שני ערוצי תקשורת- ביטוי עצמי והקשבה

[יעל ארבל]

שני ערוצי תקשורת- ביטוי עצמי והקשבה

כשאנחנו מדברים על תקשורת בדרך-כלל אנחנו מתכוונים לכך שיש שני צדדים. גם אם מדובר בתקשורת עם עצמנו - מדובר על תקשורת בין שני קולות שונים שחיים בתוכנו. לדוגמא, מכירים את המצב הזה כשנורא קשה להגיע להחלטה ומתרוצצות בתוכנו שתי מחשבות סותרות? אוקיי. בתקווה שהייתי מספיק ברורה, עד כאן העניין של שני צדדים לתקשורת. ועכשיו לעניין ההודעה - ערוצי תקשורת. יש הרבה דרכים להעביר מסרים מצד אחד לשני. דוגמאות - דיבור, כתיבה, ציור, מוזיקה, ריקוד, מבט, מגע, ויש עוד הרבה שלא הזכרתי. כמעט כל פעולה שלנו היא למעשה סוג של תקשורת עם אדם/אנשים אחר/ים או עם עצמנו. כשיש שני צדדים שרוצים לתקשר ביניהם ולהעביר מסרים מאחד לשני. נוצר דבר כזה שנקרא "ערוץ תקשורת" - שזה האמצעי להעברת המסר. באופן אישי נוח לי להסתכל על ערוץ תקשורת כמעין דלת שנפתחת לצורך העברת המסר. וערוץ התקשורת מאפשר שני סוגים של העברת מסרים - 1. ביטוי עצמי - פותחים את הדלת ויוצאים החוצה למי שעומד בפיתחה לבטא באופן מלא את מה שאנחנו רוצים להעביר. 2. הקשבה - מישהו נכנס פנימה דרך הדלת שפתחנו לו, ואנחנו מקשיבים לו הקשבה מלאה. עד כאן ענייני תאוריה. ועכשיו לשאלות - האם אתם מבטאים את עצמכם באופן מלא בעולם? האם כשיש לכם מה להגיד אתם אומרים את זה בקול רם וצלול, או שמעדיפים לוותר ולא להישמע, כי אולי מה שיש לכם להגיד לא חשוב מספיק / לא מתאים וכו'? האם אתם באמת מקשיבים לצד השני? - אם זה אדם אחר או קול פנימי אחר שלכם שמנדנד או שרוצה להגיד משהו? האם כשאתם בהקשבה אתם באמת מקשיבים למסר שלצד השני יש להגיד לכם, ונמצאים איתו עד הסוף במגרש שלו בלי חשש ובלי לנסות להימנע מההקשבה הזאת? בואו נדבר קצת על ביטוי עצמי והקשבה, ועל איך הם משתלבים בחיים של כולנו.... חג שמח!

 

[בוחרת לצמוח]

אם הייתי מתקשרת באופן מלא בעולם

כנראה שלא הייתי כאן ברגע זה.... אני חושבת שגיל 8 עוד היה גיל שתיקשרתי בו באופן מלא, הייתי מי שאני, בלי מסכות ונסיונות להסתיר, בלי להדחיק את מי שאני. איפשהו אחרי זה כתוצאה משילוב של נסיבות החיים שלי והאופי שנולדתי איתו- היכולת הזו אבדה לי. אבדן היכולת הזו קשור כמובן בשרשרת של יכולות או תכונות נוספות שאבדו בדרך (אהבה עצמית והערכה עצמית, למשל). השאלה שלך גרמה לי לחשוב על כך שלמעשה, בחמש השנים האחרונות לקחתי חלק בפעילויות שונות שגרמו לי לפתח את היכולת שלי לתקשר עם ע צ מ י. ובעיני לתקשר עם עצמי, זה יותר מהכל היכולת ל ר א ו ת מה יש בתוכי ברגע נתון. כל מה שיש בתוכי- מחשבות, רגשות, תחושות.לראות, ולא להדחיק. בהדרגה, היכולת הזו לראות את עצמי השתפרה אצלי מאד, והאיסוף של תמונות שונות שלי הוליד את היכולת לנתח מצבים שונים בחיי, ללמוד ולהכיר את עצמי. ובהמשך אחרי שראיתי והתוודעתי למחשבות שממלאות את מוחי במרבית הזמן, ולתוצאות של המחשבות האלו על חיי, היתה לי האפשרות להתחיל לשנות את המחשבות האלו, כך שחיי ישתנו בהתאם למה שאני באמת רוצה שהם יהיו. היום הגעתי לשלב שבו אני מתחילה ללמוד לתקשר עם ה ס ב י ב ה. בשביל לומר את מה שיש לי לומר, אני צריכה הרבה פעמים לוותר על פחדים מסויימים (שמופיעים באופן אוטומטי) ולשים אותם בצד. (ושוב, בשביל לשים את הפחדים בצד, הייתי צריכה מראש בכלל לדעת שהם קיימים). אני מרגישה שיפור ניכר ביכולת הזו שלי כל הזמן. ואני בטוחה שעצם העובדה שהגעתי לפורום הזה, תתרום לי מאד.

