שרשור פיקצרים!

[טבו לשי]

../images/Emo99.gif

 

[Trouble Girl]

Im happy../images/Emo13.gif

סוף סוף מצאתי אתר ששם אפשר להוריד מנגינות של אינויאשה... הורדתי את my will (רק הפזמון) ועכשיו אני יכולה לשיר את השיר בלי ליווי קולות..(לא לצחוק

) חוץ מזה יש שם עוד מנגינות של אנימה לא רק של אינויאשה... אז אם מישהו רוצה את האתר שיגיד לי ואני אשלח.... אוו אני מאושרתתתתתת*_*

 

[אלונית 2006]

תני כתובת! *מתחננת*

 

[טומויו האחת]

נאם!

בבקשה? ^^;

 

[MeAvosh2005]

תניייייייייי

פליז??

 

[מית צאן]

אוי, אוי...../images/Emo10.gif

זה כל כך יפההההההההההההההההההההההההה *מוחה דמעה*

 

[מית צאן]

דרך אגב,

אני גם שמה ת'פיקים שלי, כי אפחד לא מסתכל בשרשור שפתחתי שכבר בתחתית העמוד... שמתי את הפיק שכבר נהיה ישן ומוציא אבק (איזה ענתיקההה

) הנה הפיק השני שלי (וקוראים לילדה מויאגה

) חלק א': היה זה אחר הצהריים רגיל. קירארה נמנמה על העשב וסאנגו נשענה עליה, שיפו שכב על גבה ונחר נחירות קטנות ומצחיקות. בהתחלה קגומה צחקקה מהם אבל התחילה להתרגל. מירוקו נשען על עץ קרוב, מחזיק במטהו ומנמנם ואינויאשה על אותו עץ, תפס ענף גדול וניסה להיראות ער אבל נרדם. רגלו האחת הייתה על העץ בנוחיות והשניה הייתה רפויה במורד הענף, זזה לכל משב רוח קל. קגומה הייתה מרותקת לכל תזוזה שלו, וכשקירארה פיהקה פיהוק קטן שלא העיר אף אחד, אלה רק שיפו קפץ קצת על גבה, סאנגו התגלגלה, מירוקו עיוות את פניו ואינויאשה היה שקוע מידיי, קגומה התעשתה וכעסה על עצמה: "מה את כל כך מוקסמת ממנו?!" חשבה לעצמה והקול הפנימי שלה (פיצול אישיות

) אמר לה: "את אוהבת אותו! זה למה!" היא השתיקה אותו ונמנמה לה על העשב, מול השמש היוקדת באור יפה... השינה של כולם נקטעה כאשר הם שמעו צרחה מצמררת. קירארה קפצה, שיפו צנח בכאב על האדמה וסאנגו התרוממה בכאב ומיששה את ראשה, מירוקו קפץ וקיבל מכה מענף קרוב והשתטח על הרצפה, אינויאשה איבד שיווי משקל ונפל על בטנו של מירוקו... "רד ממני!" צעק מירוקו והזיז בכוח את אינויאשה, שקם מהר ואמר: "זה לא אשמתי!" ואז רחרח "זה שד?" קגומה שאלה ודרכה חץ, סאנגו דרכה את הבומרנג. הם ראו ילדה קטנה רצה בשביל, היא נראתה כבת 11 ולא פחות, והיא ברחה, פניה מזיעות ושטופות דמעות, ורגליה כמעט כשלו מתחתיה. אחריה עקבה אחת מהדבורים הארסיות של נאראקו, העוקץ היה שלוח לפנים והיא הגבירה מהירות. הילדה נתקלה במשהו או נפלה והתגלגלה לעמק שבו שהו החבורה, וכל העת היא צרחה וצרחה, עד ששיפו סגר על ידיו את אוזניו. כשהגיעה למורד הפסיקה לצרוח ורק התקפלה בכאב, והדבורה הארסית שלחה את עוקצה... החץ פגע בה והצמיד אותה לאדמה, והיא התפוגגה ונעלמה. הילדה הייתה עדין עם הפנים כבושות באדמה והיא רעדה, לופתת את הדשא הרך בכפות ידיה. קגומה התקרבה אליה בהיסוס, הילדה השמיעה התייפחות קלה, כאילו לא הבינה מה זה הדבר הזה שרדף אחריה. קגומה התיישבה על ברכיה והתכופפה לילדה הקטנה שהרימה אט אט את ראשה, כשראתה את פניה של קגומה נרתעה וקפצה לאחור. קגומה אמרה: "אל תפחדי, אני לא אפגע בך..." אבל אז ראתה שהיא מסתכלת לאחוריה וכאילו נשימתה נעתקה ממנה. קגומה הסתכלה לאחור וראתה שהיא מסתכלת על החבורה- בעיקר על אינויאשה, הוא הראה מבט עצבני ואמר לה בקול נוזף: "מה את רוצה ממני?! למה היא מסתכלת עליי?" שאל את קגומה והילדה קפצה לאחור והשפילה את מבטה כמתביישת. "אינויאשה..." התחילה קגומה והוא אמר: "בסדר סליחה, רק לא אוסווארי..." קגומה חייכה בשביעות רצון ואינויאשה רטן. סאנגו גם התקרבה לילדה וקירארה על כתפה, היא ישבה סמוך לקגומה באותה צורה וקירארה קפצה מכתפה של סאנגו והתחככה ברגליה של הילדה. הילדה חייכה חיוך קורן וליטפה את קירארה, היא גירדה מאחורי אוזנה ואת ליטפה את גבה. קירארה התמסרה לליטופיה והתכרבלה על יריכיה. הילדה הרימה את מבטה וחייכה לקגומה. "אינויאשה נאנח ואמר משהו למירוקו, מירוקו אמר: "נו דיי אינויאשה, זאת רק ילדה..." הילדה חזרה להביט באינויאשה במבט משתומם, וכשעיניהם נפגשו היא הסמיקה והשפילה את מבטה לקירארה. פתאום היא כנראה גילתה את צורתה המוזרה של קירארה ואמרה בלחש: "מ... מה זה?" רק סאנגו שמעה והיא ענתה לה: "זאת חיית המחמד שלי, קירארה... היא שועלה." הילדה ענתה: "אההה" והמשיכה ללטף אותה. ברכיבה כאבו והיא הרימה בזהירות את קירארה והניחה אותה על כתפה. קגומה בחנה את פניה של הנערה, זאת לא הייתה נערה כל כך יפה, היא הייתה בערך 140 ס"מ גובה, ראשה מלא תלתלים, תלתלים ענקיים שעטרו את כל ראשה, וגם נפח בהם לא היה חסר. היא בחנה את פניה וראתה שפיה מלא טבעות וחניכיים שמוטים, ושיניה קצת צהובות וקטנות מידיי, היא גם ראתה שכאשר היא מחייכת- הפה שלה מתרחב מאוד וזה מגיע עד עיניה, שמתכווצות כמו סינים. חיוכה הגיע עד לאוזניה- והיא הייתה מפוחדת. "איך קוראים לך?" שאלה אותה קגומה. הילדה נראתה מהוססת: "שמי..." התחילה לומר ונשמה עמוק "קוראים לי מויאגה, אבל שמי האמיתי הוא לורה..." כולם הסתכלו עליה בצורה מוזרה והיא הסמיקה. "אני יודעת שזה מוזר, אני מאנגליה..."

