בטח את זה כולכן מכירות
האירוע - יום הולדת חמישים, באיזה קיבוץ, מלא אשכנזים... הקהל עובר מקרירות וריחוק להתעניינות ושמחה מאופקת אשכנזית (זה אומר לא קמים לרקוד). אז אני מבינה שזו הזדמנות למופע יותר אומנותי, כל הדברים שאני אוהבת לרקוד ופחות מתאימים לקהל משתולל בדרך כלל. אבל... בתוך הקהל האשכנזי הזה יש אדם אחד מבין עיניין. מההתחלה הוא שמח ורוקד, מכיר את המוסיקה, קם לרקוד איתי, אומר לי "האשכנזים האלה, איזה יבשים". ישר אני מדביקה לו תווית של חובב ריקודי בטן. אבל אז... באמצע קטע שאני רוקדת על הבמה, מאוד שקט ומותח, מרגישה את הקהל מרותק, עומדת במקום מכונסת פנימה בתוך ריקוד מאוד פנימי, הוא קופץ על הבמה, חובק את ידו על כתפי, ואומר "תחייכי למצלמה, אני רוצה תמונה איתך".... כאילו בן אדם, אתה לא רואה שאני באמצע משהוא? בסוף הערב, הוא יושב מול הבמה ואומר לי: "איזה יופי, אני מבין למה אנשים לא קמים לרקוד, את משהוא" איזה כייף אני אומרת וכבר סולחת לו על הקטע הקודם, איזה כייף נוא נהנה מהריקוד שלי ואז הוא מוסיף "את כל כך יפה, פשוט לשבת כאן ולהסתכל על היופי שלך, זה מספיק"....בתוכי אני צועקת, ומה עם הריקוד, שמת לב בכלל שאני רקדתי פה? מאותו סוג, באוהל היה לקוח קבוע שלא פיספס אף הופעה שלי. כל הופעה היה יושב הכי קרוב ולא מוריד את העיניים, והעיניים שלו מלאות התפעלות והנאה. באחת ההופעות ניגש אלי אחרי ההופעה ואמר "קרן, את משהוא, והיום את במיוחד משהוא, אין אין לי מילים לתאר את זה, ריגשת אותי, כבשת אותי שיגעת אותי היום. הגוונים שעשית חדשים וכל כך מתאימים לך, החליפה הזו, האיפור היום עוד יותר יפה לך, את פשוט מיליון דולר, אפילו העגילים חדשים נכון? איזו אומנות, כזה יופי, זו אומנות". אמרתי לו תודה על כל המחמאות, ושאלתי בתמימות אם הוא מתכוון שריקודי בטן זה אומנות. הוא עונה כן, בטח, זה אומנות פיתוי לגברים ברור...אבל את פשוט מדהימה, כי היופי שלך זה אומנות... יש גברים שרק רואים גוף של אישה לפניהם, לא ריקוד לא אומנות ולא בטיח... קרן אלפסי