וו'
לשולה שלום. כתבתי בזמנו כי הו משמשת בעיקר לחיבור, (הדוגמא שנדרשתי אליה היתה הפסוק הפותח את ספר שמות, ואלה שמות, שפרשנים קושרים בו את סיפור יציאת מצריים לסיפור הירידה אליה, ללמד שמדובר ברצף אחד ולא בסיפורים מנותקים.) ועדיין אני מחזיק בדעתי. נוסף לכך, נראה לי כי לא רק לאגוד את הנושא המסויים הנדון במקום פלוני, לזה שהופיע לפניו, כי אם לאגוד את כל התורה כולה לרצף אחד, ובהחלט, כפי שאת כותבת, האווירה העולה מהטקסטים מקרינה קדושה ייחודית. האמת , מה שהפתיע אותי היא העובדה שהובאה בתחילת המאמר, שלמעלה מ71% מהפסוקים בתורה מתחילים בוו, שזה ממצא ה"זועק" לפירוש משמעותו. לצערי, כותב מאמר התמקד בעיקר בתיאור התופעה (ועל כך יבורך בהחלט!) ופחות העמיד הסברים מספקים, והסברים אילו נותר לכל אחד מאיתנו לחפש. אילולי דמיסתפינא, הייתי מעלה תאוריה כי כללי השפה שלנו השתנו מעט לאורך הדורות, ומה שהיה אולי מקובל אז, אינו מקובל היום. ובהחלט יתכן כי השפה של אז סבלה וו בתחילת משפט, מה שבעברית מודרנית ייחשב לרוב כשגיאה דיקדוקית. למרבה הצער, אין מספיק טקסטים ארוכים מתקופת המקרא, כך שלא יהיה קל לאמת תיאוריה כזו. בדיקה חפוזה שערכתי מול טקסט ארוך דיו וקדום דיו – מצבת מישע – מעלה כי גם שם תופעה זו שרירה וקיימת, רוב המשפטים אכן פותחים בוו החיבור. עיון חפוז בכתובת השילוח מעלה גם הוא ריבוי ווים פותחי משפטים, אם כי לא באותה תדירות. אבל , כאמור, זהו נושא למחקר רציני ולא לסברות כרס חפוזות