 

[יעל ארבל]

שלום לך בוחרת לצמוח

מאוד מסכימה עם ההגדרה שלך לגבי תקשורת עם עצמנו - "היכולת לראות מה יש בתוכי ברגע נתון - מחשבות, רגשות, תחושות. לראות ולא להדחיק". לפעמים זה כל-כך קשה להיות מסוגלים להסתכל לכל מה שקורה שם בפנים בעיניים ולא להדחיק או להתעלם מהדברים. לדעתי היכולת הזאת היא ממש הבסיס להכל - הקירבה לעצמנו היא יסוד ליכולות שלנו ליצור קשר קרוב עם אנשים אחרים. כי רק כשאנחנו מבינים ומודעים למה אנחנו מרגישים וצריכים ברגע נתון, אז יש לנו יכולת הולכת וגדלה של אמפתיה וסובלנות גם לאחרים. זה כאמור לדעתי האישית. שמחה שהגעת לפורום הזה

חג שמח!

 

[בוחרת לצמוח]

תודה יקירתי ../images/Emo42.gif

על קבלת הפנים המלבבת חג שמח גם לך

 

[יעל ארבל]

תודה תודה ../images/Emo13.gif

 

[יערית111]

אצלי קיים חוסר איזון מובהק

אני חושבת שיש לי יכולת הקשבה מאוד גבוהה, אני חושבת שזה טוב, זה אכן תנאי מאוד חשוב לתקשורת. הבעייה אצלי היא שלדעתי יכולת זו באה על-חשבון הביטוי העצמי. גם אני כמו "בוחרת לצמוח" עובדת על עצמי מזה זמן ואני מגלה שזה לא קל בכלל. כנראה שבאמת בלבטא את עצמי כרוכים פחדים, אולם לי הם לא כ"כ ברורים ואני מנסה לברר ממה אני מפחדת כשאני צריכה "לפתוח את הדלת, לצאת החוצה למי שעומד בפיתחה ולבטא באופן מלא את מה שאני רוצה להעביר". הויתור על עצמי הפך לטבע שני ואני מחפשת דרכים לשנות אותו. למישהו יש רעיון?

 

[בוחרת לצמוח]

