מה קורה איתי בתקופה הזאת...
על באמת הפורום שקט בזמן האחרון... אבל אני רואה שהוא מתחיל להתעורר. כחייל אני מרגיש את המצב מאוד. בהתחלה הייתי קצת יותר "מרוחק" מכל המצב וקצת אדיש למה שקורה (גם חשבתי שזה יהיה עניין של יום-יומיים), אבל ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מרגיש את זה מתקרב אלי ומבין עד כמה המצב רע. אני מתחיל להכיר אנשים שנלחמים שם בצפון, שומע על הרוגים ורואה את התמונות הכואבות האלה, איך המצב מסתבך מיום ליום והתקווה רק נעשת מעורפלת יותר. זה מתחיל להיות מאוד מתסכל. איך זה לא מסתיים? איך עדיין נהרגים כל כך הרבה אנשים מאצלינו ומלבנון? למה צריך כל כך הרבה דם בעולם שלנו כדי להגיע למסקנה שיותר טוב לנו לחיות בלי כל זה? אני מאוד מוטרד בימים האחרונים... שני אחים שלי נמצאים בחזית הלחימה. אח שלי לוחם באותה חטיבה שבה נהרגו אתמול 15 חיילי מילואים. רק לנסות להבין את המספרים שמציינים כאן כל יום... זה לא נתפס. איך פתאום נפלנו למצב הזה? ועוד הזרוע נטויה. מתכננים לפתוח עלינו חזית שלישית, רביעית... מי יודע עוד מה הם מתכננים. כבר עברנו את ה-124 הרוגים מהצד שלנו... עברנו את ה-900 הרוגים מלבנון (חלקם אזרחים פשוטים חלקם טרוריסטים). אני עדיין לא מפחד שהמלחמה תגיע לכאן. אבל זה מתחיל להעיק עלי מאוד אם תיפתח חזית הטרור הפנימי (פיגועים). אם זה יקרה יהיה קשה יותר להתמודד עם כל כך הרבה מקומות שנלחמים בהם באותו הזמן. אבל כמובן שלא תהיה ברירה אלא להתמודד. עד היום הייתי ממשיך את חיי כרגיל וגם כרגע שגרת היום-יום שלי לא השתנה. אני הולך לים, למסיבות, נפגש עם חברים, משתדל להנות. אבל גם קורא הרבה על המצב, מתעניין במה שקורה שם. ורוצה כל כך שיהיה שקט באיזור... כל פעם מחדש מעצבן אותי לחשוב על הגורמים האיזוריים שרוצים שהמצב ישאר רע כדי שבסוף הם ירוויחו מכל המצב. ולא נותנים לשלום להגיע, לא נותנים לשגשוג ולאיכות החיים להשתקע, לא נותנים לכולנו קצת מנוחה ושמחה. גם אני רוצה להיות מוטרד רק מאיכות הסביבה ולקרוא בעמודים הראשונים בעיתון על נדידת הציפורים (כן, יש ארצות שזה מה שמעסיק אותן). אני לא אפסיק לקוות שנגיע ליום שבו יהיה שקט.
על באמת הפורום שקט בזמן האחרון... אבל אני רואה שהוא מתחיל להתעורר. כחייל אני מרגיש את המצב מאוד. בהתחלה הייתי קצת יותר "מרוחק" מכל המצב וקצת אדיש למה שקורה (גם חשבתי שזה יהיה עניין של יום-יומיים), אבל ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מרגיש את זה מתקרב אלי ומבין עד כמה המצב רע. אני מתחיל להכיר אנשים שנלחמים שם בצפון, שומע על הרוגים ורואה את התמונות הכואבות האלה, איך המצב מסתבך מיום ליום והתקווה רק נעשת מעורפלת יותר. זה מתחיל להיות מאוד מתסכל. איך זה לא מסתיים? איך עדיין נהרגים כל כך הרבה אנשים מאצלינו ומלבנון? למה צריך כל כך הרבה דם בעולם שלנו כדי להגיע למסקנה שיותר טוב לנו לחיות בלי כל זה? אני מאוד מוטרד בימים האחרונים... שני אחים שלי נמצאים בחזית הלחימה. אח שלי לוחם באותה חטיבה שבה נהרגו אתמול 15 חיילי מילואים. רק לנסות להבין את המספרים שמציינים כאן כל יום... זה לא נתפס. איך פתאום נפלנו למצב הזה? ועוד הזרוע נטויה. מתכננים לפתוח עלינו חזית שלישית, רביעית... מי יודע עוד מה הם מתכננים. כבר עברנו את ה-124 הרוגים מהצד שלנו... עברנו את ה-900 הרוגים מלבנון (חלקם אזרחים פשוטים חלקם טרוריסטים). אני עדיין לא מפחד שהמלחמה תגיע לכאן. אבל זה מתחיל להעיק עלי מאוד אם תיפתח חזית הטרור הפנימי (פיגועים). אם זה יקרה יהיה קשה יותר להתמודד עם כל כך הרבה מקומות שנלחמים בהם באותו הזמן. אבל כמובן שלא תהיה ברירה אלא להתמודד. עד היום הייתי ממשיך את חיי כרגיל וגם כרגע שגרת היום-יום שלי לא השתנה. אני הולך לים, למסיבות, נפגש עם חברים, משתדל להנות. אבל גם קורא הרבה על המצב, מתעניין במה שקורה שם. ורוצה כל כך שיהיה שקט באיזור... כל פעם מחדש מעצבן אותי לחשוב על הגורמים האיזוריים שרוצים שהמצב ישאר רע כדי שבסוף הם ירוויחו מכל המצב. ולא נותנים לשלום להגיע, לא נותנים לשגשוג ולאיכות החיים להשתקע, לא נותנים לכולנו קצת מנוחה ושמחה. גם אני רוצה להיות מוטרד רק מאיכות הסביבה ולקרוא בעמודים הראשונים בעיתון על נדידת הציפורים (כן, יש ארצות שזה מה שמעסיק אותן). אני לא אפסיק לקוות שנגיע ליום שבו יהיה שקט.
