שרשור היכרות - ברוכות הבאות
- פותח הנושא מור שלז
- פורסם בתאריך
ואני אתחיל ...
אני מור, נשואה, ואמא לשניים
פתאום בגיל 34 נדבקתי בחיידק זה התחיל בריצות (כי כולם אומרים שספורט זה בריא) והלך והחמיר למדתי לרכוב על אופניים, למדתי לשחות, התחלתי עם טריאתלונים ועוד היד נטויה... קצת קשה לי עדיין לחשוב על עצמי כספורטאית, אבל מצד שני לפני חודשיים לקחתי את אליפות הארץ בחצי איש ברזל, אז כנראה שאני קצת ספורטאית
חוץ מזה אני כותבת טור שבועי לשוונג על נשים בספורט (משהו טוב קורה), שמאפשר לי לפגוש המון נשים מעניינות (וגם גברים – לא להעלב
), כותבת במגזין אופניים, שותפה לארגון ארועי ספורט שונים לנשים, ושולחת ידי בכל דבר שעושה לי טוב... אה, וחוץ מזה כשאני לא עסוקה בשריטה שלי, אני גם מנהלת בחברת היי-טק
יאללה, עכשיו תורכן – בואו ונכיר
אני מור, נשואה, ואמא לשניים
ואני אחרייך...
אביגיל, נשואה (...עד שהטריאתלון יפריד ביננו...סתאאאאם..) ואמא לשלושה. מעולם לא הייתי ספורטאית ולא השתתפתי בתחרויות. אני מאלה שהמתחרה העיקרי שלהן הוא...עצמן. ופתאם, אחרי שנים של חיטוב, עיצוב שמיצוב...אמרו לי שאני לא בכושר. אז אחרי גיל 40 התחלתי בספינינג, ושם הכרתי את דניאלה שהציעה לי לרכב שטח, אחרי שנתיים שלוש בשטח בא הפחד וקלטתי שאני דווקא אוהבת את העליות הלבנות הארוכות...אז עברתי לכביש ואז!!!!!לפני כחצי שנה או קצת יותר, התחילה כל ההמולה סביב מירוץ האופניים לנשים. שם נחשפתי לראשונה למה שנקרא תחרות, וכן לעוד המון נשים כמוני, שרק התחילו, או ממשיכות והכי חשוב - תומכות ומפרגנות (הרסו לי את המיתוס על המין הנשי). ודבר הוביל לדבר, ואז טריאתלון הנשים המדהים עם סוזי ועם מור האמהות הרוחניות שלנו. מפה לשם, אימונים פתוחים, מיילים לתוך הלילה וליומולדת 48 חגגתי שני טריאתלונים. גם טרי' תל אביב מאחורי, ומחפשים גם קבוצת ריצה, ומתחילים ללמוד לשחות חתירה, ושואלים מתי הטרי' הבא. וכל זה עם המון עידוד מכל האחרות שהכרתי בארועים אילו ובקומונות והפורומים השונים. וכן, העבודה (רופאה בישראל) אכן מפריעה לתחביב, אבל מממנת אותו, אז מסתדרים. ולכולן, במים, ביבשה ועל גלגלים - הרבה הצלחה, הנאה ובריאות - ושנמשיך לעודד זו את זו.לבד לא הייתי עושה כלום. זה ברור. אביגיל
אביגיל, נשואה (...עד שהטריאתלון יפריד ביננו...סתאאאאם..) ואמא לשלושה. מעולם לא הייתי ספורטאית ולא השתתפתי בתחרויות. אני מאלה שהמתחרה העיקרי שלהן הוא...עצמן. ופתאם, אחרי שנים של חיטוב, עיצוב שמיצוב...אמרו לי שאני לא בכושר. אז אחרי גיל 40 התחלתי בספינינג, ושם הכרתי את דניאלה שהציעה לי לרכב שטח, אחרי שנתיים שלוש בשטח בא הפחד וקלטתי שאני דווקא אוהבת את העליות הלבנות הארוכות...אז עברתי לכביש ואז!!!!!