמבטיות, הטלפונים וכל מה שהיה צריך לעשות תוכנן לפי חיים יבין האחד והיחיד, ובשעה היעודה, 8 נדמה לי, עוף לא צייץ, פרה לא געתה ודג לא פתח וסגר את פיו, וכל העם ישב מלכת על ספות סקאי וחיכה למוצא פיו של ה-חיים. וכן, גם בבית שלי היו מנויים בתחילה על "הארץ" שהפציע על מפתננו מדי בוקר ואחר כך, עם עליית הפופוליזם, על ידיעות שלקח את מקומו, והייתי עדה ללהט בעיניהם של בני ביתי בשעה שדפדפו בדפים הדקים ולקלקו את אגודליהם בתאווה משחירה. וכן, גם בבית שלי כולם עברו לדום ברגע שנשמעו קולות המואזין בדמות ה-טוּ-טוּ-טוּ, שקראו את המאמינים לסדר, קולות סטקטואיים שאחר כך התווסף להם טוּוּוּ אחד ארוך יותר בסוף, בשביל האוֹבר-דרמטיזציה, כי הדרמטיזציה הרגילה לא הספיקה. וכן, שנים השתתפתי גם אני במשחק הזה. גם כשבגרתי ועזבתי את ה-קן, לקחתי איתי את ה-כן לשטיפת המוח, והתנהגתי כמצופה מבת ישראל כשרה. ואז, לאט לאט, העזתי. זה התחיל בהרפיית הדום המתוח עם שמיעת המואזין. וראיתי שלא יצתה בת קול וירקה עליי. אז העזתי אפילו לכבות את הטוּ-טוּ-טוּ. הרגשתי חופשייה ומשוחררת. ועם כנפיים. ואז ויתרתי פה ושם על ה-חיים. ועדיין המשכתי לחיות. ודווקא בטוב. ואז הגיע שלב העיתונים. שם תהליך הגמילה היה קשה יותר. איטי יותר. הלחץ הסביבתי היה רב יותר להתנהגות שהיא מוחצנת יותר. אבל השתחררתי גם מזה. היום אני כבר ידועה בתור אילה עם רווחים שלא קוראת עיתונים. היום הטקסים ההם נראים בעיניי מגוחכים במקרה הטוב, ומזיקים במקרה הפחות טוב. ולמרבה האירוניה, אני מוקפת בחיים שלי באנשים שדווקא בעיתונים פרנסתם. יש לי לא אחד ולא שניים כאלה. את מנותקת, הם אומרים. חיה בבועה, הם כמעט מאשימים. ואני, ממש לא מרגישה ככה. כל מה שאני צריכה לדעת, מגיע אליי. ברוך השם אני שומעת ומודעת לכל שחיתות, לכל שביתה, לכל פיגוע, כולל מספר נפגעים. בארץ המשונה הזאת שלנו, אי אפשר להימלט מזה. אי אפשר באמת להתנתק ולחיות בבועה, גם אם רוצים. אבל אני רוצה לקבל דיווח, לא שטיפת מוח. אני רוצה להיות בידיעה של זה, לא בהזרקה לווריד של זה, לא בהתפלשות בזה, לא בהתמרחות. ככה אני אומרת להם. לא מסוגלת לשבת שעות מול המכשיר, לשמוע ליהוגים על גבי ליהוגים שלמעשה המטרה האמיתית שלהם היא שהערוץ השני לא ינצח אותם בתחרות שבסדר, היא כן מובנת לי, אבל לא ברור לי מי צריך אותה בדיוק ולמה זה צריך להיות על חשבוני. לא ברור לי מה יועיל לי לדעת בדיוק איך האמסטף תפס את הצוואר של הילדה, באיזו זווית וכמה כוחות סוס הוא השקיע בטלטולה; לא מבינה למה אני צריכה לראות את הלבן בעיניים ואת קמטוטי הכאב של אימא שאיבדה את הבן שלה הרגע וכל עולמה חרב עליה; לא בטוחה שאני רוצה לראות 100 פעם בחצי שעה שורה של חיילים על הברכיים, מחפשים שאריות של מי שהיו עד לפני דקה חברים שלהם. לי לפחות זה מגביר את הייאוש ומקטין את התקווה. אז מה יוצא לי מזה? אני אומרת, פחות הזרקה לווריד של התוקפנות המטורפת שאנחנו חיים בה, תעשה לכולנו יותר טוב. אם נצרוך פחות, אולי גם נייצר פחות. את ה-יותר כבר ניסינו ואנחנו רואים שהוא, בתמורה, מייצר יותר. אז ככה זה אצלי. אצלם זה אחרת. דו יו סטיל לאב מי?
