שלום אני חדשה פה
בדיוק מה שהייתי צריכה! תרשו לי לכתוב פה את הדברים שכתבתי גבר בבלוג שלי לרגל השנה החדשה: "פשוט ראיתי את יומנה של בריג`ט ג`ונס והשופעתי ממנה קלות, אז קבלו אותי
מה אני באמת רוצה לקראת השנה החדשה? שמתם לב כמה פעמים אנחנו מבטיחים לעצמנו בשנה שהפעם באמת נממש את מה שאנחנו רוצים? יש את ראש השנה, אח"כ יום כיפור, אח"כ סילבסטר, יומולדת... יותר מדי אופציות ואנחנו תמיד אומרים הפעם אני אצליח, אבל משום מה בשנה הבאה אנחנו שוב פעם מבקשים את אותם דברים? חברה שלי טובה בדיכאון, אני זוכרת את התקופה שאני הייתי במצב דיכאון קשה מאד. היתרון שהיה לי זה שהייתי למזלי פחדנית. לא רציתי למות, פחדתי שזה יכאב. אז בקשתי להעלם. כן, להעלם! הרי גם ככה אף אחד לא מרגיש אותי שאני פה או לא פה... אז מה זה משנה אם אני אעלם? אחרי הדיכאון באה התקופה המקדימה לאופטימיות... אני קוראת לה "התקופה שמקדימה את תקופת האופטימיות"
שם מדעי משהו, אתם לא חושבים? בתקופה ההיא, שכמעט הפכתי לאופטימית, פשוט בקשתי להולד מחדש, או אחרי שאני אעלם פשוט אני אוכל להגיע למקום חדש ולהתחיל בו מחדש. האמנתי מספיק חזק אז בזה ותאמינו או לא - זה קרה! הגעתי למקום חדש, טוב יותר. נהייתי אדם אחר, אוהב ונאהב יותר, חזק יותר. עכשיו משהו קורה... כנראה בגלל השחרור של הצבא, (או אי המצאותו של החבר הכי טוב שלי) - משהו קורה לי, אני נחלשת. אני מפחדת שאנ ארצה שוב להעלם, להתקיים. אני חושבת שאולי יש לי חרדה חברתית ולמה - אני אכתוב לכם על זה בהמשך. וכן, אתם יכולים לקרוא לי היפוכנדורית - זה בסדר. התרגלתי. הרי בבלוג השני שלי שסגרתי דברתי על זה שאני חושבת שיש לי מאניה דיפרסיה. זה מצחיק אותי קצת שישר כל מחלה שאני קוראת עליה, אני מנסה לזהות אם יש לי אותה. כנראה ירשתי את ההיפוכונדריה מאמא שלי. את זה ואת הצבע שיער שלי. מה שהתחלתי לדבר ואני כל הזמן קוטעת את עצמי, זה שניתנות לנו כל כך הרבה אופציות ע"י היקום לקום ולפתוח דף חדש, ואנחנו מבקשים דברים ורוצים דברים, אבל רובנו לא עושים כלום כדי להשיג אותם. אפילו לא אני! בקשתי מהבחורה ההיא שבדיכאון, ולא נפרט עכשיו את הסיבות למה, לתת לי רשימה של דברים שהיא רוצה להספיק לעשות אותם. היא כתבה לי כמעט את מה שאני ובאולי כל אחד רוצה: למצוא אהבה, למצוא עבודה שאנחנו אוהבים, לטוס לחו"ל, ללמוד דברים חדשים, להוריד כמה קילו במשקל, למצוא פסיכולוג טוב
תחשבו על זה ככה, אם היינו פחות מחוברים למחשב, פחות מחוברים למה שהסביבה אומרת לנו, פשוט היינו קמים ומתחילים לעשות משהו עם עצמנו, ולא כותבים על זה, כמו שאני עושה עכשיו! אני כועסת על עצמי בזמן שאני כותבת לכם את הפוסט הזה. כי אני יודעת שאני לא שונה מכם. כי אני מרגישה... מה שהתחלתי לספר לכם על החרדה ההיא. שאני מתה לנסוע לניו יורק למשל, ואני מתה לקנות בגדים חדשים ואני חייבת למצוא לעצמי עבודה, אבל אני לא פשוט לא מצליחה למצוא את האומץ להציע את עצמי לא בטלפון ולא במקומות שאפילו אני רואה שלטים של דרושים. או למשל, אני מתה למצוא אהבה אמיתית, טהורה, מטורפת... ואני תמיד מוצאת את עצמי יוצאת עם הבחורים שלא מתאימים לי או מתאהבת בכל מי שלא רוצה אותי ואם כבר אני מחבבת מישהו באמת, והוא אותי... כשהוא מתקשר אני לא מסוגלת לענות. מפחדת כל כך מהדחיה, מפחדת מהשתיקות, מפחדת - פשוט מפחדת! אני מתכווצת, כמעט נעלמת. ואני לא מבינה, איך זה? כאילו - אם היינו עושים עם עצמנו משהו בכל פעם שהבטחנו לעצמנו משהו, כבר מזמן היינו משיגים אותו. את הרשימה ההיא שרשמתי לכם רק לפני כמה שורות, בתכלס - אפשר לממש את כל זה בתוך שנה! אולי פחות, אתם מבינים? אז למה אנחנו לא עושים? למה אנחנו מפחדים?!" שנה טובה, ממני - החולמת
חיילת משוחררת עוד שבועיים
האמת שאני קוראת אותכם ברפרוף כבר כמה ימים, תהיתי אם להיכנס או לא ובסוף החלטתי כן לכתוב ולהגיב. אז כפי שכבר בטח שמתם
, התחלתי להגיב ומתוך התגובות אני מניחה שתבינו למה אני פה, ואם לא- אני אנסה להסביר אם תרצו
שיהיה לכם חג שמח ושנה טובה ומתוקה