 

[מית צאן]

המשך פרק א':

"ומה את עושה כאן?" שאל אינויאשה והיא ענתה בהיסוס "הלכתי לאיבוד... הייתי ליד באר גדולה במקדש ורציתי לקפוץ פנימה והרגשתי כאילו אני עפה וזה היה ממש כיף! ואז נחתתי על אדמה מוצקת ועליתי למעלה ומצאתי את עצמי כאן..." בזמן שהיא דיברה כל העיניים הופנו לקגומה, מויאגה המשיכה לדבר: "ואז דבורה ענקית רדפה אחרי עם העוקץ השלוף שלה..." פה קולה השתנק "ואני לא יודעת מה לעשות..." היא נשמה עמוק ולחשה לעצמה שרק קגומה שמעה: "אל תבכי... אל תבכי לידם..." קגומה הבינה לליבה, אבל המרחק מפה לבאר היה עצום... "כמה ימים את פה?" אלה אותה "4 ימים..." אמרה "מצאתי עצי פרי וישנתי בכפרים ולא חסרים פה נחלים..." פה חייכה חיוך עקום, שעיוות את פניה. קגומה עטפה את ידה סביב כתפה והילדה הסמיקה קלות, קגומה אמרה לה: "אל תדאגי... אנחנו נשמור עלייך בינתיים ונחזיר אותך לעולם שלך..." הילדה הסתכלה עליה בביישנות. "סליחה?" אמרה מויאגה "לעולם שלי? על מה את מדברת?" אינויאשה נאנח וישב, כי ידע שקגומה תספר את כל הסיפור. ואכן היא התחילה. הילדה הייתה קשובה ובפה פעור. "ואלו" קגומה הציגה את החבורה "סאנגו, קירארה שכבר הכרת, שיפו הקטן הזה שם, אינויאשה ומירוקו ואני" וטפחה על חזה "אני קגומה..." מויאגה אמרה בנימוס: "נעים מאוד..." אינויאשה נאנח ואמר בטורניה: "נו קגומה, דיי עם כל הפוצי מוצי ותכיני משהו לאכול!" הוא לא שלט בפה שלו וקגומה נראתה כעוסה. "אינויאשה!" היא אמרה "אוסווארי!" מויאגה ראתה את השרשרת הסגולה שהייתה על אינויאשה זוהרת בצבע סגול, ואז אותו משתטח על האדמה. היא לא התאפקה ופרצה מצחוק, מירוקו חייך וסאנגו צחקקה. רק קגומה נראתה כעוסה אבל אחרי שראתה את מויאגה צוחקת הצטרפה לצחוק עם צחוק הפעמונים המתגלגל שלה. מויאגה התפלאה כמה נערה יכולה להיות נחמדה. "בת כמה את קגומה?" שאלה אותה מויאגה. "אני..." נשנקה קגומה "בת 15... ואת?" הילדה הסמיקה "אני בת 12..." אינויאשה הרים את פרצופו ואמר: "אוח זה כאב! שיפו דיי לצחוק ותעזור לי!" שיפו הקטן נאבק בצחוק שלו ונאבק גם בלהרים את אינויאשה. אחרי שכולם התיישבו לאכול עם המקלות קגומה ראתה שמויאגה מסתבכת איתן. סאנגו נחנקה מצחוק ומירוקו היה צריך לטפוח על גבה, שיפו נאבק לא לצחוק ואינויאשה רק רטן. "אני עוד לא הספקתי לשלוט בזה.." אמרה מויאגה בביישנות מה. "קגומה אמרה לה, כובשת את צחוקה: "זה בסדר.. בואי אני אלמד אותך..." ולימדה אותה. כל הזמן הזה שיפו הסתכל על פניה. "היא לא כל כך יפה..." חשבו כולם. רק קגומה חשבה לה בראש: "היא ילדה נחמדה מאוד... מעניין מה באמת מסתתר מאחורי הביישנות והסגירות שלה..." אחרי שמויאגה אכלה, פיהקה פיהוק קטן ודמעה קצת. "מה קרה?" שאלה קגומה ומויאגה ענתה בחיוך "אני מנסה לא לפהק ליד זרים... כי תחשבו שאני מוזרה אז עצרתי את הפיהוק ודמעתי..." אינויאשה השתעמם ועלה על העץ, מירוקו התכרבל על העשב, קירארה הפכה לגדולה ונשכבה גם. מויאגה נרתעה לאחור. "אל תפחדי..." אמרה סאנגו בחביבות "היא יכולה לגדול מתי שהיא רוצה..." שיפו נשכב עליה ומויאגה השעינה בזהירות את ראשה על חזה, אבל לא היה לה נוח. במקום זאת היא הלכה בערך 5 מטרים מהם ונשכבה על הגב, מתבוננת בכוכבים בעיניים נוצצות. סאנגו נשכבה על קירארה וקגומה שכבה, מתבוננת במויאגה. "מה כל כך מלהיב בכוכבים?" חשבה והסתכלה עליה כמה שעות. הילדה לא נרדמה- להיפך, היא נראתה עירנית מתמיד...

 

[מית צאן]

חלק ב':