היי יערית ../images/Emo13.gif אני חושבת ש

לפני שניגשים לשנות משהו שרוצים לשנות, צריך קודם כל ללמוד בדיוק מה יש כ ר ג ע, בדומה לכך שאם את רוצה להגיע למיקום מסויים במפה, את חייבת לדעת איפה את נמצאת כרגע (נקודה א') ולאן את רוצה להגיע (נקודה ב'), כדי לדעת בדיוק מה הדרך שעליך לעשות, כלומר שתי הנקודות צריכות להיות ידועות. במקרה שלך, אמרת שאת מרגישה שזה כרוך בפחדים, אבל הם לא כ"כ ברורים לך- זו נראית לי כמו משימה ראשונה לעבוד עליה. עבורי זה דרש זמן רב, כמו שקראת, ועדיין דורש עבודה, ומן הסתם ידרוש עבודה כל החיים... כל פעם שאני נזכרת, אני שואלת את עצמי- מה מונע ממני עכשיו להתנהג כמו שאני רוצה או לאמר את מה שאני רוצה? זה בדר"כ קשור לפחד מדחיה, ביקורת, להראות מטופשת בעיני אחרים, פחד שלא יקבלו אותי כפי שאני- כשהמשותף לכולם הוא היחוס של חשיבות מוגזמת מדי לדעתם של אחרים. בנוסף- האם את חושבת שאת מעריכה מספיק את עצמך? את מעשייך ואת הדיעות שלך? ראיתי על עצמי שברגע שאני שלמה עם מה שיש לי לומר, ומכבדת את עצמי, אני יכולה לשים את הפחדים בצד, ולבטא את מה שאני רוצה לבטא. כי כאשר אדם מכבד את עצמו, הוא מבין, שהביטוי העצמי שלו יותר חשוב ממה שאחרים עשויים או עלולים לחשוב עליו בעקבותיו. לכן הייתי מציעה לך להתמקד אולי לתקופה מסויימת בקריאת מאמרים או ספרים על נושא של פחד מצד אחד, והערכה עצמית מצד שני. כשתעריכי ותכבדי את עצמך כמו שאת ראויה שיקרה, לא תהיי מוכנה עוד לוותר על עצמך, אלא תראי הכרח בלהיות את עצמך. דיברתי בהתחלה על דרך שצריך לעשות, ונראה לי שמדובר על עשיית דרך מנקודה א' שהיא מצב של פחד, לנקודה ב' שהיא הערכה עצמית. מה דעתך?

 

[יערית111]

קשה, קשה

אין ספק שכאשר אני מוותרת על עצמי אני לא מכבדת את עצמי. אני עובדת קשה מאוד בכדי לשנות את זה. אבל כאשר מדובר בדפוסים קדמונים (לדעתי אצלי זה הרבה יותר מוקדם מגיל 8 כמו אצלך) זה כבר הופך להיות כפי שכיניתי את זה "טבע שני" ולכן זה מאוד מאוד קשה לשנות. למען האמת אין לי כ"כ כוח לקרוא ספרים (אבל יש לך איזושהי המלצה באופן מיוחד על איזשהו ספר?). אני מצד אחד מנסה "לאמן" את עצמי ע"י זה שאני מנסה להדגיש בפניי את החוזקים שלי, ולהגיד לעצמי כל מיני דברים. לגבי הפחדים זה משהו שהתחלתי להתעסק בו לאחרונה, והגעתי למסקנה שלגביהם אצטרך פשוט "להכנס בהם" (אבל עוד לא כ"כ ברור לי מה זה אומר...) אוף

 

[בוחרת לצמוח]

באמת הכי חשוב שתבחרי בדרך

שתתאים לך ולאופי שלך, ולהדגיש את החוזקים שלך זו דרך מצויינת. דרך נוספת אפשרית היא לחפש תחביב שאת יכולה לבטא דרכו את היצירתיות שלך, למשל שירה, ריקוד, ציור, או כל דבר אחר שאת אוהבת לעשות, ויכולה להביא באמצעותו את עצמך.

 

[יערית111]

תודה../images/Emo20.gif

 

[בוחרת לצמוח]

