חדשה כאן
ובכלל בפורומים ב"תפוז".
אני בת 32 אוטוטו. בעלי מבוגר ממני ב-11 שנה ויש לו בת מדהימה בת 12.5 מנישואין קודמים (אנחנו ביחד 9 שנים).
היחסים בינה לביני מעולים, אנחנו מאוד מאוד קרובות. בהרבה מקרים אני משמשת ככתף לבכות עליה כשהיא רבה עם אמא שלה, או כגורם מפשר ומתווך כשהיא רבה עם אבא שלה.
לשמחתי הרבה גם נוצר לה קשר מאוד חם ומיוחד עם אמי ובעלה, היא קוראת להם סבא וסבתא. (עם אבי הביולוגי זה לא הצליח כל כך אבל זה הרבה יותר בגללו מאשר בגללה)
ברור שיש קשיים ולא הכל מושלם (וגיל ההתבגרות עוד לפנינו...) אבל לשמחתי, בינתיים לא נתקלתי בשום דבר שגרם לי לפקפק באהבה או בעצמת הקשר שיש ביננו.
אם כבר, אז להיפך. לפני כמה שנים חווינו משבר זוגיות לא פשוט והייתי מאוד קרובה לפרק את החבילה. מה שגרם לי בסוף לתת לו צ'אנס נוסף היה פשוט העובדה שלא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אראה את הבת שלו על בסיס שבועי ושהקשר ביננו יתנתק או ייחלש.
סתם, משתפת נקודות חיוביות, ומנסה לעודד את עצמי שזה יישאר ככה - אני בשבועות ראשונים של הריון ראשון אחרי שנת נסיונות לא קלה, ועדיין לא סיפרנו לה... מקווה שהיא עדיין בעניין של אח/ות קטנים, היו שנים שהיא נדנדה על זה בלי סוף ועכשיו כנראה טוב לה להיות הנסיכה היחידה בבית.
סופשבוע נפלא לכולן.