קגומה התקרבה אל הילדה ונשכבה לידה, מחפשת בשמים משהו מיוחד, אבל חוץ מכוכבים היא לא ראתה כלום... היא הפנתה מבט אל מויאגה וראתה שהיא שלווה מאוד, ומסתכלת למעלה- מרותקת. קגומה שאלה בהיסוס: "מויאגה... על מה את מסתכלת?" מויאגה נראתה שלווה כמיקודם והפטירה: "על כלום." והמשיכה להתבונן. קגומה הייתה מבולבלת, על כלום? "מה זאת אומרת?" שאלה אותה. מויאגה נראתה יותר מידיי שלווה "אני גרתי באנגליה" התחילה להסביר "בלונדון, זאת עיר יפה מאוד, עם מלא דברים ותמיד יש משהו חדש, ובגלל זה לא אהבתי אותה..." קגומה הסתכלה עליה במבט שואל והיא המשיכה: "אני אהבתי את השקט, את הדממה, את הכפר... עברנו ליפן וחשבתי ששם יהיו כפרים, אבל עברנו לטוקיו, שם היא כמו אנגליה, רק עם דברים אחרים..." ופה היא נאנחה והפסיקה קצת. "אף פעם לא יצא לי להתבונן ככה בכוכבים" אמרה מויאגה ברכות "תמיד היה משהו שהפריע, אם עננים, אם חוסר גבעות, אם ההורים... בעיקר לא היו גבעות... מאז שאני כאן, אני פוחדת- אבל מאושרת, מאושרת מהחופש הזה, מהשמים האלה... אני אוהבת את הריקנות, אני אוהבת להיות לבד..." קגומה פתאום הבינה. ורגש רחמים הציף אותה. "היא דיברה אמת" חשבה "אבל היא בטח מתגעגעת להוריה..." "אני כל כך אוהבת את המקום הזה..." מויאגה קטעה את חוט מחשבתה. קגומה הסתכלה על הכוכבים, ונהנתה כמו מויאגה. הכל היה כל כך יפה... היא מצמצה לרגע וכבר ראתה את השמש זוהרת- הגיע הבוקר. היא לא הבינה והביטה לידה- המקום שמויאגה הייתה שם היה ריק. היא הסתכלה לצדדים וראתה על שפת הנחל אותה, ואת קירארה משחקות במים, משפריצות זו על זו. היא התקרבה אל הנחל, ולקחה מים בכפות ידיה, היא שטפה אותן ואת פניה, ואז שתתה קצת- מתענגת על המים הצלולים והטעימים. היא ישבה על הרגליים במים וראתה את מויאגה- צווחת מהתרגשות עם קירארה, ונופלת על ברכיה בתוך המים. היא השפילה את מבטה ורעדה, וקגומה ראתה במעמקי המים אדום כהה, וידעה שהיא נפצעה. "מויאגה!" צעקה וקפצה לצידה, היא התכופפה אליה וראתה דמעה אחת בודדה זולגת במורד לחיה, היא מלמלה: "זה כואב... זה כואב..." "קירארה!" פקדה קגומה "לכי להביא את סאנגו וכולם!" קירארה נהמה אליה ורצה לכיוון העץ הגדול שבעמק. בינתיים קגומה לקחה את זרועה של מויאגה ועטפה את כתפה בה, היא תמכה בה ומויאגה צלעה- שעונה על כתפה של קגומה- לעבר הדשא. היא החלה למלמל משהו בשפה לא מובנת והסתכלה על קגומה, היא מעולם לא שמעה שפה כזאת והתאפקה לא ללטוש בה עיניים. "אני לא מבינה..." קגומה אמרה בעדינות ומויאגה עיוותה את פניה בכאב. היא המשיכה לדבר מוזר ואז הסמיקה קלות ואמרה: "אהה שכחתי שאת לא מבינה אנגלית..." "אנגלית?" שאלה קגומה "מה זה?" מויאגה לטשה בה עיניים. "זאת שפת האם שלי." אמרה בלחש. הן שמעו רגליים טופפות על הדשא והסבו את מבטן, הן ראו את אינויאשה ועל התיק של קגומה, ועליו שיפו מתנפנף, נאבק להישאר על התיק. "תאט!" צרח שיפו "תאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אינויאשה לא שמע כנראה בגלל הרוח ועצר בול לידיהם, שיפו עף ונחת על ידיה על מויאגה, והיא חייכה במתיקות וליטפה את ראשו. "דביבון נחמד..." (המממ לקוח מדבריה של סטסאוסקי) והוא השפיל את פניו ואמר בכעס מאופק: "שועל..." מויאגה צחקה ואמרה: "סליחה שועלון..." והוא נפנף בזנבו במרץ. אינויאשה הוריד לקגומה את התיק ונראה אדיש לגמרי- כמו תמיד. מויאגה לא יכלה לא ללטוש עיניים, בשיערו הלבן הארוך, שתמיד התנפנף ברוח הקלילה, בעיניו הזהובות והממיסות שתמיד הסמיקה למראיהם הישיר, האדיש והסגור ובחרבו היפיפייה טסאיגה שתמיד הקסימה אותה מחדש, שהייתה תלויה עליו. אינויאשה התחיל להתעצבן, קגומה הזהירה אותו והוא שתק והתיישב לידן. קגומה חבשה את הפצע- שכבר לא כאב. היא חיטאה אותו קודם ביוד, ומויאגה עצמה את עיניה בכאב והידקה את שפתיה כדי לא לבכות. אחר כך היא שמה על זה תחבושת וזה היה כבר יותר מרגיע... מויאגה נאנחה ופיהקה, אינויאשה נאנח בטורניה וקגומה פיהקה בעייפות מה. "הם נראים חמודים ביחד...." חשבה מויאגה כשהסתכלה על קגומה ואינויאשה אבל לא היה לה זמן לשוב יותר מידיי- היא ראתה את שיפו מזדחל על העשב שמאחורי אינויאשה והוא לא שמע אותו, מויאגה התאפקה שלא לצחוק והקשיבה לשיחת אינויאשה וקגומה, אינויאשה אמר: "את בטוחה שאינך חשה בנוכחות רסיס אבן?" וקגומה הצדיקה את עצמה: "אני לא מרגישה! מי אמר?! אני מרגישה אותו כאילו הוא היה לידי וזה משגע אותי!" רגע, רסיס אבן היא אמרה? "איזה רסיס אבן?" שאלה מויאגה בזהירות. קגומה הוציאה משהו מתיקה: "זהו רסיס אבן 4 הנשמות, עליה סיפרתי לך." מויאגה החלה להיראות חסרת מנוחה וקגומה הסתכלה עליה במבט שואל ובאה לשאול משהו, אבל באותו הרגע שיפו זינק ממחבואו על שיער אינויאשה וצרח: "אינויאשה סאמהההההההההההההההההה" ואינויאשה קפץ על רגליו, שיערו נמשך לאחור כי שיפו עלה עליו, אבל ירד ממנו והתגלגל בצחוק על העשב, מויאגה לא יכלה להתאפק וצחקה גם, כמו שני משוגעים- שיפו ומויאגה התגלגלו על הדשא וקגומה ראתה את אינויאשה מאדים יותר ויותר וידעה מה יקרה. "שיפוווווווווווווווו" צעק אינויאשה "בוא ותחטוף ממני מה שמגיע לך..." שיפו צרח קצת והחל לברוח במהירות, מתנשף אבל עדיין צוחק, אינויאשה השיג אותו בקלות, ובאגרוף לראש מחץ אותו לאדמה כמה פעמים: "כמה פעמים אמרתי לך לא להבהיל אותי!" צרח אינויאשה בזעם ומויאגה לטשה בו מבט והחלה לפחד, קגומה רצתה להרגיע אותה ואמרה בקול: "אינויאשה!" הוא הפנה את מבטו בזעם ולא ידע מה היא הולכת לומר: "מה?!" נהם הוא. קגומה קרצה למויאגה ואמרה: "אוסווארי!" מויאגה לא ידעה מה זה אוסווארי עדיין אבל ראתה שוב את השרשרת הסגולה זוהרת, ואת אינויאשה משתטח בכאב על האדמה. כולם פרצו בצחוק ושיפו כבר נחנק מצחוק, פניו אדומות ודומעות, ומויאגה הייתה צריכה לדפוק לו בעדינות על הגב שיירגע ולא ימות לה פה......