היי יערית ../images/Emo13.gif אני חושבת ש

לפני שניגשים לשנות משהו שרוצים לשנות, צריך קודם כל ללמוד בדיוק מה יש כ ר ג ע, בדומה לכך שאם את רוצה להגיע למיקום מסויים במפה, את חייבת לדעת איפה את נמצאת כרגע (נקודה א') ולאן את רוצה להגיע (נקודה ב'), כדי לדעת בדיוק מה הדרך שעליך לעשות, כלומר שתי הנקודות צריכות להיות ידועות. במקרה שלך, אמרת שאת מרגישה שזה כרוך בפחדים, אבל הם לא כ"כ ברורים לך- זו נראית לי כמו משימה ראשונה לעבוד עליה. עבורי זה דרש זמן רב, כמו שקראת, ועדיין דורש עבודה, ומן הסתם ידרוש עבודה כל החיים... כל פעם שאני נזכרת, אני שואלת את עצמי- מה מונע ממני עכשיו להתנהג כמו שאני רוצה או לאמר את מה שאני רוצה? זה בדר"כ קשור לפחד מדחיה, ביקורת, להראות מטופשת בעיני אחרים, פחד שלא יקבלו אותי כפי שאני- כשהמשותף לכולם הוא היחוס של חשיבות מוגזמת מדי לדעתם של אחרים. בנוסף- האם את חושבת שאת מעריכה מספיק את עצמך? את מעשייך ואת הדיעות שלך? ראיתי על עצמי שברגע שאני שלמה עם מה שיש לי לומר, ומכבדת את עצמי, אני יכולה לשים את הפחדים בצד, ולבטא את מה שאני רוצה לבטא. כי כאשר אדם מכבד את עצמו, הוא מבין, שהביטוי העצמי שלו יותר חשוב ממה שאחרים עשויים או עלולים לחשוב עליו בעקבותיו. לכן הייתי מציעה לך להתמקד אולי לתקופה מסויימת בקריאת מאמרים או ספרים על נושא של פחד מצד אחד, והערכה עצמית מצד שני. כשתעריכי ותכבדי את עצמך כמו שאת ראויה שיקרה, לא תהיי מוכנה עוד לוותר על עצמך, אלא תראי הכרח בלהיות את עצמך. דיברתי בהתחלה על דרך שצריך לעשות, ונראה לי שמדובר על עשיית דרך מנקודה א' שהיא מצב של פחד, לנקודה ב' שהיא הערכה עצמית. מה דעתך?

 

[ה-איה]

יערית

אני מאוד מתחברת לדברים שכתבת... לפעמים נדמה שהעיסוק ב'אחרים' קל יותר מאשר העיסוק בעצמנו... לבטא את עצמנו זה באמת להסתכל פנימה ולראות מה יש שם, בתוך הדלת הזאת, שאנחנו מתקשים להוציא דרכה החוצה. וזה מחבר אותי לדברים שקראתי בעבר - שכשאדם חווה התייחסות אמפטית מצד זולתו, הוא מצליח להיות יותר אמפטי כלפי עצמו, להקשיב יותר לעצמו, לבטא יותר את עצמו. הבעיה היא שרובנו לרוב 'חוטפים' על הראש כשאנחנו מנסים לבטא ולשתף. לאנשים מסביב לא תמיד יש סבלנות, יכולת הקשבה, יכולת הכלה. הם ממהרים לייעץ לנו ולפתור לנו את הבעיה, ומרגישים שבזאת סיימו את תפקידם. במצב כזה - פלא שאנחנו קצת חוששים להוציא רגל מהדלת ולהציץ? (מיד עלה לי מיץ פטל בראש... אולי גם הוא פחד לבטא את עצמו?

)

 

[יעל ארבל]

בוקר טוב יערית - וברוכה הבאה

ביטוי עצמי בהחלט עשוי להיות דבר מפחיד ולא שיגרתי שכן הוא מצריך סוג של עמידה ברורה ואסרטיבית אל מול הצד השני, לפעמים העזה ואומץ להגיד באמת את מה שחושבים בלי ליפיף את הדברים האמיתיים, ובלי לטאטא אותם כאילו הם לא קיימים. מצד שני, זה יכול להיות הדבר הכי משחרר שקיים. וגם, שלפעמים כשמישהו בא ואומר משהו שהכי קשה לשמוע - פתאום עשויים להצטרף אליו עוד אנשים שחושבים אותו דבר רק שהם לא העזו להגיד. לשאלתך, מה עושים כדי לשנות, באופן אישי אני שמחה שיש לי כלי נוסף חוץ מתקשורת והוא האימון האישי, וגם את יכולה להשתמש בו. פשוט להתאמן על להרחיב את אזור הנוחות שלך שקשור בביטוי עצמי. אם כרגע לא נוח לך בכלל לבטא את עצמך, אלא רק להקשיב, אז תתחילי בצעד קטן של ממש. (קוראים לזה צעד קאיזן) - נניח תחליטי שבכל מצב שאת מודעת שבו זה קורה לך, את באופן יזום מכניסה משפט אחד של ביטוי עצמי. על עצמך, או על מחשבה שעולה בך, או משהו בדומה לזה. כל פעם משפט אחד, ואם לא נוח לך בכל מצב, אז תתחילי רק עם חברים טובים או משפחה. וככה לאט לאט תתחילי להרחיב את האורך של המשפט ואת הזמן שאת מדברת. ממש ממש לאט. מצרפת לך כאן קישור למאמר שתרגמתי מתוך הספר - Feel the Fear and do it anyway, שכשמו כן הוא, מדבר על איך להרגיש את הפחד מדברים, ובכל זאת לעשות משהו שלא נוח לנו איתו. היא מדברת בפרק הזה על הרחבת אזור הנוחות שלנו ואני ממליצה לך לקרוא אותו. (ובכלל את הספר כי הוא מעולה). מה את אומרת על הדברים?

