תאריך עברי, יום הולדת, לבטים...

[אלי פלס]

תודה לכולם...

נראה לי שלגבי יום ההולדת הזה, אני כבר פטור מהתלבטות. הוא עבר. אבל עדיין, הדיון חשוב. להתקשר או לא להתקשר? אפשר כבר עכשיו להתחיל את הדיון לקראת פורים... להתקשר או לא?

 

[ניצבת]

מתגובתך לדיון שהתפתח בענין יום

ההולדת נראה לי שאתה לא מנסה להתמודד אלא להדחיק, הדחקה היא חלק ממנגנוני ננגנה שלנו זה בערך כמו בת יענה המשקיעה את ראשה בחול וחושבת שלא רואים אותה ושהבעיה לא קיימת. מה זה משנה יום הולדת או פורים הענין הוא האם אני צריך או יכול או מסוגל להתמודד עם הורי? עם הכעס שלהם? עם חוסר הקבלה שלהם? אני מאוד בעד שמירה על קשר אני חושבת שבטווח הרחוק כאשר אי פעם תחליט להיות דו מיני ולהקים משפחה תרצה קשר עם הוריך ואולי תוכל להיכנס לנעליים שלהם מבחינת החשיבה.

 

[אלי פלס]

ניצבת רעועה...

אני לא זקוק לציונים ממך או מאדם אחר על התנהגותי ועל ההחלטות שאני מקבל. הבעיה קיימת ואני עומד במרכזה. השאלה היא אם אני צריך לדחוף את עצמי שוב ושוב ולחטוף את המכות מהסערה או שאני אנסה לכופף את הראש בתקווה שאי פעם, בסערה תשכח. השאלה היא לא אם אני מסוגל להתמודד עם הורי. אני חושב שהוכחתי עד היום שאני בהחלט מסוגל להתמודד אתם. בנתיים, הם מנסים בכוח להוכיח שהם לא מסוגלים להתמודד איתי. לגיטימי. אני מקבל את הבחירה שלהם. רק שלא ידרשו ממני לעמוד ולחכות לסתירה הבאה. אני לא יודע אם את מסוגלת בכלל להבין מה קורה לילד שבגיל 17 מוצא את עצמו ברחוב. גם בהוסטל ´אתנחתא´ (הוסטל לנערים מחוסרי דיור) בירושלים, בו שהיתי ארבעה חודשים, גם לאחר מכן ולמעשה, עד היום, יש לי לילות ללא שינה מלאי תסכולים בעניין הקשר עם ההורים. פעם אחר פעם אני מגיע למסקנה שלא אני הוא האשם אך, אי-האשמה כאן לא מועילה... בשנתיים וחצי האחרונות אני עובר טיפול פסיכולוגי על בסיס שבועי... או בקיצור, אני, בניגוד לאחרים, כן מנסה להתמודד עם עצמי ועם העובר עלי (גם כשזה לא באשמתי). אני לא צריך שאחת כמותך תבוא ותנסה להעביר עלי ביקורת ממקום בו אין היא יכולה אף לראות את קצה קיצה של הבעיה. זהו זה. את יכולה מכאן והלאה להמשיך ולכתוב את כל העולה על רוחך. אני בוחר להתעלם. תראי בחוסר התגובה שלי מה שתרצי, תפרשי זאת כיצד שתביני. בתיאבון. נ.ב. "אם אי פעם תחליט להיות דו מיני..."??? על זה נאמר: כשתגדלי, תביני.

 

[shin5]

נתק איתם כל קשר

נסה לשכוח מהם לגמרי, בשביל מה אתה צריך אותם על הראש אתה כבר ילד גדול

 

[טלי-]

לא לשרוף גשרים

לא נכון. בגיל ההתבגרות זקוקים לתמיכה מההורים ומהסביבה הקרובה. על אף המרדנות האופיינית. הוא צריך להזהר לא לשרוף גשרים,לאט לאט כולם יתרגלו לעובדת "קיומך"... והכל יסתדר.בהצלחה.

 

[אורלי^]

אלי אתה לא חייב שום דין וחשבון לאף

אחד ולכולם אני רוצה להגיד זה לא עניינכם הוא בסה"כ רצה לשתף אותכם במשהו שעבר עליו לא כדי שתכנסו לו לחיים ותייעצו לו מה לעשות ואלי קראתי מה שכתבת עצוב לי נורא לקרוא את הדברים תקח ממני

ויום טוב שיהיה לכם

 

[טל קר]

לאורלי - בקשר לשאלתך בפורום השני

רציתי לספר לך שיש לי חברת ילדות, שאני מכירה כבר כמעט עשרים שנה. היינו יחד בגן, וישבנו יחד ביסודי, וישבנו יחד בחטיבה, בתיכון נפרדנו לכיתות מקבילות אבל באותו תיכון, ובצבא שוב נפגשנו בקריה, והיא גרה שתי דקות הליכה מבית ההורים שלי. אלא מאי? הדעות הפוליטיות שלנו הפוכות שחבל על הזמן. אני בשמאל, היא בימין-ימין. אז אחרי כמה פעמים של שיחות בטונים גבוהים של "אני לא מאמינה/אני מזועזעת איך את יכולה לחשוב ככה" החלטנו שלא לדבר יותר על פוליטיקה. וכל פעם שנגררנו לפוליטיקה נניח בגלל ארועי היום, אז אחת מאיתנו היתה אומרת "בואי לא נכנס לפוליטיקה, חבל שסתם נריב, את לא תשכנעי אותי ואני לא אשכנע אותך" וכך הקשר נמשך למרות הפער העצום מבחינת דעות פוליטיות. מציעה לך להציע לחברתך לעשות משהו דומה. לשוחח בכל נושא, מלבד הנושא הזה, כי זה יהיה סתם לריב, כי היא לא תשכנע אותך ואת לא אותה.

