שנה טובה, בלי אמא?

[ברית 10]

שנה טובה, בלי אמא?

אמא שלי לא מתעניינת במשפחה וקשה לה לשבת. אין לה שקט נפשי. עד לזמן האחרון הייתה איתנו בימי שישי ובכל החגים בארוחות. תמיד אחרי 10 דקות בקשה ללכת והיינו מפצירים בה להישאר עוד עד שמישהו מהנכדים היה מסיע אותה חזרה הביתה. עכשיו גם בבית שלה היא לא יושבת ליד השולחן יותר מ5 דקות. גם אם אנחנו אוכלים אצלה, היא מעדיפה לחזור לכורסא או למיטה ודי מתעלמת מהאירוע המשפחתי. המטפלת שלה אמרה לי שלא כדאי להביא אותה לארוחת החג. שזה לא משמח אותה או משנה לה ושאחרי דקותיים היא תרצה לחזור הביתה ותחזור על זה בכל רגע. לי יהיה עצוב - ראש השנה, כולם יושבים יחד, כל הילדים, הנכדים, אורחים, והיא שהייתה איתנו תמיד ונהנתה מהחגיגיות ומהאוכל, לא תהיה? ומצד שני - אם לה זה לא חשוב, היא לא יודעת שזה חג כפי שלא ידעה שיש מלחמה על אף כל האזעקות, למה לכפות עליה לשבת איתנו? ואח"כ באמצע הארוחה מישהו יצטרך להסיע אותה הביתה, עניין של חצי שעה, וגם הוא ייפרוש מהחברותה. אני חושבת שלכולנו יהיה קשה בלעדיה וגם איתה. ממש לא יודעת מה להחליט. יש למישהו ניסיון או רעיון? שתהיה שנה שמחה ברית

 

[ענתי44]

ברית יקרה../images/Emo24.gif

ליבי איתך. אני חושבת שהמטפלת צודקת.ועליכם לשבת לשולחן החד בלעדי אמא. כמה שלכם אוהביה קשה לה בשולחן קשה ומיותר יותר. תבואו אליה לפני או למחרת. תחבקו אותה חזק. בפסח האחרון, לפני שחלה הדרדרות במצבה, אחותי ומשפחתה התעקשו להביא אותה לירושלים וסחבו את כסה הגלגלים במדרגות. אמא שרה איתנו את שירי ההגדה ואכלה אבל בקטעי ההגדה הארוכים היא התרגזה ממעשה ברבי עקיבא ורבי טרפון היא אמרה שזה שטויות. אבל בגדול נהנתה. החג הם יהיו כאן ואמא תשב איתנו בשולחן עד שימאס לה ותלך למיטה. זה כואב וקורע את הנשמה לא פחות מהשופר הקורע בזעקתו את השמיים ומבקש רחמיים מאבינו בשמיים.

 

[ronnyw]

הפתרון שאנחנו מצאנו

גם אנחנו עברנו את אותה התלבטות. הבעיה קיימת בעיקר בפסח ובראש השנה. עד לפסח האחרון נהגנו לגרור את הורי + המטפלת לבית בו ערכנו את סעודת החג. לפני הפסח האחרון עשינו קונסיליום משפחתי, והחלטנו אחרת: ערכנו את הסדר בבית ההורים. גיסתי ואני הבאנו הכל (כולל מפות, כיסאות, כלי אוכל וכו', וכמובן את כל האוכל). עשינו סדר מזורז (אנחנו לא דתיים), כי ידענו שאבי יישבר מהר. אבי פרש באיזה שלב למיטתו, ואימא שלי נשארה איתנו עד הסוף, שרה ולדעתי נהנתה מאוד, עד כמה שרגשותיה הקהים מאפשרים לה להנות. תפקיד הפיליפינית בארוחה היה רק לטפל בהורי, לעזור להם לאכול, לקחת אותם לשרותים כשצריך, לעזור ללכת לישון. שחררנו אותה מכל מלאכה הקשורה לבישול או למטבח. אחת הסיבות שלא רצינו לוותר על ה"ביחד", זה האקט החינוכי שבעניין מול הדור הצעיר. סיבה נוספת - תמיד נראה שאולי לא נזכה לעוד חג במשותף... גם את ארוחת ראש השנה נחגוג בבית הורי, באותו סידור (אני וגיסתי מביאות מזון, כלים וכו'). אציין כקוריוז שאחת הפיליפיניות שלנו (היום כבר יש שתיים...) הציעה לעשות לשון וקנידאלעך... הסברתי לה שזה שייך לפסח, אבל "התפשרנו" על לשון ואורז.