 

[מית צאן]

המשך חלק ב':

"מה זה אוסווארי?" שאלה מויאגה את מירוקו, אינויאשה, קגומה ושיפו הכינו אוכל וקירארה וסאנגו הלכו להתאמן עם הבומרנג של סאנגו, רק מירוקו ומויאגה ישבו על שפת הנחל, מדברים ביניהם. מירוקו גיחך ושאל: "קגומה אמרה לאינויאשה אוסווארי נכון?" מויאגה הנהנה בראשה והוא הסביר: "קאדה, אחותה של קיקיו (מויאגה ידעה מי זאת קיקיו) הכינה את השרשרת הזאת לאינויאשה, כך שאינויאשה צריך תמיד לציית- גם אם זה לא מוצא חן בעיניו עם קגומה אומרת לו אוסווארי..." וצחק לעצמו קצת. מויאגה הנהנה בראשה והסתכלה על המים, מבטה צלול ויפה. מירוקו לא ידע מה לעשות, זאת הייתה ילדה בדיוק בגיל המתאים- גיל 12, אבל היא לא הייתה יפה במיוחד. פתאום היא נראתה יפה והוא שאל אותה במבט יפה וצלול: "מויאגה, יש לי שאלה אישית קצת..." היא הסתכלה עליו והסמיקה קלות למבטו הישיר- זאת הייתה אות עבורו להמשיך. "התסכימי ללדת לי ילד?" שאל אותה והסתכל עליה במבט מתחנן, שמבקש משהו. לזה היא לא ציפתה- היא הייתה המומה יותר מהמומה. היא הסתכלה עליו לראות אם הוא לא צוחק, וכשראתה את פניו הרציניות קמה במהירות ורצתה לברוח- הרחק הרחק מכל החבורה המוזרה הזאת, אבל מירוקו תפס אותה והיא שחררה את ידה ממנו והתגלגלה על הדשא לנהר. היא צרחה ואינויאשה, קגומה ושיפו רצו לראות מה קורא. הם ראו את מויאגה מתגלגלת לכיוון הנהר. מירוקו ניסה להשיג אותה אך לא היה לו סיכוי. "מויאגה!" צעקה קגומה ואינויאשה טס- בטורנית מה לעבר המים. הוא פספס אותה מילימטרים והיא נפלה למים. שיפו על כתפה של קגומה רצו למטה וכולם הסתכלו על המים. מויאגה הרימה את ראשה ונשמה עמוקות- וכשראתה את כל הפרצופים המודאגים פחדה, אבל כשראתה את המבט המשועשע של אינויאשה זה הצחיק אותה- היא לא ראתה אותו אף פעם עם חצי חיוך מלגלג כזה והתחילה לצחוק. כולם צחקו חוץ מאינויאשה שרטן וחזר למחנה. מויאגה השפריצה על מירוקו, שהשפריץ על קגומה, שהשפריצה על מויאגה שהשפריצה על שיפו, והייתה מלחמת מים עליזה. סאנגו ישבה מהשיחים והלכה לשם במבט הנוזף שלה למירוקו, והוא הסמיק למראה. מויאגה בלי משים השפריצה עליה ועל קירארה וקירארה הצטרפה וסאנגו ירקה את המים והייתה מופתעת אבל גם הצטרפה לאחר כמה שניות. כולם צווחו, צעקו וצחקו ביחד ורק קירארה- שלא יכלה לדבר יבבה באושר. מויאגה מתישהו ברחה מההשפרצות הקטלניות של סאנגו עם הבומרנג שלה ועלתה קצת על הגבעה לנוח. פתאום היא ראתה משהו אחר ממשפחה וחברים- מין שילוב מוזר של שניהם- שלא הכירה. היא ראתה את שיפו משפריץ לפניה של קגומה, והיא עוצמת את עיניה בהפתעה ושמחה, מנגבת את עיניה ופותחת אותן, היא מחייכת באושר ומשפריצה עליו ואז מדגדגת אותו והוא כמעט נופל וטובע מצחוק. קירארה קיפצה בין כולם, מירוקו וסאנגו משפריצים זה על זה, מתישהו מירוקו מזנק על סאנגו ושניהם נופלים למים- צוחקים ומאושרים. "רק אינויאשה חסר..." חשבה מויאגה והסתכלה למחנה. היא ראתה את אינויאשה יושב ומביט בה. היא נפנפה אליו וצעקה: "אינויאשה! בוא!" והוא רק הביט בה בבוז ועלה על ענף של עץ ונמנם. היא קצת נעלבה אבל חזרה למחשבותיה. "הם נראים כמו משפחה מאושרת..." חשבה "אבל, לא משפחה רגילה. לא משפחה של אבא, אמא, ילדים ואולי כלב- אלה משפחה מגובשת של חברים שלא ייפרדו אלה רק אם המוות יפריד ביניהם..." באותו הזמן קגומה הרימה את שיפו אל כתפיה, מירוקו קם מסאנגו, מתנשף ועזר לה לקום, וקירארה תפסה את מקומה על כתפה של סאנגו וליקקה את לחיה. סאנגו עצמה עין אחת להרגשת הלשון המפוספסת וקגומה נפנפה למויאגה, היא החזירה נפנוף. היא ירדה אליהם וכולם התייבשו בשמש. אחרי כמה דקות ששיפו נח על בטנה של מויאגה כולם הלכו למחנה- חוץ ממויאגה. "היא סך הכל בסדר..." אמרה סאנגו לקגומה והיא הנהנה וצעקה: "מויאגה! אנחנו הולכים לאכול!" "בסדר!" צעקה היא ורצה אליהם. קגומה קיבלה אותו בחיבוק כתף וסאנגו חיבקה אותה בכתף השניה. שיפו היה על כתף אחת שלה וקירארה הייתה על ראשה. מירוקו הלך מאחוריהם ופיהק. אינויאשה חייך בליבו למחזה הזה. "מעניין למה היא בכלל לא דואגת לעצמה ולמשפחתה..." חשב בליבו. אבל לא היה לו זמן לחשוב מידיי כי הם הגיעו, קירארה קפצה מראשה ושיפו מכתפה והיא ניתקה מהזרועות המחבקים ורצה להתיישב ליד אינויאשה, היא נעצה בו מבט יפה, צלול ונוצץ. "מה יש לאכול?" שאלה, מתלהבת. הוא ענה לה בחום- לא כדרכיו "יש מרק ירקות יפניים..." היא קפצה ומחאה כף וכולם ישבו לאכול בנחת, בעוד השמש זורחת מעליהם...... מויאגה הסתכלה על כולם מתענגים על האוכל הטעים, מירוקו שיבח את הבנות ואמר: "וואי בנות... יצא היום מעולה!" קגומה חייכה בשמחה וסאנגו הסמיקה קלות. אינויאשה רק אכל באדישות ובנימוס, שיפו אכל את האוכל בידיים ומהר, כאילו לא אכל שבועות, וכל פרצופו התלכלך. מויאגה צחקה ולקחה מפית קטנה וניקתה את פניו, שהסמיקו קלות אך זרחו מאושר. קירארה אכלה את מנתה הצנועה והמשביעה ופיהקה בעייפות. היא הסתובבה סביב עצמה כמה פעמים ואז נשכבה על הדשא הרך, נרדמת. עכשיו זה נראה למויאגה ממש כמו משפחה...

