שפע ברכות ואיחולי הצלחה ../images/Emo20.gif../images/Emo142.gif|
יופי של רעיון לפורום שיהיה בהצלחה התמונה שעל הקיר =============== ערב אחד יושבת לי שוב אל מול הגולם הוירטואלי... ונוברת אי שם ברשת... האיי סי היה פתוח, פתאום הודעה... משום מקום מאיש לא מוכר הודעה מוזרה... האיש לא שואל מי אני... הוא לא אומר מי הוא... סתם נופל עלי באמצע החיים וכולו הגיגים.....וים של מילים שחברות יחדו....פלא פלאים והוא כותב נפלא מוסיף עוד הגיג ועוד מחשבה... קראתי - חשבתי - הפנמתי...וגם עניתי בחזרה... לא שאלתי, לא עניתי, הורדתי לדף הוירטואלי בדיוק מה שחשבתי... לא קיבלתי תגובה.. כמה ימים לאחר מכן שוב מגיעה תשובה... אותו איש עלום שם... שוב מחשבות רדופות שוב עונה וכך... מחליפים מחשבות... עוברים הימים - השבועות - החודשים.... תקופה ארוכה - זה למעלה מחצי שנה... מחליפים מחשבות כותבים בחרוזים אומרים מה שחושבים כותבים את התחושה מוהלים בכאב מטבלים בגעגוע נוגעים בסף התשוקה... והכל - על בסיס המילה. עוד תקופה עוברת... ואני מוכרחה להודות... שאני מוצאת את עצמי לא אחת חושבת מי האיש שלשמי אף לא שאל... ומתנגנת בי המנגינה...של ההיא עם הצמה... שלא שאל לשמה... ויש משהו קסום בלא לדעת מנין הדברים באים משהו חרישי קסום ומופלא בסודיות בסתמיות משהו נאלם - נעלם....קסום... ועוד תגובה מגיעה.. האיש מספר על שיפוץ הדירה... מחפש תמונה מיוחדת ומבלי להניד עפעף.... אני מספרת לו שאני מציירת על קירות בייתי שואלת אם ירצה ציור..... תגובה לא מאחרת להגיע... האיש כותב במדויק את הכתובת המלאה מבטיח אלף אלפי הבטחות שלא יהיה בסביבה... סוגרים ומתאמים יום.... הזמן כמובן הזדחל...הוא כזה בוגדני הזמן... אבל היום הגיע.. ואני מוצאת את עצמי אורזת את הצבעים והמכחולים... את הדיסק שרציתי להשאיר לו גם כך... ואני נוסעת... לא חשבתי על כלום בדרך... לא מכירה את האיש מעולם ראיתי מעולם לא שמעתי זיו קולו... לא יודע אפילו מה שמו... יודעת כתובת מדויקת יודעת איפה יהיה המפתח... יודעת שאין אישה בחייו... הגעתי... עוד כמה דקות במכונית לאסוף עוד נשימה וממנה לשאוב את הכוח לצאת החוצה המוסיקה רועמת בתוך המכונית.... ואני שם / לא שם... יצאתי קדימה אל המקום... המפתח כמובן חיכה בדיוק במקום האמור הבית סגור... חלונות פתוחים אל האוויר אלי ריחות החורף שאז עוד עמדו באוויר ריח נוסטלגיה ושקט של קיבוץ אין שלט על דלת... רק מפתח...איש עלום שם....וצבע.... נכנסתי.. בית של גבר שלבד.. ספרים פזורים - חלקי עיתון עמדת מחשב מסודרת - ים של נרות עטורי חישובים לא מחכה לי שום פתק.... ריק מרמזים... חיפשתי את מקור המוסיקה שם הכנסתי את הדיסק הצרוב פול ווליום......ואני .....אלי הקירות... כן הבית באמת אחרי שיפוץ, הדברים עוד לא מאה אחוז במקומם ואני מחפשת לי קיר - להוריד בו את מה שקראתי - את מה שחשתי - את מה שחשבתי על איש - איש עלום שם וזהות פשטתי מעיל וסוודר....הפשלתי שרוולים ונעמדתי לחטט בארגז הצבעים....