לא קוראת עיתונים. וגם לא רואה חדשות בטלוויזיה. יאפ. כבר כמה וכמה שנים שזה ככה. לא נולדתי כזאת, בחרתי בזה. לבד, בעצמי, בהכרה מלאה, בשפיות לא זמנית. וכן, גם אני גדלתי בבית שגם בו, כמו בכל הבתים שהכרתי, התקיים באדיקות ראויה הטקס הדתי שבו ארוחת הערב, האמבטיות, הטלפונים וכל מה שהיה צריך לעשות תוכנן לפי חיים יבין האחד והיחיד, ובשעה היעודה, 8 נדמה לי, עוף לא צייץ, פרה לא געתה ודג לא פתח וסגר את פיו, וכל העם ישב מלכת על ספות סקאי וחיכה למוצא פיו של ה-חיים. וכן, גם בבית שלי היו מנויים בתחילה על "הארץ" שהפציע על מפתננו מדי בוקר ואחר כך, עם עליית הפופוליזם, על ידיעות שלקח את מקומו, והייתי עדה ללהט בעיניהם של בני ביתי בשעה שדפדפו בדפים הדקים ולקלקו את אגודליהם בתאווה משחירה. וכן, גם בבית שלי כולם עברו לדום ברגע שנשמעו קולות המואזין בדמות ה-טוּ-טוּ-טוּ, שקראו את המאמינים לסדר, קולות סטקטואיים שאחר כך התווסף להם טוּוּוּ אחד ארוך יותר בסוף, בשביל האוֹבר-דרמטיזציה, כי הדרמטיזציה הרגילה לא הספיקה. וכן, שנים השתתפתי גם אני במשחק הזה. גם כשבגרתי ועזבתי את ה-קן, לקחתי איתי את ה-כן לשטיפת המוח, והתנהגתי כמצופה מבת ישראל כשרה. ואז, לאט לאט, העזתי. זה התחיל בהרפיית הדום המתוח עם שמיעת המואזין. וראיתי שלא יצתה בת קול וירקה עליי. אז העזתי אפילו לכבות את הטוּ-טוּ-טוּ. הרגשתי חופשייה ומשוחררת. ועם כנפיים. ואז ויתרתי פה ושם על ה-חיים. ועדיין המשכתי לחיות. ודווקא בטוב. ואז הגיע שלב העיתונים. שם תהליך הגמילה היה קשה יותר. איטי יותר. הלחץ הסביבתי היה רב יותר להתנהגות שהיא מוחצנת יותר. אבל השתחררתי גם מזה. היום אני כבר ידועה בתור אילה עם רווחים שלא קוראת עיתונים. היום הטקסים ההם נראים בעיניי מגוחכים במקרה הטוב, ומזיקים במקרה הפחות טוב. ולמרבה האירוניה, אני מוקפת בחיים שלי באנשים שדווקא בעיתונים פרנסתם. יש לי לא אחד ולא שניים כאלה. את מנותקת, הם אומרים. חיה בבועה, הם כמעט מאשימים. ואני, ממש לא מרגישה ככה. כל מה שאני צריכה לדעת, מגיע אליי. ברוך השם אני שומעת ומודעת לכל שחיתות, לכל שביתה, לכל פיגוע, כולל מספר נפגעים. בארץ המשונה הזאת שלנו, אי אפשר להימלט מזה. אי אפשר באמת להתנתק ולחיות בבועה, גם אם רוצים. אבל אני רוצה לקבל דיווח, לא שטיפת מוח. אני רוצה להיות בידיעה של זה, לא בהזרקה לווריד של זה, לא בהתפלשות בזה, לא בהתמרחות. ככה אני אומרת להם. לא מסוגלת לשבת שעות מול המכשיר, לשמוע ליהוגים על גבי ליהוגים שלמעשה המטרה האמיתית שלהם היא שהערוץ השני לא ינצח אותם בתחרות שבסדר, היא כן מובנת לי, אבל לא ברור לי מי צריך אותה בדיוק ולמה זה צריך להיות על חשבוני. לא ברור לי מה יועיל לי לדעת בדיוק איך האמסטף תפס את הצוואר של הילדה, באיזו זווית וכמה כוחות סוס הוא השקיע בטלטולה; לא מבינה למה אני צריכה לראות את הלבן בעיניים ואת קמטוטי הכאב של אימא שאיבדה את הבן שלה הרגע וכל עולמה חרב עליה; לא בטוחה שאני רוצה לראות 100 פעם בחצי שעה שורה של חיילים על הברכיים, מחפשים שאריות של מי שהיו עד לפני דקה חברים שלהם. לי לפחות זה מגביר את הייאוש ומקטין את התקווה. אז מה יוצא לי מזה? אני אומרת, פחות הזרקה לווריד של התוקפנות המטורפת שאנחנו חיים בה, תעשה לכולנו יותר טוב. אם נצרוך פחות, אולי גם נייצר פחות. את ה-יותר כבר ניסינו ואנחנו רואים שהוא, בתמורה, מייצר יותר. אז ככה זה אצלי. אצלם זה אחרת. דו יו סטיל לאב מי?