 

[מית צאן]

חלק ג':

משהו היה חייב להרוס את אחר הצהריים המושלם הזה- אחרי האוכל מויאגה נשכבה על הדשא- מביטה לשמים הריקים מעננים ושיפו שוכב לצידה- מנמנם גם על הדשא- מכורבל כמו עובר ומידיי פעם משמיע נחירות קטנות- שמויאגה צחקקה כששמעה אותם. מירוקו וקגומה ישבו על שפת הנחל- מדברים. סאנגו וקירארה ישבו לילו של עץ- מנמנמות ואינויאשה על אותו עץ- יושב עירני. הוא לא היה עייף. מויאגה החליטה לעשות מעשה. היא קמה בשקט- בלי להעיר את שיפו אבל חוץ מנחרה קלה הוא לא השמיע קול. אבל כשהיא דרכה לידו- ידיו הקטנות נלפפו סביב כף רגלה ודגדגו אותה- היא נשכה את שפתיה ודמעה כדי לא לצחוק- ושחררה את המאחז. היא הלכה ולא העירה בנס את קירארה וסאנגו- ועלה בזריזות ובמיומנות על העץ. כל העת אינויאשה הסתכל עליה- חסר הבעה. היא התיישבה בענף מקביל- נאנחה בהקלה ועצמה את עיניה. אינויאשה הסתכל לצד השני- הוא ידע שהיא רצתה להתחבר איתו אבל לא רצה כל כך- אף פעם לא התחבר ממש לבני אדם. חוץ ממירוקו, סאנגו וקגומה. קגומה... חשב. כל פעם שחשב עליה היה לו דגדוג נעים בלב. עכשיו עשה פרצוף חמוץ ואמר לעצמו: "לא, אל תחשוב על קגומה- קיקיו..." משם מה תמיד כשחשב על קגומה וחש אליה חיבה- חשב על קיקיו. כאילו גופו נקרע לשני צדדים- לקגומה ולקיקיו... הוא לא ידע מה לעשות- במי לבחור? "שתיהן שונות כל כך זו מזו אך אני חש משיכה דומה לשתיהן..." חשב הוא והסתכל על מויאגה. שהביטה בו. "על מה אתה חושב?" הסתקרנה. וכשראתה את מבטו הכועס הבינה שאת אינויאשה לא שואלים דברים כאלה. "קגומה היא כמו אמא שלי..." חשבה בקול ואינויאשה הסתכל עליה- בדיוק מה שהיא רצתה. "היא תמיד דואגת לכולם" המשיכה ואינויאשה השפיל מבט "הלוואי שהייתה לי אמא או אחות גדולה כזאת..." ואינויאשה אמר: "אם מה שאת מנסה לסחוט ממני זה תגובה עליה אז לא תקבלי את זה..." היא הביטה בו ואז הוא אמר בזעם: "אם את רוצה להישאר איתנו אז רק אם קגומה רוצה..." שניהם ידעו שקגומה תרצה והיא קיפצה בשמחה על הענף וקפצה על אינויאשה. "תודה..." התנשפה וחיבקה אותו. אינויאשה חשב שהוא הולך ליפול מרוב הפתעה. חיבוקה היה קטן והיא לא עטפה את כולו- אבל הייתה בו חמימות של ילדה קטנה ותמימה- והוא אהב את זה. הוא ליטף את תלתליה הגדולים והיא ניתקה ממנו- מסמיקה. "סליחה אינויאשה סאמה..." אמרה בבושה וקפצה מהעץ- רצה לקגומה לספר את הבשורה. הקפיצה הקפיצה את קירארה- וסאנגו התעוררה. סאנגו הסתכלה לעבר מויאגה וראתה את הסומק הקל ואז פנתה להביט באינויאשה- וראתה שהוא מופתע. "מה קרה אינויאשה? מה היא עשתה?" אינויאשה הסתכל עליה והפטיר: "היא חיבקה אותי כי נתתי לה להישאר..." ולפני שסאנגו הצליחה להוציא הגה הוא אמר: "אני הולך להביא עוד עצי הסקה..." סאנגו רצתה לומר משהו אבל הוא טס לו לדרכו. היא הסתכלה לכיוון המדורה- הייתה שם ערימה של עצי הסקה שתספיק להם לכמה ימים... היא נאנחה, "תירוץ עלוב..." חשבה. היא התיישבה ליד קירארה- שהתכווצה וליטפה את ראשה- היא גרגרה. "מעניין מה הסיפור של הילדה הזאת..." חשבה "היא אוהבת אותי ואת קגומה- אבל מה באמת מסתתר מאחוריה?" קגומה שמעה צעקה נרגשת: "קגומה!" היא ומירוקו הפנו את מבטם וראו את מויאגה מדלגת אליהם. "קגומה! מירוקו! אינויאשה הרשה לי להישאר! אני אעזור לכם למצוא את אבן 4 הנשמות! תראו!" היא התנשפה והתנשמה וקגומה הושיבה אותה על ברכיה. "תירגעי..." אמרה לה ומירוקו שאל: "הוא באמת נתן לך להישאר?" מויאגה הנהנה בראשה וקפצה מקגומה, היא עמדה מול מירוקו והוא אמר: "אני שמח..." ושלח יד. קגומה כמעט אמרה משהו אבל כבר מויאגה הרגישה את מגע ידו על הישבן. היא הסמיקה וקפצה לעבר קגומה. "מירוקו!" אמרה קגומה בקול נוזף- מויאגה הסמיקה קשות. "מה?" אמר הוא "אני לא מצליח לשלוט בעצמי ליד ילדה יפיפייה..." קגומה הסתכלה על מויאגה- היא עמדה להתחרות בעגבנייה מרוב הסומק. היא הלכה לנהר ושטפה את פניה. פניה חזרו להיות יפים ונקיים. קגומה הבחינה בשורה קטנטנה של נמשים מעל אפה ומתחת לעיניה. מעל לחייה היה לה גוון ורדרד יפיפייה וקגומה פסקה בליבה שהיא ילדה בכלל לא נאה- חוץ מכמה תווי פנים אבל היא נחמדה, ללא ספק. מויאגה התיישבה לצידה וקגומה הרגישה רגש מוזר מאוד וקפצה על רגליה. "מירוקו!" צעקה "אני מרגישה בנוכחות של רסיס אבן!" מויאגה הסתכלה לצדדים בחוסר מנוחה ולחשה משהו- שאפילו מירוקו לא שמע. "מה?" קגומה שאלה- עצבנית. היא רצתה לדעת מאיפה הרגש הלחוץ הזה, זה כל כך קרוב... אבל איפה?! "אני יודעת איפה רסיס האבן..." אמרה מויאגה והלכה לכיוון הנהר. קגומה רצה בעקבותיה ומבטו של מירוקו עקב אחריהן. מויאגה נעצרה ליד אבן גדולה והרימה אותה- קגומה ראתה שבמרכז האבן היה שקע- ומתחת לשקע... "האבן!" צעקה קגומה וחטפה אותו משם. מויאגה הפילה את האבן והסמיקה. "למה לא סיפרת לי?" נזפה קגומה. "אני... אני..." למויאגה לא היו מילים. קגומה התרככה. "לא נורא- העיקר שגילית..." הם שמעו רעש- מאין מסוק מדומה ופנו לאחור- אינויאשה רץ לעברן ועצר לידן- שיפו נתלה על שיערו- צועק. "מויאגה אצלכן?" שאל אינויאשה בדאגה וראה בידיה של קגומה משהו נוצץ והביט מקרוב- הוא פלט צעקה. מירוקו רץ לעברם ושיפו טיפס למצחו של אינויאשה- פניו לבשו ערשת של "אני לא מאמין!" והוא נפל לידיה של קגומה. האבן נפלה על האדמה ומויאגה חטפה אותה משם- עוטפת אותה באצבעותיה- כעין גינון עליה... אינויאשה לא התאפק וצעק: "תמיד ידעתי שהיא מסתירה משהו! היה בה משהו מסתורי! עכשיו תתני לי את האבן ולא..." ונגע בטסאיגה לאות איום. רגליה של מויאגה רעדו. היא זרקה את האבן לרגלי קגומה- ונשברה. היא החלה לבכות וברחה משם- מהר ככל שנשאו אותה רגליה. "מויאגה!!!!!" צעקו קגומה ושיפו. אצל שיפו עמדו דמעות בעיניים וקגומה הפנתה את זעמה אל אינויאשה וצרחה עליו: "מה עשית?! היא גילתה לי איפה האבן! והיא רצתה לבקש סליחה! אגואיסט שכמותך..." היא לקחה את הרסיס ושמה אותו בכף ידו של אינויאשה- ורצה אחרי מויאגה בצעקותיה: "מויאגה! מויאגה!" אינויאשה עמד דום- ונראה כועס. הוא נאנח בכעס והלך למחנה. "אינויאשה!" הפעם מירוקו הוא זה שדיבר. "לך למויאגה ותתנצל!" "לא רוצה!" הפטיר אינויאשה. "לא מגיעה לה שום סליחה... היא הסתירה מאיתנו את זה- אי אפשר לבטוח בה..." הוא לא יכל להמשיך לדבר כי שיפו- אחוז זעם רץ אליו, קפץ עליו והחל חובט ונושך אותו- אינויאשה פלט זעקת כאב והוריד את היצור הקטן והכועס. הוא עמד לזנק שוב אבל אינויאשה תפס אותו בזנבו. "מה אתה עושה?!" אמר אינויאשה והחטיף לו אגרוף בפרצוף. "מה עשית?!" אמר שיפו בכאב "בגללך היא הלכה..." "מה איכפת לך ממנה?" צעק אינויאשה ומירוקו גירד את סנטרו ואמר: "פשוט מאוד- נראה לי ששיפו שלנו מחבב אותה..." אינויאשה נחר בבוז. "אז שכחת את סאוטסקי (או איך שלא קוראים לה...) הא?" שיפו הסמיק קלות- נשך את ידו של אינויאשה וכאשר אינויאשה הרפה ממנו- רץ למחנה לספר לסאנגו הכל.