לפני כחצי שנה או קצת יותר, התחילה כל ההמולה סביב מירוץ האופניים לנשים. שם נחשפתי לראשונה למה שנקרא תחרות, וכן לעוד המון נשים כמוני, שרק התחילו, או ממשיכות והכי חשוב - תומכות ומפרגנות (הרסו לי את המיתוס על המין הנשי). ודבר הוביל לדבר, ואז טריאתלון הנשים המדהים עם סוזי ועם מור האמהות הרוחניות שלנו. מפה לשם, אימונים פתוחים, מיילים לתוך הלילה וליומולדת 48 חגגתי שני טריאתלונים. גם טרי' תל אביב מאחורי, ומחפשים גם קבוצת ריצה, ומתחילים ללמוד לשחות חתירה, ושואלים מתי הטרי' הבא. וכל זה עם המון עידוד מכל האחרות שהכרתי בארועים אילו ובקומונות והפורומים השונים. וכן, העבודה (רופאה בישראל) אכן מפריעה לתחביב, אבל מממנת אותו, אז מסתדרים. ולכולן, במים, ביבשה ועל גלגלים - הרבה הצלחה, הנאה ובריאות - ושנמשיך לעודד זו את זו.לבד לא הייתי עושה כלום. זה ברור. אביגיל
ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif כיף שאת גם פה
מבחינתי, אחד הדברים היפים שיצאו לי מכל התקופה האחרונה היה להכיר אותך ועוד נשים כמוך:באימונים בפארק, במרוץ הנשים, טריאתלון נשים, ועוד נשים שפנו אלי במיילים בעקבות הכתבות בשוונג ושמרנו על קשר. אני מקוה שנמשיך ונהרוס כאן ביחד את המיתוס על המין הנשי
מבחינתי, אחד הדברים היפים שיצאו לי מכל התקופה האחרונה היה להכיר אותך ועוד נשים כמוך:באימונים בפארק, במרוץ הנשים, טריאתלון נשים, ועוד נשים שפנו אלי במיילים בעקבות הכתבות בשוונג ושמרנו על קשר. אני מקוה שנמשיך ונהרוס כאן ביחד את המיתוס על המין הנשי
וגם אני
שלום, אני קרן בת 27. הרומן שלי עם הספורט התחיל אי שם בבית הספר היסודי בשחיה. אני חולה על המים, אוהבת את השקט שלי עם עצמי במחשבות בשחיה.. זה החופש שלי. ההפוגה מכל היום. במקביל קצת אופנים. בעיקר בעיר עם אופני שטח וקצת טיולי טבע, מסלולים לא קשים במיוחד. לפני חצי שנה שמעתי על מרוץ הנשים. (אני עד עכשיו מנסה להיזכר איך שמעתי על זה..) עשית את המרוץ עם אופני שטח. גם את טריאתלון הנשים שאחריו עשיתי עם השטח ואז הבנתי שדי. לא הגיוני שאני אעבוד כל כך קשה ואשאר במקום וכל הקלילות עם הדקים דקים שלהן יחלפו על פני במהירות. אז קניתי אופני כביש. הצטרפתי לקבוצת האופניים של כרמי ואני צופה עתיד ורוד.. נהנית מכל רגע! חוזרת הבית מאימון עם חיוך ענק! וכמו שמור אמרה, כשאני לא עסוקה בספורט, אני אדריכלית. בהצלחה לפורום!
שלום, אני קרן בת 27. הרומן שלי עם הספורט התחיל אי שם בבית הספר היסודי בשחיה. אני חולה על המים, אוהבת את השקט שלי עם עצמי במחשבות בשחיה.. זה החופש שלי. ההפוגה מכל היום. במקביל קצת אופנים. בעיקר בעיר עם אופני שטח וקצת טיולי טבע, מסלולים לא קשים במיוחד. לפני חצי שנה שמעתי על מרוץ הנשים. (אני עד עכשיו מנסה להיזכר איך שמעתי על זה..) עשית את המרוץ עם אופני שטח. גם את טריאתלון הנשים שאחריו עשיתי עם השטח ואז הבנתי שדי. לא הגיוני שאני אעבוד כל כך קשה ואשאר במקום וכל הקלילות עם הדקים דקים שלהן יחלפו על פני במהירות. אז קניתי אופני כביש. הצטרפתי לקבוצת האופניים של כרמי ואני צופה עתיד ורוד.. נהנית מכל רגע! חוזרת הבית מאימון עם חיוך ענק! וכמו שמור אמרה, כשאני לא עסוקה בספורט, אני אדריכלית. בהצלחה לפורום!
