אני מבינה את מעתוק.
בתור אחת שתמיד היתה פליזרית, אני יכולה להזדהות עם החולשה שלה. בחורה שכל חייה הרגישה לא מספיק טובה, מגיעה לתכנית טלויזיה עם רייטינג גבוה ומוכנה לעשות הכל כדי להיות אהובה. אהובה על הקהל בבית ועל החברים שלה בפנים. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה/נערה מנסה להיות תמיד בסדר עם כולם, לא פעם מצאתי את עצמי באמצע בריב בין חברות, לא יכולתי לקחת צד כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שיכעסו עלי, חשבתי שאני לא ראויה לחברות נאמנות ואהבה רק מעצם היותי אני.
אז באמת תמיד הייתי אהובה ותמיד מוקפת חברים, כמו מעתוק, אבל באיזה מחיר? במחיר ויתור על עצמי, במחיר פגיעה בעצמי. הרבה פעמים הבלגתי וויתרתי ואפילו עשיתי את עצמי סתומה ולא מבינה כשירדו עלי או פגעו בי רק כי לא רציתי להכנס לעימות, פחדתי פחד מוות מעימותים ומריבות.
אז מעתוק אמנם כבר לא ילדה קטנה, והיא באמת מנסה לעמוד על שלה אבל גם נבהלת כשהאסטרטגיה שלה דל להתחבב על כולם נסדקת ונשברת והיא מוצאת את עצמה מותקפת ע"י חבריה הטובים אחרי כל המאמץ והמחיקה העצמית שהיא עשתה, זה לא קל.
אני לא מעריכה את התכונות האלה לא אצלי ולא אצל מעתוק אבל אני יכולה להבין את הבכי ואת הקושי שהיא נמצאת בו בימים האחרונים.
לפעמים במשחק זה נראה שאנחנו שוכחים שהדמויות על המסך הן אנושיות, וואלה גם אברהם שנוא נפשי המתעלל, גם הוא בן אדם, ההתעללות שלו בסתיו קשה לצפיה אבל גם הוא כנראה אדם שכבר הגיע לקצה והאשם העיקרי בעיני בהתעללות ובהתעמרות הזאת זה האח הגדול הרופס והעלוב שמאפשר את הפארסה הזאת.
אני מאחלת לכולם שיצאו משם שפויים ובריאים נפשית, נסיון העבר מראה, לצערי, שרוב הסיכויים שלא כולם יצאו ככה.