 

[מית צאן]

המשך חלק ג':

אינויאשה נאנח ומירוקו הפטיר לעומתו: "אני הייתי מציע שתלך ותתנצל..." והלך גם הוא למחנה. אינויאשה עמד עובד עצות וחבט באגרופו באדמה. הוא הלך לכיוון היער בעצלתיים- מקווה לא לפגוש את קגומה אבל היא בדיוק חזרה... מויאגה רצה מהר ככל שנשאו אותה רגליה. היא נתקלה באבנים, בשורשים אבל רק גנחה בכאב והמשיכה לרוץ. היא שמעה מתישהו את צעקות קגומה והתחבאה מאחורי עץ. קגומה עצרה וצעקה בשמה כמה פעמים. והיא המשיכה להתחבא. קגומה נאנחה וחזרה. מויאגה אמרה בליבה: "סליחה קגומה- אבל תמיד ידעתי שאני קטנה מידיי ולא מבינה מידיי בשבילכם..." היא המשיכה ללכת- היא הייתה רעבה ועייפה. היא ריחמה על עצמה. בלי האבן- היא הייתה פגיעה כמו תולעת בלי הסוואה- שציפור כל רגע תבוא לטרוף אותה..." היא נזכרה בפניו בכועסים של אינויאשה ובכתה קצת, היא חשבה עד כמה אפשר להיות סגור ואדיש, והתחילה לפתח שנאה כלפיי שד הכלב. "יש רק כמה דברים טובים בחבורה הזאת..." חשבה "קגומה- כי היא המלאך השומר של כולם, אבל היא כל כך תמימה שהיא אוהבת את אינויאשה... ושיפו- שהוא היצור הכי חמוד שהכרתי וקירארה, סאנגו וקצת..." פה הסמיקה "החרמן הזה שמתחיל עם ילדות קטנות..." היא נזכרה שסאנגו סיפרה לה פעם שהוא לא מתחיל רק עם ילדות- אלה עם כל בת יפה שהוא רואה... היא זכרה איך צחקה אז ורחמיה העצמיים שבו והשפיעו עליה. "אני כל כך תמימה ומסכנה..." באותו הרגע היא נשכבה מתחת לעץ והמשיכה לחשוב. "מסכנה קגומה- היא בטח דואגת לי..." היא התחילה לחשוב אולי כן לחזור אליהם- אבל ישר ביטלה את המחשבה הזאת. "הם יותר מידיי גדולים וטובים בשבילי..." חשבה "אני סתם מסכנה לידם- הם לא יודעים באמת את הסיפור שלי..." היא החלה לחוש עייפות. קורי שינה החלו אופפים את פניה והיא פיהקה פיהוק גדול. היא התכרבלה מתחת לעץ ונרדמה. אחרי כמה שעות היא הרגישה צל מעליה ונשימות קטנות מעליה ופקחת את עיניה- היא החלה צורחת בבהלה ומי שעמד מולה החל לצרוח גם. יחד הם נשמעו כמו מקהלה והבריחו ציפורים, עורבים וארנבים.

 

[מית צאן]

חלק ד':