 

[bamik]

המון הקשבה

בהתחלה כל מה שכתבת על הקשבה נשמע לי המון, ואחרי שקראתי מספר פעמים נשארתי עם המשפט - ביטוי עצמי הקשבה...ומה שביניהם. ה"ביניהם" כרגע עבורי הוא החיבור לעצמי,הרבה בטאתי עצמי בכתיבה ביצירה ביחסים,אבל הקצה ההוא, שם לא בטאתי עד הסוף, המקום ההוא בו ויתרתי וכמו נשכח,היו לו חיים משל עצמו. הוא הנביט כעס שממהר להתעורר ,הוא הותיר תסכול שעומד ומחכה על מה הוא יכול להתביית, וזה לא היה חמור ולא נראה גרוע אבל זה היה פעיל, מידי פעם היו הצלחות מרחיבות נפש בחיי, מידי פעם העמקת מודעות שהפעילה אותי,שחיברה אותי,אבל תמיד צץ לו המקום ההוא בו לא אפשרתי לעצמי עד הסוף ,וכשהיה כשלון,הוא הפעיל כאב שגלש לטעמי מעבר לראוי.כאב שהפך לסבל. ושם ,במקום בו הקצוות שולטים ולא נשלטים הופיע לא אחת אלם, שם קרה וקולי שבדרך כלל רם וצלול צלל. היום,לאט לאט בעזרת מאגר הצרכים והרגשות אני יוצרת קשר בונה הקשבה עם המקומות אשר כביכול רדומים, היום אני פותחת ערוץ קשב לצרכים נסתרים ,ועצם הידיעה,ועצם ההבנה והאמירה לעצמי ,מאפשרת אוורור,ומתחילה לבוא לידי ביטוי בשיפור יכולת ההקשבה האמיתית לסביבה. וזו דרך,זה מסע,וזה לא קל,אבל נפלא בתיה

 

[ה-איה]

לצערי, הקשבה יותר מביטוי עצמי...

אולי זה מוזר שאני מצטערת על כך שהמאזניים אצלי נוטות יותר לכיוון של הקשבה (כי אולי היינו רוצים שכולנו נקשיב יותר זה לזה... הרי יש טוענים שלא סתם יש לנו 2 אוזניים ורק פה אחד - זה כדי שנקשיב יותר ונדבר פחות

)... בכל מקרה אחד הדברים שקסמו לי בתקשורת מקרבת הוא העובדה שהיכולת שלנו להיות אמפטיים עם זולתנו (ו/או עם עצמנו) לא צריכה לבוא על חשבון ביטוי עצמי שלנו, אלא להפך - היא מאפשרת לנו לבטא את עצמנו בצורה יותר מדויקת, יותר ברורה, פחות תוקפנית, יותר משתפת. לפעמים אני מאוד מתוסכלת מהויתור שאני עושה בביטוי העצמי. אני מוצאת לעצמי אלף תירוצים ל'למה לא ביטאתי את עצמי'. עם זאת, מודה ומתוודה, בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי אסרטיבית יותר מהבחינה הזאת וכן מנסה גם להשמיע ולא רק להקשיב. זה נכון בתוך הבית וזה נכון גם מחוצה לו. אם להשתמש בדימויים שאת השתמשת בהם, יעל, מה שניסיתי להגיד זה שהדלת שלי תמיד פתוחה, רק שברוב הפעמים אני מכניסה דרכה אנשים, ובמיעוט הפעמים אני יוצאת דרכה. והאמת? זה די מעייף... חג שמח לכולם!