 

[ענתי44]

../images/Emo6.gif

פשוט נהדר. אבל למה לא קנידאלך?

 

[ronnyw]

למה לא קנידאלעך?

וואלה, את צודקת. סתם קיבעון מטומטם... פשוט האסוציאציה לחג הפסח כל כך חזקה, שלא חשבתי מילימטר קדימה....

 

[talia olav]

כיסנים!

המסורת אצלנו היא שבמרק ראש השנה אוכלים כיסנים (קרעפלאך בפי עדות האידיש) - סמל לשפע ("כיסים מלאים").

 

[ענתי44]

איזה רעיון יפה

שתמיד יהיו כיסנו מלאים וליבנו פתוחים להעניק אהבה לזולת.

 

[אסתרס]

קרפלך כיסונים

הנה למדתי דבר חדש הגדרה מכסימה ואופטימית לכיסונים, תודה. היי מי כאן מהעיירה קאליש???!!! אמא שלי מקאליש. שם משפחתה י_ר_צ_ק י אחותי נסעה לשם וראתה את הבית והחנות שבמקומם יש בנק, לי אין אומץ לנסוע לפולין אמא שלי השביעה אותי לא לנסוע לפולין. אבל מי מקאליש אולי נמצא משפחה?!

 

[talia olav]

קאליש

הי אסתר אחד מענפי משפחתי חי בקאליש בשלהי המאה ה-18 - עד 1828 בערך... בטוח שאנחנו קרובות משפחה, אבל עד סביבות 1700 לא מופיע אצלנו ירצקי בעץ. שנה טובה ט-א

 

[אסתרס]

טליה 1700 !!!

את צוחקת,מה קרה לאילן היוחסין משנת 1700 ואילך. זה דוקא מתאים למשפחתי לאבד איזה 200 שנה בדרך, חבל שאמי נפטרה ואין לי שמץ של מידע האילן. אולם אולי אחותי שבקרה שם גם בסיפריה,שם מסתבר הם מנסים לאתר משפחות ותמונות ישנות של יהודי העיירה. שנה טובה.

 

[שריוש2]

שלום ברית!

גם סבתי בתחילת מחלתה לא היתה נינוכה וכל דקה היתה רוצה ללכת הביתה, או שהיתה צריכה ללכת ולבשל ולא יכלה לשבת. אבל עכשיו, אנחנו חושבים שדווקא זה טוב שכולם יושבים ביחד וגם היא יושבת איתנו. אפילו ששרויה בתוך עולמה ולא מבינה כלום, בכל זאת מרגישה איפושהוא את תחושת הביחד והחברה עם כל המשפחה. בהחלט הייתי אומרת לכם להביא אותה עם המטפלת ואם רוצה ללכת, שהמטפלת תקים אותהת תושיב אותה בספה ותעסיק אותה כך שתבלה את הזמן בנעימים. גם את תתרגז, זה נראה לי יותר עדיף מאשר בערב החג תשב לבד בבית עם המטפלת ועם 4 קירות. אני חושבת, שהחולים לא מודעים למצבם גם כשהם אומרים שהם רוצים ללכת הביתה. ואני בטוחה שאם אמך היתה צלולה, לא היתה רוצה לשבת לבדה בבית בערב החג. אפילו אם תהיה על פניה בערב החג רק טיפה של חיוך, זה עדיין שווה. שנה טובה!

 

[ברית 10]

