אביר,החלטתי לענות לך!
לפני מיליון שנים שהיינו ילדים,והפכנו לצעירים,מתבגרים.... הייתי נערונת שם,אז בתקופה ההיא, חיה בתוך בועה משלה,אולי בשקרים טוב נו לא ממש שקרים, הרי לא האמנתי שאני משקרת לי. אז היה לי עולם משלי,בצבעים שאני בחרתי,בזמן שאני הקצבתי. יודע מה אביר? זוהי רק הייתה מגננה,שקופיות יפות של התת מודע שגרמו לי,לראות הכול קסום,שקופיות שהגנו עליי לא לפחד,להמשיך ולשרוד. אולי כי אם הייתי רואה,הייתי ניבהלת,אולי בכלל לא הייתי מבינה,גם לו רציתי,("רק שהתלמיד מוכן המורה מופיע") היום עם השנים,אחרי שסיימנו את כל הסיבובים בגלגל הענק כמו בלונגל,חזרנו למטה. "בשביל להגיע לפיסגה-צריך להיות קודם לכן בעמק" והפעם עם הגיל אולי,אולי עם המחשבה שיש מה להפסיד,או לכמה ההיפך אין?... אז קיבלתי את האומץ,להסתכל פנימה,עמוק,להסתכל לאמת בעיניים,ולא לפחד ואולי אם לפחד קצת,אבל לא לברוח,להחליט שאני לוקחת אחריות ומתמודדת,עם האמת! ויותר מזה,לגלות שעם האמת קל לי הרבה יותר להסתדר,לא! היא לא כואבת! היא אמיתית,מציאותית,נותנת לי תשובה,ולא האי וודאות ,החוסר אונים כשהיא לא שם. עם יד על הלב-אני לא משקרת לעצמי היום עם יד על הלב-אני עדיין פוחדת אבל מעדיפה את האמת שלי לעצמי. "מי שמביט החוצה- חולם,מי שמביט פנימה- מתעורר"