שוב לגעת בתחושת המכחולים... פתחתי את כל החלונות כדי לאפשר לטרי הזה מבחוץ שאחרי הגשם להגיע עד אלי קרוב קרוב... עד שהחלטתי - אני אצייר בחדר השינה... לא חשבתי הרבה... רק התמסרתי למכחולים... לצבעים לגוונים לצלילים לריחות ולטעמים..... והורדתי מעלי את כל מה שחשתי.. ארבע שעות.... לא נותר לי זמן רב....חוזרת הביתה ארזתי חפצים... השארתי פתק ליד הדיסק - מקווה שתאהב... נעלתי - השארתי את המפתח במקום ..... חזרתי הביתה מטורפת - אמרתי לעצמי דרכי חזרה ... לא שפויה.... משחזרת כל הדרך - את כל אותה תקופה... מרגיעה את עצמי - הוא לא יודע מי את לא יודע מה שמך לא עיסוקך... כלום.... עבר יום....יומיים.... שבוע - שבועיים.... ח ו ד ש !!!!!!!! ואני מסתובבת בתחושה איומה.... כלום - לא שום הודעה.... איך זה יכול להיות... מה - הציור כל כך נורא?..... הרי כל מה שציירתי - היה שדה דגן שופע ומוריק ורק כף רגלה של אישה שודאי שוכבת על בטנה מציצה מבין השיבולים המוריקות... כן - היו כמה סייפני בר.... כל כך נורא????? אבל מקץ חודש ומחצה, מצלצל הטלפון בביתי שלום גברת - אומר הקול... משלוח פרחים בשבילך - פתחי בבקשה... כן - אמרתי.... ובדרכי חושבת - למי בכלל יש יום הולדת..... ושם בשער... עומד יתום זר פרחים... לא פתק - לא איש שימסור... לא שום דבר... רק שלושה סייפני בר סגולים... כמו ההם מהציור בקיבוץ... . . . המומה ... נכנסתי חזרה הביתה עוד טלפון... שלום גברת שלום אדון... רוצה קפה?.... עם מי אני מדברת - אני שואלת... והקול עונה... את באמת לא יודעת?..... אני מחכה לך לקפה... מחר.... אותו המקום - אותה השעה... ואני לבד על הקו...
יופי של רעיון לפורום שיהיה בהצלחה התמונה שעל הקיר =============== ערב אחד יושבת לי שוב אל מול הגולם הוירטואלי... ונוברת אי שם ברשת... האיי סי היה פתוח, פתאום הודעה... משום מקום מאיש לא מוכר הודעה מוזרה... האיש לא שואל מי אני... הוא לא אומר מי הוא... סתם נופל עלי באמצע החיים וכולו הגיגים.....וים של מילים שחברות יחדו....פלא פלאים והוא כותב נפלא מוסיף עוד הגיג ועוד מחשבה... קראתי - חשבתי - הפנמתי...וגם עניתי בחזרה... לא שאלתי, לא עניתי, הורדתי לדף הוירטואלי בדיוק מה שחשבתי... לא קיבלתי תגובה.. כמה ימים לאחר מכן שוב מגיעה תשובה... אותו איש עלום שם... שוב מחשבות רדופות שוב עונה וכך... מחליפים מחשבות... עוברים הימים - השבועות - החודשים.... תקופה ארוכה - זה למעלה מחצי שנה... מחליפים מחשבות כותבים בחרוזים אומרים מה שחושבים כותבים את התחושה מוהלים בכאב מטבלים בגעגוע נוגעים בסף התשוקה... והכל - על בסיס המילה. עוד תקופה עוברת... ואני מוכרחה להודות... שאני מוצאת את עצמי לא אחת חושבת מי האיש שלשמי אף לא שאל... ומתנגנת בי המנגינה...של ההיא עם הצמה... שלא שאל לשמה... ויש משהו קסום בלא לדעת מנין הדברים באים משהו חרישי קסום ומופלא בסודיות בסתמיות משהו נאלם - נעלם....קסום... ועוד תגובה מגיעה.. האיש מספר על שיפוץ הדירה... מחפש תמונה מיוחדת ומבלי להניד עפעף.... אני מספרת לו שאני מציירת על קירות בייתי שואלת אם ירצה ציור..... תגובה לא מאחרת להגיע... האיש כותב במדויק את הכתובת המלאה מבטיח אלף אלפי הבטחות שלא יהיה בסביבה... סוגרים ומתאמים יום.... הזמן כמובן הזדחל...