ראש השנה

פעם בשבוע אנחנו אוכלים אצל אמא. בחודשיים האחרונים זה כבר לא משנה לה. היא לא רוצה לשבת איתנו וגם לא נהנית לראות אותנו יחד. היא לא עוקבת אחרי השיחה ורק זקוקה שיתייחסו אליה וגם זה ברמה הבסיסית. שפשוט יישבו לידה ולא ידברו כי זה מעמיס עליה כנראה. אני חושבת כך כי אז היא מתחילה להתלונן או לבקש הביתה. היא בבית כזכור. היום למשל, היתה בשדרה בכסא גלגלים, עם הפיליפינית. יש שם עוד אנשים וילדים והיא תמיד מאוד אהבה לשוחח עם כולם. הלכתי להיות איתה שם וברגע שראתה אותי התחילה לבכות ולבקש הביתה. ממש הצטערתי שבאתי לשם. שעה וחצי אחה"צ בשדרה בין אנשים, לעומת בהייה בקיר בבית. ושוב, למי זה טוב, לי? לה? וכך בנוגע לארוחה. אני לא יכולה לחשוב מה היא הייתה אוהבת בעבר מפני שהיום הכל שונה וצריך להתאים הכל לצרכים שלה היום. למה שטוב לה היום. העניין הוא שחוץ מלאכול גלידה בשדרה, שום דבר לא משמח אותה. אם היא תסבול בארוחת החג, צריך לקחת אותה כדי שאני ארגיש יותר טוב? כדי שהנכדים ירגישו יותר טוב? אי אפשר לעשות את הארוחה אצלה, אנחנו המון אנשים בחג ואין אצלה מקום. ובכ"ז, להיות יחד ולדעת שהיא בבית ולא יודעת אפילו שיש חג? איך אפשר? אני גם לא מבינה. היא רואה אותי, אפילו ממרחק של 20 מטר ומזהה. היא רואה את הבית שלה ולא מזהה? לקחתי אותה לטייל וישבתי איתה בתצפית נוף. מייד רצתה הביתה או להמשיך לטייל. אני הייתי זקוקה למנוחה. קשה לדחוף כסא גלגלים עם אשה לא קלה גם עם העליה מתונה. הפצרתי בה להתבונן בנוף היפה והיא אמרה כן ולא הרימה את העיניים. כבר חשבתי שאולי היא לא רואה טוב וזה מסביר גם את בעיית זיהוי הבית, עד שראיתי שבשדרה הבחינה בי מרחוק. כל ההדרדרות מאוד מעציבה. שום דבר לא משמח אותה. יש משהו אטום בפנים. ןלפעמים כמו שאתם יודעים - יש הפתעות. שאלתי אותה השבוע מה משחמח אותה ופתאום אמרה:" בטח, אני אוהבת את הילדים,את כ ו ל ם" אבל כששאלתי את מי, ענתה, "אותך, את ברית, את שמעון (אחי) ואת כולם" ולא ידעה למנות יותר ועצמה את העיניים והתנתקה. כאילו מתוך המצוקה של הבלבול. עצוב. ענתי, בנוגע ליכולת לברך על מה שיש אני מעריצה אותך. אני יכולה לברך על הרבה דברים אבל בכל הקשור לאימי - אולי רק על זה שהיא מסודרת כלכלית ושכל מה שהיא זקוקה לו או תהיה זקוקה לו, נוכל לספק לה. שיש לה מטפלת שמנסה לעשות את המיטב ושלמרות שהיא לא יודעת, היא נשארה בבית כפי שתמיד רצתה. וגם זה מצליח להעציב אותי, כי כמו קרמה, היא מביאה על עצמה במחשבות את הדבר שהכי פחדה ממנו. מותר לברך על הדברים האחרים? ולהודות? אז אני רוצה להודות על קיום הפורום, שנותן כוח ומוציא מכולנו את המיטב. שתהיה שנה שמחה ברית

 

[ענתי44]

תחגגי את החג בלי אמא

אני יודעת שמוזר לקרוא את מה שכתבתי, אבל, אם אמא סובלת כל כך, פשוט שתשאר עם העובדת, בערב ראש השנה ואתם, עם כל הכאב והצער תחגגו בלעדיה. ולמחרת או מתי שצריך לשחרר את העובדת תבואו ותקחו אותה לאכול גלידה בשדרה. שולחת לך חיבוק גדול והלוואי ויכולתי להקל על מה שאת עוברת.

 

[שריוש2]

מסכימה עם ענתי. אכן, כ"כ מוזר

לקרוא את זה, ואני אישית, מתנגדת לזה, אפילו שספק עם סבתי תהנה בכלל מהחג הזה בגלל מצבה, ולא הייתי מוכנה ב\לחשוב על אפשרות שסבתי תשב לבד עם המטפלת בזמן שאני ושאר המשפחה יושבים סיב לשלוחן וחוגגים בשמחה. מסכימה ם ענתי. עם היא ממש ממש סובלת ואין סיכויי שתהנה אפילו טיפה, אז שתשאר עם המטפלת. אנחנו בטח לא רוצים לעשות רע ליקירנו ושיסבול בחג במקום להנות, אז בכל אופן אם כל המוזרות שבזה, העיקר שהוא לא יסבול.