ברוכה הבאה קרן - כיף לקרוא ולהכיר
קרן, רק מלקרוא את מה שכתבת, יש לי עכשיו חיוך ענק על הפנים
כשאני נזכרת בתקופה האינטנסיבית והלחוצה שלפני מרוץ האופניים לנשים, עם העבודה המטורפת מסביב לשעון, ולפעמים על חשבון שעות שינה, בית, ילדים ומה לא בעצם? הייתי שואלת את עצמי בתקופות שפל - למה בעצם אני עושה את זה בכלל? והתשובה נעוצה בדיוק במה שכתבת כאן: נשים כמוך שהגיעו למרוץ האופניים לנשים, טריאתלון נשים, והיום זה כבר דרך חיים. המשפט הנפלא הזה של: נהנית מכל רגע! חוזרת הבית מאימון עם חיוך ענק! זה בדיוק, אבל בדיוק, מה הכוח המניע. אז שמחה שאת פה, את מוזמנת להשאר ולשתף ולעזור לעוד נשים לחזור הביתה עם חיוך ענק (לי כבר העלית אחד כזה).
מור נ.ב. את רוכבת עם כרמי? נפגשנו? תגידי שלום בשני בבוקר, שנדע מי את...
קרן, רק מלקרוא את מה שכתבת, יש לי עכשיו חיוך ענק על הפנים
היי מור
איזה כיף שהחיוך שלי גרם לחיוך של מישהו אחר!
אני רוכבת עם כרמי, כרגע רק ימי שישי.. בשני הקרוב אני באה לתת לו משהו אז אני אחפש אותך. האמת שהפעם הראשונה שראיתי אותך היתה בתחרות חצי איש ברזל באילת (אני הייתי רק מלווה) וכל כך התרשמתי ממך! עשית לי חשק. ואז הבנתי שאת עומדת מאחורי מירוץ הנשים. באמת שחלק נכבד מהכניסה שלי לעסקי הטריאתלון שייך לך. שיהיה שבוע מעולה! קרן.
איזה כיף שהחיוך שלי גרם לחיוך של מישהו אחר!
היי מור
איזה כיף שהחיוך שלי גרם לחיוך של מישהו אחר!
אני רוכבת עם כרמי, כרגע רק ימי שישי.. בשני הקרוב אני באה לתת לו משהו אז אני אחפש אותך. האמת שהפעם הראשונה שראיתי אותך היתה בתחרות חצי איש ברזל באילת (אני הייתי רק מלווה) וכל כך התרשמתי ממך! עשית לי חשק. ואז הבנתי שאת עומדת מאחורי מירוץ הנשים. באמת שחלק נכבד מהכניסה שלי לעסקי הטריאתלון שייך לך. שיהיה שבוע מעולה! קרן.
איזה כיף שהחיוך שלי גרם לחיוך של מישהו אחר!
../images/Emo23.gifשלום בנות ../images/Emo23.gif
שלום שמי אוה
אני בת 39
אמא לשניים, תמיד עסקתי ספורט בספינינג , חדר קושר, שיעורי עיצוב.. אבל התחרות האחרונה שבה השתתפתי היתה בגיל 16......
לפני חצי שנה השתתפתי באימונים הפתוחים של כרמי מ X-TEAM לקראת מרוץ האופניים הראשון לנשים ושם הכול התחיל. ........מרתון תל אביב , טריאתלון נשים וטריאתלון תל אביב - שניים באותו חודש
!! פגשתי הרבה נשים : -
סוזי אישה מדהימה שפשוט אין לי מילים .... פשוט גדולה, דוגמה לכולנו מעריצה שלך -
את הילה "המנהלת" שלי (
מתה עליך) -
בתיה ,דגנית ,אביגיל ,אביבה ורוכבות שהם, שירי ,טלי ועוד הרבה הרבה גיבורות
, והגדולה בניהן בשבילי זאת כמובן -
מור- בחורה מדהימה שתמיד מוכנה לעזור
, לענות על כל שאלה להפנות אותנו למקום הנכון ולהיות שם תמיד לכל אחת שזקוקה לעזרה ולפרגן מכל הלב.