 

[bamik]

איה

שלום זו בתיה כותבת אליך- רציתי לשאול האם בדבריך אמרת שהיתה תקופה שעבדת על אסרטיביות ,השתפרת.וכעת את במין מנוחה מעבודה כי הדלת שלך פתוחה יותר עבור הנכנסים ופחות עבורך. האם העיפות היא מעבודה ,או מהמצב?

 

[ה-איה]

היי בתיה

העייפות היא בעיקר מהקשבה מרובה. בעיני הקשבה טוטלית ואמיתית לאדם שעוד מולנו - שואבת המון אנרגיות. להיות שם איתו, בדיוק בדברים שהוא אומר, לשמוע גם את מה שלא נאמר, להיות אמפטי, להכיל, לקבל, להשתדל לא לייעץ אם לא התבקשנו לעשות זאת, להשתדל לא לשפוט, לא לבקר, לא לנזוף. כל זה נראה לי הפוך מהאינסטינקטים הטבעיים שלנו. אמנם תרגול ואימון הופכים את זה לקצת פחות שואב - ועדיין בעיניי (או לפחות אצלי) ההתכווננות הזאת מצריכה מאמץ. מה שניסיתי להגיד בדבריי זה שהדלת שלי תמיד פתוחה יותר עבור הנכנסים ופחות עבורי, אם כי בשנים האחרונות, אני מגיחה ממנה מפעם לפעם לגיחות קצרות.

 

[bamik]

איה

הרשי לי לצטט את ארנינה- צריך לשבת עם הצרכים...האמנם ישבת די עם הצרכים שלך? אני כל כך מזדהה אתך בכל מה שקשור לאמפתיה,אבל אני בחרתי לתת באותה מידה אמפתיה לעצמי,כדי שאהיה אמיתית ואוטנטית במתן אמפתיה לסביבה, במשך חיי היה לי לא אחת דיבור עם ענין ה"קורבניות" משך תקופה ארוכה הייתי בטוחה שניצחתי בדיבור הזה ואני כבר לא, ואז ,כעבור זמן,גיליתי שדברים הטבועים בני עמוק מתחפשים להם,והתנהגויות לובשות מסיכות, ולכן חשוב לי כרגע מאד לתת אמפתיה נכון ,כלומר כשאני אמיתית ולזהות את הרגעים בהם אני זקוקה לאמפתיה מעצמי האם הארתי משהו שיכול לתרום לך?

 

[ה-איה]

בתיה

האמת שכן - הארת לי משהו שיכול לתרום לי באופן אישי, וגם לדיון שלנו פה. בתוך כל הדברים שאמרתי, שכחתי דבר אחד מאוד חשוב, שדברייך הזכירו לי - למדתי בפירוש לתת אמפטיה לעצמי. אבל יש מקרים רבים שבהם אני עושה 'חצי דרך'. אני מצליחה לחשוב על הצרכים, אני מצליחה לזהות אותם, אני משתדלת לא לשפוט את עצמי (לפחות לא בחומרה

). אבל במקרים האלה שאני מדברת עליהם - כאן זה נעצר. כלומר אני יודעת עם עצמי, בתוך החדר האינטימי שלי, אבל הדלת שאני פותחת נפתחת לכדי חריץ, שדרכו אני (עדיין) לא מצליחה להשתחל. יש מקרים שבהם אני הודפת מעט את הדלת (באותה אסרטיביות שהצלחתי לגייס) וכן יוצאת החוצה. בשאר המקרים, אני נשארת בתוך החדר, מכניסה אורחים ושמחה על הכנסת האורחים הזאת - למרות הקשיים שלעתים מלווים אותה. בהזדמנות אספר כאן דוגמא למאבק שהיה לי בין הצרכים שלי, לבין צרכים של אחרים ממני, ועל תוצאות המאבק הזה...

 

[bamik]

איה

כיף לי לשוחח אתך,אני מאד מזדהה עם הדרך שלך,כמו טנגו,צעד או שנים קדימה ואז אחורה... אני עוזבת עכשיו את, בי