מויאגה נשענה לאחור והסתכלה בדמות שהפחידה אותה- היא בחנה אותה בעיניה ונשמה לרווחה. הדמות הביטה בה בחשש מה ולא הבינה מדוע נבהלה ממנה- היא מצמצה. "למה הפחדת אותי ילדה קטנה?!" נזפה מויאגה בה, למרות שהילדה הייתה קטנה ממנה רק בערך ב-3 שנים... היה לה שיער שחור חלק שמתנופף ברוח- מבטה עליז ואוהב והיא נראתה ילדה מאושרת- מה שגרם לליבה של מויאגה להיצבט בקנאה. "אני..." התחילה לומר אבל אז שמעה קול מקרקר מאחורי השיחים אומר: "רין... רין... היכן את? את יודעת שסשומארו סאמה לא אוהב שאת מתרחקת הרבה..." הילדה נאנחה ואמרה: "אני כאן ג'אקן! ויש כאן ילדה שהיא לגמרי לבדה..." רין הסתכלה עליה במבט בוחן ואמרה לעצמה שהיא חושבת לידה שהיא הכי יפה בעולם. ג'אקן הופיע מאחורי השיחים והיא הסתכלה עליו. "אולי אני יפה לידה" חשבה רין "אבל היא נראית כמו מלכת יופי ליד ג'אקן..." וצחקה בקול. מויאגה נבהלה למראה ה... ה... לא הייתה לה הגדרה לג'אקן. הוא נראה לה כמו... כמו... כמו מין חייזר קטן, קמטים גדולים במצחו, מחזיק כמו מקל או שרביט גדול ומוזר, עיניו כמו עיניי נחש- גדולות ואישוניו נראו כמו חריצים קטנים וצרים. היא נרתעה אבל כששמעה את הצחוק של רין נרגעה. "הוא כנראה חבר שלה..." חשבה וג'אקן כאילו התנצל: "יש לה התקפי צחוק... דרך אגב- אני ג'אקן, העבד של סשומארו סאמה!" אמר בגאווה. ומויאגה לחצה את ידו החייזרית. "מי זה סשומארו?" שאלה ורין פערה אליה זוג עיניים גדולות וג'אקן הרחיק את ידו מידה כאילו הייתה מורעלת. רין שאלה בשקט- כאילו היא מסבירה משהו לילד קטן שלא מבין: "את לא מכירה את סשומארו סאמה?" והיא ענתה: "לא... מי זה? שד?" ג'אקן נראה שוב גאה ומלמל: "אהה סשומארו...." *משתעל* "אז ככה, סשומארו הוא שד כלב רב עוצמה- אביו היה שד הכלב החזק ביותר ואימו הייתה שדה..." באמצע דבריו רין לחשה אל מויאגה: "כדאי לך ללכת כי הוא יתחיל עם הסיפורים שלו..." וצחקקה. מויאגה הנהנה בראשה והלכה אחרי רין. אבל פתאום שמעה: "יש לו גם אח קטן... שמו-" אבל מויאגה לא שמעה מה היה שמו. כי רין והיא כבר היו מאחורי השיחים- צוחקת בלחש. "בואי" החזיקה רין בידה "אני אכיר לך את אה-און, הם אוהבים ילדים כמוני..." והיא הבליטה את חזה הקטן בגאווה. מויאגה לא ידעה מה זה אה-און- אבל הלכה אחרי רין כי ראתה שהיא והחייזר המשונה- ג'אקן לא היו מזיקים... הן הלכו אל מעבר לשיחים, כשהן היו באמצע מויאגה שמעה צעקה מיוסרת וטפיפות רגליים וראתה את ג'אקן מציץ מהשיחים- נעלב. "רין!" צעק הוא "למה שוב הלכת?!" הוא כמעט בכה "בדיוק עמדתי לומר ש..." "אויש ג'אקן..." צחקה רין וליטפה את ראשו הקירח "אל תיעלב- רק רציתי להראות לה את אה-און..." הוא נראה פחות נעלב ואמר: "אני אוביל!" וצעד גאה בראש החבורה. מויאגה פסקה בליבה שהם יצורים חביבים לגמרי: רין החמודה והמצחיקה וג'אקן החמוד והמצחיק... הם הובילו אותה למרעה ירוק, פתוח ויפה. היא פערה פה והייתה מוקסמת, זה הרבה יותר יפה מהעמק של אינויאשה וקגומה... שוב קגומה! היא ניערה את ראשה ואמרה: "המקום הזה יפה רין..." "תודה לך... אמממ מה שמך?" שאלה היא בתמימות. מויאגה דפקה קלות בראשה- דבר שהצחיק את רין. "שכחתי להציג את עצמי" אמרה בחשיבות וקדה קידה "לי קוראים לורה אהה..." אמרה בבלבול "בעצם- מויאגה. לורה זה השם האנגלי שלי- אני מאנגליה..." רין הנהנה בהבנה ומויאגה שמעה קול מוזר- מאין נחרה כמו של סוס אבל מצליפה כמו... "יש כאן דרקון?!" הסתכלה לצדדים בחשש, לעומתה- רין חייכה וצעקה: "אה! און! בואו הנה!" אחרי הצעקה היא חייכה בשמחה למויאגה וקיפצה במקום. פתאום מויאגה הרגישה את האדמה רועדת תחת רגליה, רין אמרה בסיפוק: "אה-און באים!" מויאגה החלה לפחד, היא השפילה מבט וראתה אבנים קטנטנות רוקדות באדמה החשופה והיבשה- היא הסתכלה על סנדליה. זה היה מוזר, הם כאילו רקדו ריקוד משלהם, מויאגה רצתה להפוך לאבן ולהיבלע או להיעלם באדמה הבטוחה מכל דרקון... היא שמה

שהיא הייתה היחידה עם סנדלים- חוץ מקגומה. היא ידעה שהיא באה מהזמן שלה אבל היא התביישה למראה רגליה הלבושות בסנדלים, לקחה אותם בידיה וזרקה אותם רחוק. הם כמעט פגעו בג'אקן והוא זעם עליה: "מה עשית?!" אבל לפני שיכלה לענות היא ראתה את אה-און ונפלטה צעקה מפיה. היא נפלה אחורה, ידיה תומכות בה שלא תיחבט באדמה והיא הסתכלה- מבועתת מפחד ביצורים שלדברי רין נקראו "אה-און". הם היו כמו דרקונים- ממש כמו דרקונים. עם קשקשים יפהפיים שעיטרו את גופם הגדול, היו להם שני ראשים גדולים ורחבים ועיניים מפחידות- כמו לנחש, עם אישונים כמו חריצים ארוכים. היו להם מחסומים גדולים לפיהם, מויאגה לא ידעה למה- אבל לא רצתה לשאול יותר מידיי שאלות על ההתחלה, רין מצאה חן בעיניה והיא לא רצתה לקלקל. הייתה להם רעמה זקופה כמו של סוסים ואוזניים גדולות שהתנופפו אנה ואנה, ממש כמו סוסים... היה להם זנב ארוך וגדול- ממש כמו דרקון. מויאגה רעדה וזחלה לאחור בשקט. היא שמעה את רין ממלמלת: "סוסים טובים... סוסים טובים..." מה שהפליא את מויאגה עוד יותר, שהם התחילו לחכך את ראשם בידה ולריב מי ישען על כתפותיה הצנומות. הם התחילו לריב, מנסים לפתוח את המחסומים הגדולים. רין צחקה אבל כשראתה שזה מתפתח אמרה בקול תקיף וקטן: "אה-און! דיי כבר!" למרבה הפלא הם הפסיקו וג'אקן מלמל: "איפה סשומארו סאמה?! אני מתחיל לדאוג..." רין מלמלה: "הוא עוד מעט בא- הוא הבטיח לי..." רין הסתובבה וראתה את מויאגה- במצבה. היא חייכה אליה בחמימות ואמרה: "הם אוהבים ילדים... בואי!" מויאגה לא רצתה להיראות פחדנית ליד ילדה קטנה ממנה וניגשה באומץ ליצור המוזר. רין התרחקה קצת ומויאגה שלחה יד. "עצרי!" אמרה רין "עכשיו תתני להם לבוא לידיים שלך!" היא עצרה במקומה והיצור ניתר בעליצות לצידה, רחרח את כפות ידיה והתחכך בהם- וזה היה נעים. "טוב... טוב..." היא לא ממש ידעה איך לקרוא לו, או להם, אבל היא ליטפה אותם.