מאוד רוצה להמשיך לרכוב ולרוץ יש לי שאיפות לעוד.
לפעמים זה קשה אבל אני עקשנית
מקווה שאני אצליח , אני נהנת מכל רגע וגם אני "חולה" במחלה .........
.
אוה
אין עליך אוה ../images/Emo24.gif
איזה דרך מדהימה שעשית בחצי השנה הזו: מרוץ אופניים לנשים, עוד מרוץ אופניים (שכחת את ניצנים?), ריצת 5 ק"מ בתל אביב, שני טריאתלונים.... את פשוט לא עוצרת, אה? ושכחת לציין את ההישג הענק של להביא איתך את הבעל לרכיבות כביש. כל הכבוד
פשוט אין עליך! שמחה שאת גם פה איתנו
וכמובן, כמו שאפשר לראות כאן: אלופת האמוטיקונים
מאיפה מצאת את המלאכים האלו??? אפילו לא ידעתי שיש את זה בתפוז...
איזה דרך מדהימה שעשית בחצי השנה הזו: מרוץ אופניים לנשים, עוד מרוץ אופניים (שכחת את ניצנים?), ריצת 5 ק"מ בתל אביב, שני טריאתלונים.... את פשוט לא עוצרת, אה? ושכחת לציין את ההישג הענק של להביא איתך את הבעל לרכיבות כביש. כל הכבוד
מזלטוב לנו ../images/Emo24.gif../images/Emo65.gif../images/Emo213.gif וקצת עלי../images/Emo9.gif
שלום לכולם אני דגנית, בת 30 (איך שהזמן רץ
), רוכבת על אופני כביש (DEFY של GIANT) ורוכבת גם שטח, בעיקר מרתונים (אופני ANTHEM X של GIANT כמובן
). הכניסה שלי לתחום האופניים הייתה הדרגתית, בהתחלה טיולים עם אחי הגדול בגלבוע, כשבמקביל אני משאילה אופניים מאחותי הגדולה עד שהחלטתי סופית שהגיע הזמן לרכוש לעצמי זוג אופניים! סקר קצר בין חנויות באזור מגורי ומצאתי אופניים מדהימים! TREK 3700 בצבע כחול עם קצת כסף, עלו לי 800 ש"ח (וכמובן שקניתי גם חולצה שתתאים לאופניים וקסדה שתתאים לחולצה ומכנסיים שיתאימו לנעליים ומנשא מים שיתאים למחזיקי בקבוק...
) ושירתו אותי נאמנה למעלה משנה, אחר כךהגיעו טיולי סופ"ש עם ח'ברה מתפוז ומגרופי, לאט לאט מכירים עוד אנשים ומרחיבים את המעגל, בזמן הזה כבר הספקתי לשדרג לאופניים קצת יותר מסיביים (5 אינטצ' של KONA), עד שיום אחד חבר דחף אותי (תודה
) לנסות להשתתף בתחרות מרתון באופני שטח. בהתרגשות מטורפת ומליון חששות נעמדתי על קו הזינוק (אליפות הארץ במרתון - כרמל 2007), אני והאופני 16 קילו שלי
, יריית הזינוק והדופק שלי בשמיים! (130 דופק לפני הזינוק!), התחרות היתה מאתגרת, לא ויתרתי לעצמי לרגע, זו היתה הפעם הראשונה בה עשיתי מרחק של 30 ק"מ רצוף בלי עצירות לפיפי/ סנדוויץ'/ צילומי נוף...סיימתי את התחרות ב-HI מטורף. אין ספק שהתאהבתי בתחרות ובאדרנלין, קניתי אופני כביש ואחרי חיפוש קבוצה, הגעתי דרך חבר טוב לקבוצה של כרמי שרביט- X-TEAM והתחרתי קצת בכביש וגם בשטח. בימים אלו אני מסיימת לימודי נטורופתיה שהיו ארוכים ומפרכים (מסע של 5 שנים!!! אבל הייתי מתחילה אותו שוב היום מחדש!) ועובדת כעורכת במגזין "אופניים" המגזין הישראלי לאופניים וטריאתלון
אם יש בנות מאזור השרון שמחפשות פרטנרית לרכיבת כביש/ שטח אשמח אם תיצרו קשר
דגנית
שלום לכולם אני דגנית, בת 30 (איך שהזמן רץ
כל אחת מנצחת! ../images/Emo140.gif