 

[ברית 10]

תודה ../images/Emo203.gif שתהיה לכולנו שנה טובה

 

[ענתי44]

../images/Emo14.gif אמא לא הכירה אותי

אחר הצהריים כבר לא הסכימה לרדת לכסא ולשבת בסלון. גם לא לאכול. אבל היתה בעירנות נפלאה. פיתיתי אותה בערב בקפה שהיא אוהבת. ישבתי לידה, והאכלתי אותה בקפה. וצחקנו, היא היתה מאושרת. ודיקלמנו יחד את הילדה איילת. ואז כשדיברנו על בני המשפחה, אמא אמרה שאבא שלי, בעלה, הוא אבא שלה. ושאני אחות שלה.היא נרדמה. לפני חצי שעה הגעתי אליה להאכיל אותה ולתת לה כדורים והיא לא זיהתה אותי וכל כך נבהלה.. לא היתה מודעת איפה היא בכלל.דיברתי אליה בקול מרגיע וליטפתי אותה עד שנתנה לי לתת לה לשתות תוסף מזון. עכשיו היא ישנה ואני בוכה. יודעת שעוד מעט היא שוב תחייך אלי ותיתן לי נשיקה. אבל יבוא יום, והוא הולך וקרב, והיא לא תזהה אותי כלל. והוא יבוא. כאב לופת את בטני.הוא יבוא....

 

[שריוש2]

לא נותר לי אלא רק לחזק אותך../images/Emo24.gif

אני, זוכרת היטב את הימים לפני שנתיים בהם סבתי היתה עוד בתחילת המחלה והיתה מלגלגת למשמע אוזניה שאני נכדתה (הבת של בתה) ושאמי בתה. וגם דודי [בנה] בן רגע הפך להיות סבי [בעלה ז"ל] והוא עדיין. עד שלאט לאט שכחה והגיעה למצב שלא זוכרת אפ'חד, ולא מזהה. וכך, פעם אני רינה [בתה ואמה] פעם אני רחל ועוד שמות נוספים ופעם אני שרי. בשמי האמיתי. זה מזכיר לי שלפני כמה זמן דודי טס לחו"ל להתאוורר. סבתא הסתובבה בבית עם המטפלת ללא מנוחה, ופתאום הציצה למחשב שבחדרו [תמונתו היתה על הסמך] נתנה לו נשיקה באוויר והתחילה לדבר אליו. מקווה שאמך כן תזכור אותך, ושלא תגיע למצב שלא תזהה אותך, ושתחוו ביחד עוד המון רגעים יפים. שנה טובה ומבורכת!

 

[ליאורלילי]

ענתי , אל תקדימי את המאוחר

ענתי יקרה , אמא עכשיו בבית ורוב הזמן בערנות ומדברת. אל תחשבי על העתיד. תהני מכל רגע. לגבי מה שקרה , זה טבעי , כי היא רק התעוררה משנתה ואת לא צריכה להתרגש מכך. בעלי , שעדיין מאד עצמאי , גם כן קורה שמתעורר משנתו אחר הצהריים או הערב והוא מבולבל לגמרי ואפילו אומר את זה במילים. גם הבוקר כשהתעורר , אני רואה במבט שלו איזשהו סימן שאלה כזה: האם הוא חושב מי אני??? אני לא יודעת , אחרי רגע פתאם רואים שינוי במבט וההבנה חוזרת. אני כל כך קוראת את המבטים שלו , הבלבול , התהייה , האומללות , העצבות ועוד ועוד , שזה ממש קשה. ענתי , לפי מה שאני קוראת כאן בפורום , החולים מתבלבלים עם בני המשפחה . אין צורך להיות יותר מדי מתוסכל מכך. שתינו יודעות שזהו מהלך המחלה , לכן , לא צריך להתייחס לכך כאילו העולם התמוטט. את צריכה תמיד לחשוב על חצי הכוס המלאה והיא - אמא איתך בבית , אוכלת , מדברת ורוב הזמן , או כולו מכירה אותך , זהו האושר שלך ואל תפיגי אותו עם מחשבות עצובות. שולחת לך המון חיבוקים , שנה טובה וחג שמח , טובה

 

[ענתי44]

הצדק עימכן ../images/Emo24.gif

גם את טובה וגם שיריוש צודקות בכל מילה. במחלה הזו נצמדים לעכשיו, היום הרגע. מה שיהיה מחר, ומה שהיה אתמול... ממש לא חשוב. תודה על העידוד ושנה טובה ומתוקה

 

[zs1957]

ענתי זה אחד משלבי המחלה

היי ענתי, תהני מאמא שהיא בבית ועדיין מכירה אותך אל תחשבי על העתיד. יגיע היום שהיא לא תכיר אותך זה חלק מהמחלה. אמא שלי לא מזהה אותי ואת אחותי כבר חמש שנים והמצב הולך ומתדרדר מיום ליום. היא מאד רזה וכפופה רוב היום היא ישנה וכאשר היא עירנית היא בוהה בי ולא מזהה אותי. בהתחלה זה מאד כאב עם הזמן לומדים לחיות עם זה ומבינים שזה עוד שלב בהתדרדרות המחלה. שנה טובה ומאושרת הרבה בריאות לך ולאמא זהבה שחם