הוא כזה בוגדני הזמן... אבל היום הגיע.. ואני מוצאת את עצמי אורזת את הצבעים והמכחולים... את הדיסק שרציתי להשאיר לו גם כך... ואני נוסעת... לא חשבתי על כלום בדרך... לא מכירה את האיש מעולם ראיתי מעולם לא שמעתי זיו קולו... לא יודע אפילו מה שמו... יודעת כתובת מדויקת יודעת איפה יהיה המפתח... יודעת שאין אישה בחייו... הגעתי... עוד כמה דקות במכונית לאסוף עוד נשימה וממנה לשאוב את הכוח לצאת החוצה המוסיקה רועמת בתוך המכונית.... ואני שם / לא שם... יצאתי קדימה אל המקום... המפתח כמובן חיכה בדיוק במקום האמור הבית סגור... חלונות פתוחים אל האוויר אלי ריחות החורף שאז עוד עמדו באוויר ריח נוסטלגיה ושקט של קיבוץ אין שלט על דלת... רק מפתח...איש עלום שם....וצבע.... נכנסתי.. בית של גבר שלבד.. ספרים פזורים - חלקי עיתון עמדת מחשב מסודרת - ים של נרות עטורי חישובים לא מחכה לי שום פתק.... ריק מרמזים... חיפשתי את מקור המוסיקה שם הכנסתי את הדיסק הצרוב פול ווליום......ואני .....אלי הקירות... כן הבית באמת אחרי שיפוץ, הדברים עוד לא מאה אחוז במקומם ואני מחפשת לי קיר - להוריד בו את מה שקראתי - את מה שחשתי - את מה שחשבתי על איש - איש עלום שם וזהות פשטתי מעיל וסוודר....הפשלתי שרוולים ונעמדתי לחטט בארגז הצבעים....שוב לגעת בתחושת המכחולים... פתחתי את כל החלונות כדי לאפשר לטרי הזה מבחוץ שאחרי הגשם להגיע עד אלי קרוב קרוב... עד שהחלטתי - אני אצייר בחדר השינה... לא חשבתי הרבה... רק התמסרתי למכחולים... לצבעים לגוונים לצלילים לריחות ולטעמים..... והורדתי מעלי את כל מה שחשתי.. ארבע שעות.... לא נותר לי זמן רב....חוזרת הביתה ארזתי חפצים... השארתי פתק ליד הדיסק - מקווה שתאהב... נעלתי - השארתי את המפתח במקום ..... חזרתי הביתה מטורפת - אמרתי לעצמי דרכי חזרה ... לא שפויה.... משחזרת כל הדרך - את כל אותה תקופה... מרגיעה את עצמי - הוא לא יודע מי את לא יודע מה שמך לא עיסוקך... כלום.... עבר יום....יומיים.... שבוע - שבועיים.... ח ו ד ש !!!!!!!! ואני מסתובבת בתחושה איומה.... כלום - לא שום הודעה.... איך זה יכול להיות... מה - הציור כל כך נורא?..... הרי כל מה שציירתי - היה שדה דגן שופע ומוריק ורק כף רגלה של אישה שודאי שוכבת על בטנה מציצה מבין השיבולים המוריקות... כן - היו כמה סייפני בר.... כל כך נורא????? אבל מקץ חודש ומחצה, מצלצל הטלפון בביתי שלום גברת - אומר הקול... משלוח פרחים בשבילך - פתחי בבקשה... כן - אמרתי.... ובדרכי חושבת - למי בכלל יש יום הולדת..... ושם בשער... עומד יתום זר פרחים... לא פתק - לא איש שימסור... לא שום דבר... רק שלושה סייפני בר סגולים... כמו ההם מהציור בקיבוץ... . . . המומה ... נכנסתי חזרה הביתה עוד טלפון... שלום גברת שלום אדון... רוצה קפה?.... עם מי אני מדברת - אני שואלת... והקול עונה... את באמת לא יודעת?..... אני מחכה לך לקפה... מחר.... אותו המקום - אותה השעה... ואני לבד על הקו...