Shalom Banot, I’m Susie (my ears and eyes are fine with Hebrew, my handwriting is great, but the keyboard and I are slow… so I prefer to write in English, while reading Hebrew is fine!). I’ve loved swimming all my life. I call myself a “pool baby” and have a healthy respect for the sea! I learned to swim when I was 7 and have felt like a fish since then. Water cleanses and purifies me. On the other hand when I first tried to run, I felt (and still mostly feel), like a dolphin on land…
I got into triathlon through my older son and daughter. My younger son, Oded, the tallest in our family, prefers basketball! Oren had started to combine cycling and running, then added swimming. Tamar went to cheer him on at his first triathlon, in August 1994. Flyers for the first Women’s Triathlon were distributed. Tamar took one, read it, and said, “Only with Emah.” After only a month of training, Tamar and I crossed that finish line, the motto bursting through our pride – Every Woman a Winner! Tamar and I were hooked! Two years later, Tamar was killed in a cycling accident, and the Women’s Triathlon continued in her memory. We took over the organization of this special event. Last year, 760 women participated. This year 1100 women, ages 8 – 75 celebrated their lives by wanting and daring to do this triathlon! My life in sport is delicately entwined with Tamar’s memory. My husband, Danny, also race director for the Women’s Triathlon, and I have been involved in triathlon ever since Tamar’s death. I reach out to Tamar for energy, sharing and just being with me. Each woman who chooses, can absorb and feel Tamar’s energy, enthusiasm and persistence in training. She and I aren’t champions, but each of us is a winner, just by wanting and daring to do triathlon. My life has been enriched by my participation in sport and by the incredible women (and men) I’ve met who challenge their boundaries, empower themselves, through triathlon. My greatest accomplishments, in addition to my professional life of being a special educator and active in the Conservative Movement for Judaism (Tnua Masortit), lie on a spectrum of activity – from finishing a half ironman in August 2008, to… learning to literally take one step at a time, and be proud of myself every day. A welcoming hug to all! Susie
Shalom Banot, I’m Susie (my ears and eyes are fine with Hebrew, my handwriting is great, but the keyboard and I are slow… so I prefer to write in English, while reading Hebrew is fine!). I’ve loved swimming all my life. I call myself a “pool baby” and have a healthy respect for the sea! I learned to swim when I was 7 and have felt like a fish since then. Water cleanses and purifies me. On the other hand when I first tried to run, I felt (and still mostly feel), like a dolphin on land…
טוב אז גם אני....
