אלונית 2006
New member
שרשור פיקצרים!
כאן לפרסם רק קטעים קצרים! והנה שלי שם:זיכרונות פאנדום: זה לא ברור? (אינויאשה) שיפ: קאגומה/אינוי (על בנאליות תדברו אחרי שתקראו!) דמות ראשית: OC בשם יוקי "אתה לעולם לא תראה אותי, אתה פשוט לא יכול. זה מעבר ליכולות שלך. לא אתה ולא אף אחד אחר. אבל אני תמיד כאן, לידך." יוקי צחקה, עד כמה שמה שהיא הייתה יכול לצחוק. היא לא הייתה בלתי נראית, פשוט לא ראו אותה. אבל זה רגיל, כך היה תמיד. "תמיד חשבת שאתה לבד, אבל אני הייתי שם. כמו צל, כמו רוח, כמו צבע, כמו רגש. תמיד שם, לצידך. אתה מעולם לא ידעת על קיומי, אבל אתה חש בנוכחותי. אני שם ולא שם, אצלי זה לא סותר אחד את השני, כי אני בכלל לא קיימת" מהרגע בו נשאר לבד, היא הייתה שם, דואגת בעקיפין להקל עליו, לעזור לו. בתחילה הוא אטם ליבו, לא חש כלל בקיומה, אבל מאז ההיא הופיעה, הלב האטום שלו נפתח, והיא התפלאה שלמרות שתמיד הייתה שם, היא מעולם לא ידעה מה חבוי בלב הזה. היה בהיא משהו שהזכיר אותה, את האחת שהיא נמנעה מלחשוב עליה, עד כמה שמה שהיא הייתה מסוגל לחשוב. דומות מאוד, לדעתה. הלא אין לה עיניים לראות בהן, היא רואה בלב, ולכן היא אינה שמה לב למראה. מה שכל אחד היה בעיניה היה נשמה ולב בלבד. לאותה נערה הייתה אותה נשמה של ההיא, אבל לב אחר לגמרי. והיא ראתה פעם ראשונה את הלב שלו, שהקשיח עד כדי שאפילו היא לא ראתה בתוכו. היו שם זוועות ורגעים יפים, נעולים כמו בקופסה סודית, שמורה. רק עכשיו היא באמת ראתה. היא המשיכה ללכת איתו לכול מקום, ברוחות, בצללים. היא הייתה עדת נצח להכל, לכול רגש, לכול נשימה, לכול סערה. רגשות היו מסובכים כמו פקעת זהובה עדינה בפנים, והוא, באצבעות רועדות ומגושמות שלא נגעו בלב זה זמן רב, מנסה להתיר את הסבך, והיא שם צופה בו, בעוד שהנערה הזו, מנסה לעזור לו להבין כיצד יוצאים מהסבך של הרגשות. זיכרונות מרחפים סביבה, והיא יודעת, שיום אחד היא תהפוך לאחד מהם. הם כה דומים לה עכשיו, אבל היא עוד משנה צורתה, היא עוד חייה, עד כמה שיצור כמוה יכול לחיות. היא ריחפה, מנגנת את שירה האין סופי, היא יודעת שברגע שהנערה תצליח לחלצו מן הסבך, היא תהיה מיותרת, ואז תחזור היא אל שערי הזהב מהם יצאה, ותהפוך להיות עוד תו במנגינת הזמן האין סופית. שם על הירח, משקיפה מגבוה, היא רואה הכול, יושבת וכמו מחייכת לעברו. היא שם, תמיד הייתה, היא משב הרוח, היא המים הזכים, היא האור בכוכבים... וכעת נמצאה לה מחליפה בשר ודם. כעת היא יכולה לשוב אל המקום שלאליו הולכות אחרות שכמוה, למקום אליו הולך קול הדממה.
כאן לפרסם רק קטעים קצרים! והנה שלי שם:זיכרונות פאנדום: זה לא ברור? (אינויאשה) שיפ: קאגומה/אינוי (על בנאליות תדברו אחרי שתקראו!) דמות ראשית: OC בשם יוקי "אתה לעולם לא תראה אותי, אתה פשוט לא יכול. זה מעבר ליכולות שלך. לא אתה ולא אף אחד אחר. אבל אני תמיד כאן, לידך." יוקי צחקה, עד כמה שמה שהיא הייתה יכול לצחוק. היא לא הייתה בלתי נראית, פשוט לא ראו אותה. אבל זה רגיל, כך היה תמיד. "תמיד חשבת שאתה לבד, אבל אני הייתי שם. כמו צל, כמו רוח, כמו צבע, כמו רגש. תמיד שם, לצידך. אתה מעולם לא ידעת על קיומי, אבל אתה חש בנוכחותי. אני שם ולא שם, אצלי זה לא סותר אחד את השני, כי אני בכלל לא קיימת" מהרגע בו נשאר לבד, היא הייתה שם, דואגת בעקיפין להקל עליו, לעזור לו. בתחילה הוא אטם ליבו, לא חש כלל בקיומה, אבל מאז ההיא הופיעה, הלב האטום שלו נפתח, והיא התפלאה שלמרות שתמיד הייתה שם, היא מעולם לא ידעה מה חבוי בלב הזה. היה בהיא משהו שהזכיר אותה, את האחת שהיא נמנעה מלחשוב עליה, עד כמה שמה שהיא הייתה מסוגל לחשוב. דומות מאוד, לדעתה. הלא אין לה עיניים לראות בהן, היא רואה בלב, ולכן היא אינה שמה לב למראה. מה שכל אחד היה בעיניה היה נשמה ולב בלבד. לאותה נערה הייתה אותה נשמה של ההיא, אבל לב אחר לגמרי. והיא ראתה פעם ראשונה את הלב שלו, שהקשיח עד כדי שאפילו היא לא ראתה בתוכו. היו שם זוועות ורגעים יפים, נעולים כמו בקופסה סודית, שמורה. רק עכשיו היא באמת ראתה. היא המשיכה ללכת איתו לכול מקום, ברוחות, בצללים. היא הייתה עדת נצח להכל, לכול רגש, לכול נשימה, לכול סערה. רגשות היו מסובכים כמו פקעת זהובה עדינה בפנים, והוא, באצבעות רועדות ומגושמות שלא נגעו בלב זה זמן רב, מנסה להתיר את הסבך, והיא שם צופה בו, בעוד שהנערה הזו, מנסה לעזור לו להבין כיצד יוצאים מהסבך של הרגשות. זיכרונות מרחפים סביבה, והיא יודעת, שיום אחד היא תהפוך לאחד מהם. הם כה דומים לה עכשיו, אבל היא עוד משנה צורתה, היא עוד חייה, עד כמה שיצור כמוה יכול לחיות. היא ריחפה, מנגנת את שירה האין סופי, היא יודעת שברגע שהנערה תצליח לחלצו מן הסבך, היא תהיה מיותרת, ואז תחזור היא אל שערי הזהב מהם יצאה, ותהפוך להיות עוד תו במנגינת הזמן האין סופית. שם על הירח, משקיפה מגבוה, היא רואה הכול, יושבת וכמו מחייכת לעברו. היא שם, תמיד הייתה, היא משב הרוח, היא המים הזכים, היא האור בכוכבים... וכעת נמצאה לה מחליפה בשר ודם. כעת היא יכולה לשוב אל המקום שלאליו הולכות אחרות שכמוה, למקום אליו הולך קול הדממה.
)