 

[אורלי^]

תודה רבה על העיצה נראה לי שזה

מה שאני יעשה

 

[אתאיסט עם ציציות]

אשתדל להיות זהיר,

אבל מכיון שאני מכיר אישית את כל הנפשות הפועלות... הנה דעתי הצנועה (לא מחייבת אבל בהחלט שקולה), בין אחיך ואחיותיך, יש שמשתדלים לשמור על הקשר איתך יותר ויש פחות, אבל כמעט כולם שמחים לכל דרישת שלום ממך, וכמהים לדעת יותר עליך, אם אתה באמת רוצה לחזק/לחדש/לשפר את הקשר עם המשפחה (אמא, אבא), עשה זאת דרך אותם מאחיך ששמחים לשמוע אותך וממך, אני לא אזכיר שמות אבל בהחלט יותר מאחד או שניים יהיו לך לפה במשפחה. בהצלחה

 

[אלי פלס]

אמממ...

מה דעתך ליצור קשר במייל: [email protected]???

 

[פיניע]

דבר נוסף

מותר לך (בשם עקרון החופש) להתלבש כמו שאתה רוצה ולדבר איך שאתה רוצה, אבל בשם אותו עקרון, מותר גם לאמא שלך להגיד לך שהיא לא מרוצה ממה שאתה עושה... אם היא לא צועקת ומקללת, למה אתה שולל ממנה את הזכות להביע את דעתה? היא לא מתפללת שיקרה לך משהוא רע! היא מתפללת שתנהג כמו שהיא רוצה, וזה בטח מותר לה (להתפלל), ואין לך ממה להיפגע אם היא אומרת לך את זה. במונחי התרבות החרדית שממנה היא באה ושם היא חיה, זה ביטוי לאהבה, ואני בטוח שכשתהיה יותר בטוח בדרכך, תהיה פחות פגיע לביקורת, גם אם היא באה מאדם אוהב. לחיים! בידידות נצח

 

[אלי פלס]

וודאי שמותר לה...

הבעיה מתעוררת כשהיא אינה רוצה או לפחות אינה עושה דבר כדי לעמוד איתי בקשר והקשר היחיד, אם קיים, מתבסס על זה שאני ארים טלפון. שאבוא לבקר? אני אפילו לא יכול להעז לחשוב על זה... כשאני מרים טלפון, היא אפילו לא שואלת מה שלומי ואם הכל בסדר. אני יכול לנסות לנתב את השיחה כדי שתהיה אישית אבל...גורנישט. מבחינתה, השיחה כולה היא "אמן", "שהרבי יעזור" וכו´... כאן קיימת הבעיה.

 

[AYELET1]

במקומך הייתי מתקשרת

(לפחות כך אני חושבת... לא סתם נאמר "לא תדון את חברך עד שתעמוד במקומו"). קח בחשבון שהורים תולים את תקוותיהם בדור ההמשך. זה לא טוב, זה לא רצוי אבל זה ככה! גם קשה לה, גם , אני מתארת לעצמי, יש עליה לחץ מהסביבה. והסביבה זה גם שכנים וידידים, וגם קרובי משחה מזועזעים

. זה לא מצדיק את היחס, אבל אלו נקודות "מקלות". ולמה שאתה תתקשר ולא היא? כי אתה הבן והיא ההורה ... אתה עלול להצטער מאד , בעוד שנים,שלא המשכת את הקשר, גם אם הוא קלוש, גם אם הוריך לא עושים הרבה להמשיכו.

 

[פיניע]

גם אני

חושב כך, אתמול פגשתי את אחיך במסגרת ההתנדבות שלנו, והוא שמח לשמוע שיש לי קשר איתך, ולו גם קלוש, אני בטוח שאם היית מתקשר אליו ומבקש למסור לאמך את איחוליך ליום הולדתה, הוא היה מוצא את ההזדמנות להעביר את הברכה באופן שהיא לא תעורר כעס.

 

[אלי פלס]

תמסור ד"ש חמה

לאחי. בנוגע ל"קלוש" וגם בנוגע אליו, זה יכול להשתנות.

 

[בן חור]

אני לא שופט אותך, אבל רק תזכור

שמבחינת אמך,דת זה מה שהיא חונכה עליו כדבר הטוב היחיד למען האדם באשר הוא,ועל כן בתור אמא האינסטינקט שלה יכתיב לה לרצות מתוך אהבה אמהית שלכל הפחות תהיה מסורתי...אתה יכול להקל עליה מעט בעמעום המצב, ןאם זה לא בראש שלך כעת,לפחות נסה להבין שכשהיא זורקת משפטים כאלה,ייתכן וסביר שאלו איחולים אוהבים מלב של אם לבנה...נסה להעריך את עצם השיחה איתה ולו קצרה ככל שתהא,ואם היא עוברת גבולות,העמד אותה על מקומה בעדינות אך בתקיפות. אין ברירה לדעתי אלא לנסות ולנווט בין הקצוות בענינים שכאלה. כלומר לעשות הפרדה בין מה שאתה חש,ואיך שאתה מתנהג ביום יום,לבין מה שהיא חשה, ומצד שני לנסות לשמור ולטפח ככל האפשר קשר אוהב,גם אם לדאבון לב הוא מתבטא רק בטלפונים של מידי פעם, דרך האמצע ולקיחת אחריות מצידך להיות זה שמנווט את המצב פסיכולוגית ולוגית לטובת שני הצדדים, ביא דרך המלך שתתגמל אותך בהמשך,ואף סביר להניח תגרום למשפחתך לכבד אותך ואת החלטותיך עם הזמן, מה שיפשיר את היחסים ואט אט אף יאחה את הקרעים.