מור הכירה לי את הפורום (קוראים לי רונה ואני ספורטאית.... אוהבים אותך, רונה!) ואשמח להכיר את כולכן. אומרים שאני תחרותית. אומרים שרואים שאני עוסקת בספורט מגיל צעיר. אומרים שיש לי רק ריצה בראש. אני בסך הכל מצאתי את עצמי בת 32, אם לשלושה ילדים קטנים (אז בני 6, 4, 2), מלאה מאד וחסרת כל אנרגיות. מעולם לא עסקתי בספורט. תמיד הייתי האחרונה להיבחר לנבחרת. קמתי מהספה, עזבתי את הצ'יפס והנעתי את עצמי לחד"כ. שם התחלתי לעשות ספינינג ואירובי ואז מצאתי מדריכה שדירבנה אותי לצאת החוצה, לרכב על אופניים. בגיל 33 מצאתי את עצמי עם אופני כביש שרכשתי שעה קודם לכן לאחר שלא רכבתי על אופניים מאז התיכון, עולה את בר גיורא בעקבות חברתי ומקווה שלא אמות מהתקף לב לצד הדרך. באותו יום התאהבתי בספורט ובהרגשה שאחרי. בהרגשה שאני יכולה. בהרגשה שאני חזקה. בשעתיים האלה שבהם שכחתי את כל יתר החיים (כולל, אבוי, את היותי אם ואשה בישראל....). כעבור חצי שנה מצאתי את עצמי מתאמנת לדואתלון רמת הגולן (שמאז בוטל). תוך כדי אימונים היתה לי תאונה. רכב העיף אותי לצד הכביש. דפקתי ברקס שמאלי והאופניים עשו את שלהן ועצרו בחרק'ה. מצאתי את עצמי על הכביש עם כתף שבורה וחבלות בברך. חברתי היתה לפניי ולכן עליתי חזרה על האופניים והמשכתי לרכב כשעתיים עד שהגענו חזרה לרכב. באותו יום מצאתי כוחות שלא ידעתי שהיו לי וגם פיתחתי פחדים מהרכיבה (אדגיש כבר מעכשיו שמאז לא רק שהתגברתי על הפחדים אלא הרכיבה היתה ונשארה אהבתי הראשונה ותוך כדי ריצות אני שומרת לה אמונים). כיוון שהייתי באימונים לדואתלון מצאתי את עצמי מעדיפה את הריצה שבה שתי הרגלים על הקרקע ואין היתקלויות עם רכבים. שש שנים עברו מאז. 5 מרתונים (שיא אישי 3:35 בטבריה), עשרות מירוצים, כ-15 חצאי מרתון (כבר הפסקתי לספור...). לרגע אני לא מסתכלת אחורה. אני בן אדם אחר היום. ספורטאית (למה אנחנו מתביישות להגיד את המילה הזאת??), אומרים שאני רזה (עדיין אני חושבת על עצמי כעל אשה מלאה), רצה, הילדים גדלו, אני גרושה, אני כבר בת 40... החיים לצד הריצה נתנו לי אנרגיות שלא ידעתי שיש. תמיד חשבתי שאשה בגילי כבר עייפה, שחוקה משהו, אפורה משהו. יש בי היום יותר צבע ממה שהיה בי לפני 10 שנים. היום אני קמה ב-5.30 (וכל פעם שאני עושה את זה מקללת את השעון מחדש), יוצאת לרוץ (וגם לרכב מדי פעם), חוזרת אחרי לפחות 12 ק"מ ומתחילה את היום. אין שבת בלי ריצה. אין שבוע בלי ספירת קילומטרז', אין שנה בלי מרתון. מי זאת ה"רונה" הזאת? לא יודעת. נראה לי שזאת מי שנועדתי להיות....
מור הכירה לי את הפורום (קוראים לי רונה ואני ספורטאית.... אוהבים אותך, רונה!) ואשמח להכיר את כולכן. אומרים שאני תחרותית. אומרים שרואים שאני עוסקת בספורט מגיל צעיר. אומרים שיש לי רק ריצה בראש. אני בסך הכל מצאתי את עצמי בת 32, אם לשלושה ילדים קטנים (אז בני 6, 4, 2), מלאה מאד וחסרת כל אנרגיות. מעולם לא עסקתי בספורט. תמיד הייתי האחרונה להיבחר לנבחרת. קמתי מהספה, עזבתי את הצ'יפס והנעתי את עצמי לחד"כ. שם התחלתי לעשות ספינינג ואירובי ואז מצאתי מדריכה