עוד שבוע
שבוע שעבר הגיע לקורס שאני יושבת בו (כלומר, משתתפת אבל לא רשומה בו לקרדיט) סטודנט חרש. עכשיו צעד אחורה - סטודנט לתואר ראשון באחת האוניברסיטאות הנחשבות בארה"ב. הוא נולד חרש. הוא סיפר בגאווה שההורים שלו עלו על זה בגיל מאוד צעיר. במקרה באזור שהוא גדל היו עוד ילדים חרשים. הם היו יושבים יחד בארגז החול ומדברים בסימנים. וההורים שלו ידעו שזה מה שהם רוצים בשבילו - מקום שהוא יוכל לדבר בשפה שלו, להרגיש שייך ולהיות בין שווים.
 
עכשיו אם ניקח צעד אחורה - במשך המון זמן חרשים נתפסו כטיפשים או בעלי פיגור. בגלל המגבלת תקשורת, חרשים רבים עסקו במקצועות כפיים כגון תפירה. זו גם הסיבה שמילים רבות בשפת הסימנים מתארות בגדים ואלמנטים מעולם הביגוד וכו. שפת הסימנים האמרקאית התפתחה בעזרתו של מורה במוסד שנחשף לשפת הסימנים שהיתה בשימוש בבריטניה ונסע לשם בתקווה ללמוד ולהביא את השיטה לארה"ב. בבריטניה פחות או יותר בעטו אותו מכל המדרגות. בזמנו, הורים לילדים חרשים היו במצוקה, הרשת ללימוד ילדים בריטיים בשפת הסימנים היתה גובה הון על הטיפול בהם והם לא רצו להעביר את המידע של איך לתקשר עם חרשים לאדם חדש כדי לא לאבד לקוחות. בסופו של דבר, בחור צרפתי שעסק בלימוד חרשים הסכים ללמד אותה את התורה ולהביא אותה לארה"ב. בגלל זה, חרש שמדבר שפת סימנים אמריקאית יכול להסתדר בקהילת חרשים הצרפתית. לעומת זאת הקהילה הבריטית מדברת שפת סימנים שונה לחלוטין.
 
שפת הסימנים האמריקאית מבוססת בחלק גדול על איות, אבל היא מתפתחת הרבה גם היום והיא שונה לחלוטין מאנגלית באוצר מילים ובתחביר. היא יכולה להתפתח היום באופן גולבלי יותר בזכות השימוש ברשתות החברתיות והבלוגים המצולמים.
 
הבחור אמר שהוא חייב הרבה להורים שלו שהחליטו להכניס אותו לבית ספר לחרשים. בזכות זה הוא התפתח בחברה שבה הוא הרגיש שייך. רק בגילאי התיכון הוא התחיל ללכת גם לבית ספר רגיל כדי ללמוד מקצועות שלא היו ברמה שהוא התעניין בה בבית ספר שלו. הוא בחר באוניברסיטה הזו בזכות ההתאמה לתחומי העניין שלו אבל הוא החרש היחיד. אין אף סטודנט שמדבר את השפה שלו. חלקכם גרים במקום שבו אין עוד ישראלים. זה מוזר לא לתקשר עם אף אחד שחולק איתך שפה. כלומר יש לו אינטרקציה עם חרשים, אבל לא בני גילו. מעניין גם שהבחירה של ההורים שלו היא לא הבחירה שאני הייתי תופסת כבחירה האמיצה. חשבתי (לתומי) שלשלוח ילד חרש לכיתת שילוב זו הבחירה הקשה. להלחם איתו על להיות בבית ספר רגיל. הבחור הזה הפך את כל מה שחשבתי. הם אפשרו לו לגדול במקום הכי נכון בשבילו בלי לחשוב על מוסכמות חברתיות. הוא גדל, למד אנגלית באופן שותף, הגיע בחיים למקומות שמעטים יכולים, בזכות ההורים שלו שבחרו בחירה אמיצה ביותר (לדבריו, ואני מסכימה). מעניין לחשוב על איך הבחירות שלנו, שקשה להיות בטוחים בהן, יתפסו על ידי הילדים עוד שנים. לאן הבחירות האלה יביאו את הילדים (הגירה, רילוקיישן, לימוד עברית או שלא, מסורת, תרבות), ואיך הילדים יתפסו אותם במרחק של שנים. המפגש הזה ישאר לי בראש עוד הרבה זמן.