 

[מית צאן]

המשך חלק ד':

"עכשיו" צהלה רין "בואי נרכב עליהם עד שסשומארו סאמה יגיע!" מויאגה נראתה מבולבלת "לרכב?!" שאלה ורק עכשיו הבינה במושכות על פיהם ואוכף על גבם. "כן!" צהלה רין ומויאגה אמרה בחשש: "זה לא מסוכן?!" ג'אקן אמר: "לא, זה לא מסוכן..." רין חייכה אבל אז ג'אקן אמר בכעס: "אבל סשומארו סאמה לא מרשה!" רין נחרה נחרת בוז קטנה. "אל תדאג" אמרה "הוא לא יהרוג אותי או משהו..." רין הראתה למויאגה איך לעלות על אה-און ושתיהן עלו- המרחק מהאדמה לא היה רב- אך מויאגה חשבה והחליטה לתפוס פיקוד, היא תפסה את המושכות ונגעה קלות בעקביה על צד החיה הגדולה. "דיו!" צעקה ואה-און התחיל לרוץ. "זה ממש כמו סוסים..." חשבה מויאגה. הם הקיפו את כל המרעה והתכוננו לחזור לנקודת ההתחלה, כשמויאגה ראתה דמות גדולה מגיעה- היא הייתה גדולה ועם פרווה משונה על כתפה וזרוע אחת שמוטה. ג'אקן רץ לעבר הדמות, מויאגה ראתה שהוא משתחווה ומלמל: "סשומארו סאמה... סשומארו סאמה..." מויאגה הבינה שזה סשומארו והיא הדהירה את "אה-און" לעברו. רין חיבקה את מותניה כל הדרך וכשראתה שהיא עוצרת היא הסתכלה קדימה, כשראתה את הדמות "סשומארו", קפצה מ"אה-און" ודילגה מסביבו ומלמלה בשמחה: "סשומארו סאמה... סשומארו סאמה..." מויאגה לא הבינה מדוע הם חולקים לו כבוד כזה, ופסקה בליבה שתשאל את רין מתי שהדמות לא תהיה בסביבה. סשומארו פנה להביט במויאגה והזדעזע לראות שהיא בת אנוש, ושהיא רוכבת על "סוסיו". הוא מלמל משהו שמויאגה לא שמעה אבל ה"סוסים" שמעו ודהרו לעברו. מויאגה חיבקה את צווארם כדי שלא תיפול, כי הם דהרו כמו משוגעים ונעצרו ממש מולו. מויאגה הרימה ראש, התנשפה ונשמה בכבדות, טיפות קטנות של זיעה גלשו במורד פניה ולחייה היו סמוקות. סשומארו החזיק אותם ואמר לרין בלי לסובב את ראשו: "רין!" היא קפצה לצידו והצדיעה: "האי!" אמרה ועמדה דום וסשומארו פנה להביט בה. הוא אמר: "מה אמרתי על רכיבה עליהם ללא השגחתי?!" רין השפילה מבט. "ומה אמרתי" המשיך "על הבאת זרים לכאן? ועוד בני אנוש? רין..." כאן קולו התרכך "אני לא אוהב בני אנוש ואת יודעת את זה..." "אז למה לקחת אותי?" הקשתה עליו בפעם המיליון ומויאגה לא הבינה שום דבר. סשומארו נאנח. "על זה" אמר "אענה מאוחר יותר..." הוא פנה להביט במויאגה. עכשיו יכלה לבחון אותו: פניו היו לבנים מאוד, וחדים, אבל עם יופי שהיא לא יכלה לתאר, בשני צידיי פניו, מעל לחייו היו שני פסים קטנים בצבע ורדרד ומעל עיניו היו מין צלליות בצבע בורדו, שיערו היה לבן כשלג (אבל לא נוצץ כשלג

) על מצחו היה סימן של ירח בצבע שחור. בגדיו היו מוזרים, כמו של שולטאן או נסיך מהמאה הקודמת, ועל כתפו האחת הייתה פרווה ענקית ויפה של... היא לא ידעה של מה, משום מה הייתה לה תשוקת פתע ללטף את הדבר הזה, זה כאילו משך אותה אליו. פניו היו אדישים, זה היה נראה כאילו שום דבר שבעולם לא היה מפר את השלווה הזאת שעל פניו... "תרדי." הוא אמר, הוא אמר את זה בטון משונה, לא תקיף במיוחד אבל סמכותי והיא לא העזה להפר. היא קפצה מגבם של אה- און והוא שאל אותה: "מי את ילדה קטנה?" היא עמדה לומר: "אני לא ילדה קטנה!" אבל התאפקה. היא לא רצתה להפר את האווירה הרגועה- מוזרה הזאת... "אני..." מלמלה "אני מויאגה, ואני באה מעולם אחר מזה!" סשומארו לא נראה מופתע ושאל: "מה זה העולם שלך?" והיא אמרה בלי להזכיר את שמה של קגומה: "500 שנה קדימה, עברתי בבאר..." הוא הסתכל עליה ושאל בלחש: "את מכירה את אינויאשה?" שאלה זאת הכעיסה אותה כי היא נזכרה בחבורה העליזה שלא קיבלה אותה. "כן!" אמרה בכעס מה. סשומארו הסתכל עליה ורין צהלה: "סשומארו סאמה? אחיך הקטן?" מויאגה פערה פה והסתכלה על רין, לראות אם היא מתלוצצת. אחיו הקטן?! אינויאשה?! היא הפנתה מבט לסשומארו ובחנה אותו שוב, אולי דמיון פעוט, אבל יש דמיון פעוט בין כל השדים. סשומארו נתן ברין מבט כועס- אדיש. ג'אקן התפרץ. "רין! למה עשית את זה?! את יודעת שסשומארו סאמה לא אוהב שמתפרצים לו לחיים!" סשומארו הפנה את אותו מבט לג'אקן וג'אקן התבייש והסמיק קלות, נותן לעורו הירוק גוון בורדו. "סליחה סשומארו סאמה..." מלמל והשתחווה עד שקצה אפו נגע באדמה המלוכלכת. מויאגה וסשומארו הסתכלו זה על זה וסשומארו אמר: "את בטח מופתעת." היא הנהנה "את רוצה להבין הכל?" היא הנהנה בבושה והוא הלך והתיישב על סלע גדול. רין ישבה לצידו ונשענה עליו, כאילו היה אביה או אחיה הגדול, ג'אקן ישב בצידו השני, כאילו שומר ומויאגה ישבה מולו, יחד הם נראו כמו חבורה משונה. "אני אספר לך כמה דברים ואז נראה מה עושים איתך..." פתח סשומארו וטון דיבורו גרם למויאגה להרגיש לא רצויה, והיא השפילה מבט. הוא התחיל לספר לה סיפור שכמותו לא שמעה אף פעם.....

 

[אלונית 2006]

יפה!!!!!אהההבתי!

 

[Hikaru no Yani]

יפה!!!

 

[NOYMAN12]

מהמם !!!!!!!!!!!!!

קראתי את החלקים הראשים תמשיכי תמשיכי מהר !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[טבו לשי]

ממש ממש יפה!!!