שדירבנה אותי לצאת החוצה, לרכב על אופניים. בגיל 33 מצאתי את עצמי עם אופני כביש שרכשתי שעה קודם לכן לאחר שלא רכבתי על אופניים מאז התיכון, עולה את בר גיורא בעקבות חברתי ומקווה שלא אמות מהתקף לב לצד הדרך. באותו יום התאהבתי בספורט ובהרגשה שאחרי. בהרגשה שאני יכולה. בהרגשה שאני חזקה. בשעתיים האלה שבהם שכחתי את כל יתר החיים (כולל, אבוי, את היותי אם ואשה בישראל....). כעבור חצי שנה מצאתי את עצמי מתאמנת לדואתלון רמת הגולן (שמאז בוטל). תוך כדי אימונים היתה לי תאונה. רכב העיף אותי לצד הכביש. דפקתי ברקס שמאלי והאופניים עשו את שלהן ועצרו בחרק'ה. מצאתי את עצמי על הכביש עם כתף שבורה וחבלות בברך. חברתי היתה לפניי ולכן עליתי חזרה על האופניים והמשכתי לרכב כשעתיים עד שהגענו חזרה לרכב. באותו יום מצאתי כוחות שלא ידעתי שהיו לי וגם פיתחתי פחדים מהרכיבה (אדגיש כבר מעכשיו שמאז לא רק שהתגברתי על הפחדים אלא הרכיבה היתה ונשארה אהבתי הראשונה ותוך כדי ריצות אני שומרת לה אמונים). כיוון שהייתי באימונים לדואתלון מצאתי את עצמי מעדיפה את הריצה שבה שתי הרגלים על הקרקע ואין היתקלויות עם רכבים. שש שנים עברו מאז. 5 מרתונים (שיא אישי 3:35 בטבריה), עשרות מירוצים, כ-15 חצאי מרתון (כבר הפסקתי לספור...). לרגע אני לא מסתכלת אחורה. אני בן אדם אחר היום. ספורטאית (למה אנחנו מתביישות להגיד את המילה הזאת??), אומרים שאני רזה (עדיין אני חושבת על עצמי כעל אשה מלאה), רצה, הילדים גדלו, אני גרושה, אני כבר בת 40... החיים לצד הריצה נתנו לי אנרגיות שלא ידעתי שיש. תמיד חשבתי שאשה בגילי כבר עייפה, שחוקה משהו, אפורה משהו. יש בי היום יותר צבע ממה שהיה בי לפני 10 שנים. היום אני קמה ב-5.30 (וכל פעם שאני עושה את זה מקללת את השעון מחדש), יוצאת לרוץ (וגם לרכב מדי פעם), חוזרת אחרי לפחות 12 ק"מ ומתחילה את היום. אין שבת בלי ריצה. אין שבוע בלי ספירת קילומטרז', אין שנה בלי מרתון. מי זאת ה"רונה" הזאת? לא יודעת. נראה לי שזאת מי שנועדתי להיות....
איך הכל ביחד?? שאלת מיליוני הדולר.....
האמת זה לא פשוט.... לא אומר שזה קל ולא אומר שזה לא מעייף, בעיקר לאורך זמן. אישית אני דורשת מעצמי הרבה ברמה האימונית. אני תמיד רוצה לעמוד ביעדים ובקצבים ומציבה לעצמי רף גבוה שאני מאד משתדלת לא לרדת ממנו. לאחת מחברות הספורט היה פעם פוסטר שהיו שם שירבוטים של כל מיני רצים שמסבירים במשפט למה הם עושים את זה. אחד מהם שהכי זכור לי זה: "כי בפנים יש לי ילדה שמנה שלא נותנת לי לוותר". לי יש ילדה כזאת אצלי. כמו שכתבתי הייתי פעם מלאה, חסרת אנרגיות, בטטה בגדול. לא אהבתי את עצמי ככה וכעסתי על עצמי איך הגעתי לשם. היום אני מסתכלת במראה ולמרות שאני עדיין רואה רק את הפגמים אני יודעת שהמידה של הבגדים 36. זאת האמת העירומה.... מתוך זה באות גם המטרות האחרות. אם רוצים לעשות מרתון כמו שצריך אז צריך גם להתאמן כמו שצריך ואם רוצים להשיג תוצאות מסויימות צריך לעבוד כדי להגיע לזה. אין קיצורי דרך ואני לא טיפוס של קיצורי דרך באופן כללי. אבל הרבה ממה שמוציא אותי מהמיטה בבוקר זה פשוט הרצון ללבוש את הג'ינס סטייל סקיני. אשקר אם אומר אחרת
