היייתי בפנימייה, ככה שלא רק למדתי איתם ביחד.
תכל'ס די גרנו ביחד 3 שנים ויש שם כמה אנשים שהם עד עכשיו ממש קרובים אליי.
והעובדה שרובינו עכשיו חוזרים לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה הופכת את העניין לנחמד יותר.
לצערי מאז הצבא הקשר התרופף, ועכשיו אנחנו כבר נמצאים בשלבים שונים בחיים. לפעמים אני מנסה לארגן איזה פגישונת בפאב - לפעמים זה עובד ולפעמים לא.
רוב האנשים שאני בקשר איתם כיום הם חבר'ה מהצבא.
וכמובן עם השכבה מהקיבוץ.
לא אהבתי את התקופה של התיכון וכל מה שרציתי היה שהתקופה הזו תיגמר (מסיבות אישיות שלא אפרט כאן). מעבר לזה שהתיכון שלמדתי בו פשוט מעפן כי אפשרויות הלמידה בו כל כך מצומצמות שבא לבכות, האנשים שאתה לומד איתם הולכים עם האף בשמיים-ואני הייתי מהביישנים, אלו שמתחבאים בסוף הכיתה ולא מוציאים מילה מהפה, לא יוצאים מהכיתה בהפסקות..
נשארתי בקשר, כמו שאמרתי, עם חברה מאוד טובה שגרה יחסית קרוב אליי רק שעכשיו היא לומדת בטכניון אז זה טיפה רחוק.. כמובן שנשארו החבר'ה מהקיבוץ-אנחנו גרים בערך באותו אזור אז מאוד קל להיפגש.
דרכאגב-אם זה מפריע לך ויש לך את החברים מהתיכון בפייסבוק-אתה יכול ליצור איתם קשר דרכו.
אבל אני יכולה להבין איך הקשרים נגמרים... ואני מניחה שאצל בנים זה עוד יותר קשה לשמור על קשר(כי בנות יותר יודעות לשמור על קשר טלפוני וזה..)
לי אישית לא היו הרבה חברים קרובים בתיכון. כאילו הכרתי הרבה אנשים אבל אם מדובר בחברים טובים שיצאתי לבלות איתם ודיברתי איתם ממש כל יום - מדובר על סדר גודל של 5-6.
בצבא התרופף הקשר עם רובם וכרגע אני בקשר טוב עם 3 חברות טובות שכנראה תמיד נשאר חברות.
עם כמה חברים טובים. לא קשר הדוק כמו בעבר, בכל זאת, אנשים מתחתנים ויש להם עניינים אחרים בחיים עכשיו.. מצחיק, בדיוק לפני שבוע פגשתי משהי מהשכבה שלי, אחת שהיתה די מכוערת בזמנו, בקושי זיהיתי אותה, היא פנתה אלי בכלל.. אוקצור הבחורה נראית מיליון דולר עכשיו, קנתה דירה באחד הפרוייקטים של ענבל אור בבבלי, נשואה לאיש עסקים עמיד.. נפלה טוב כמו שאומרים. (נשבע לכם שהיא עשתה לפחות ניתוח פלסטי אחד או שניים).
רק אני עוד תקוע עם גיסי במוסך מהבוקר עד הערב טוחן גריז ורואה רק בוכנות בעיניים.