מחד גיסא כשהייתי נשואה זה היה יותר קל כי בכל זאת היה עוד בן אדם בבית כשיצאתי להתאמן או למירוצים. מאידך גיסא, למרות שהוא פירגן בגדול, היו לאורך השנים פרצופים ועקיצות מדי פעם. היום, יש לי תכלס יותר עבודה בבית ופחות חופשיות אבל מצד שני יש לי יותר חופשיות נפשית כי אני לא צריכה לעשות לאף אחד חשבון, חוץ מלילדים כמובן.... אז השנה למדתי את השיעור שלי כיוון שלמרות שמצוקות הזמן היו יותר גדולות ויוצא לי פחות שעות שינה, המשכתי להתעקש עם עצמי והגוף שלי וסבלתי 3 פציעות השנה שהשביתו אותי "און אנד אוף" את רוב העונה. אבל אני עקשנית גדולה ומתעקשת לחזור להתאמן, הגוף שלי ייאלץ להתרגל
מה בכל זאת עושים? קמים יותר מוקדם, עייפים יותר בערב, לא מוותרים לעצמך, מנהלים משק בית ועבודה יעילים יותר, מלמדים את הסביבה להתרגל לזה. באופן פרדוקסאלי כשיש יותר מה לעשות פתאום מוצאים יותר זמן לעשות את זה. והכי הכי חשוב - זוכרים כל הזמן למה עושים את כל זה.... לכל אחת יש ה"למה" שלה. וכשיש שאלה אם לצאת מהדלת או מהמיטה או לא, צריך פשוט לזכור שאף פעם לא לא יצא לי להצטער שהלכתי לאימון. יצא לי להצטער רק אם לא הלכתי....
האמת זה לא פשוט.... לא אומר שזה קל ולא אומר שזה לא מעייף, בעיקר לאורך זמן. אישית אני דורשת מעצמי הרבה ברמה האימונית. אני תמיד רוצה לעמוד ביעדים ובקצבים ומציבה לעצמי רף גבוה שאני מאד משתדלת לא לרדת ממנו. לאחת מחברות הספורט היה פעם פוסטר שהיו שם שירבוטים של כל מיני רצים שמסבירים במשפט למה הם עושים את זה. אחד מהם שהכי זכור לי זה: "כי בפנים יש לי ילדה שמנה שלא נותנת לי לוותר". לי יש ילדה כזאת אצלי. כמו שכתבתי הייתי פעם מלאה, חסרת אנרגיות, בטטה בגדול. לא אהבתי את עצמי ככה וכעסתי על עצמי איך הגעתי לשם. היום אני מסתכלת במראה ולמרות שאני עדיין רואה רק את הפגמים אני יודעת שהמידה של הבגדים 36. זאת האמת העירומה.... מתוך זה באות גם המטרות האחרות. אם רוצים לעשות מרתון כמו שצריך אז צריך גם להתאמן כמו שצריך ואם רוצים להשיג תוצאות מסויימות צריך לעבוד כדי להגיע לזה. אין קיצורי דרך ואני לא טיפוס של קיצורי דרך באופן כללי. אבל הרבה ממה שמוציא אותי מהמיטה בבוקר זה פשוט הרצון ללבוש את הג'ינס סטייל סקיני. אשקר אם אומר אחרת
רונה - ברוכה הבאה
איזה יופי שאת פה. איכשהוא, את תמיד מצליחה לנסח במילים בדיוק, אבל בדיוק, את מה שאני מרגישה. כמי שמנסה כל יום מחדש למצוא את הנוסחא המנצחת לג'אגלינג הזה של החיים, כבר נתת לי כמה רעיונות. מחר בבוקר, אני אזכיר לעצמי שאף פעם לא יצא לי להצטער שהלכתי לאימון. יצא לי להצטער רק אם לא הלכתי..."
איזה יופי שאת פה. איכשהוא, את תמיד מצליחה לנסח במילים בדיוק, אבל בדיוק, את מה שאני מרגישה. כמי שמנסה כל יום מחדש למצוא את הנוסחא המנצחת לג'אגלינג הזה של החיים, כבר נתת לי כמה רעיונות. מחר בבוקר, אני אזכיר לעצמי שאף פעם לא יצא לי להצטער שהלכתי לאימון. יצא לי להצטער רק אם לא הלכתי..."
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.