תא אפור
יש שטח אפור גדול איפה שפעם היו אנשים. איפה שפעם היו רגשות. יש שכחה מכוונת שנפרשת מעליי כמו שמיכת צמר עבה, מגיפה את הקור הזה של הזכרונות. מפיחה חום כלשהו בעצמות המשתוקקות שלי. אני מאבדת מידע. אני מרגישה את זה כל הזמן. כשאני מתעוררת ואני מנסה להיזכר למה בכלל נכנסתי לניתוחים המעצבנים האלה של מה יכולתי לעשות אחרת, מה יכולתי להגיד בכלל שישנה את התמונה. אבל אני לא מקבלת שינוי. אף פעם לא קיבלתי. אני עדיין כותבת למתים. אני עדיין שונאת רוחות רפאים. אני עדיין רואה בתים משופצים ברחוב שלנו בדיוק כמו שהם היו לפני שנים. סדוקים וחרוכים ונוכחים. כל מי שאיננו עדיין איננו. ואני יכולה לבד. חשבתי על זה. אני באמת יכולה לבד. נולדתי לזה. אני יכולה לבלות שנים בתוך הראש של עצמי ולנתח את הפרטים הקטנים והעכורים של כל מפגש בחיים שלי. אני יכולה לקרוא. אני יכולה לכתוב. אני יכולה לצייר ואני יכולה לישון ולחלום ולסייט כמו שאנשים רק היו רוצים לדעת. כמובן שיחסרו לי הרגעים האלה של המוחשיות, המגע. אבל היכולת עדיין שם. גם כשאני ביחד עם העולם. גם כשאני על אותו העמוד באותו הספר, אני אף פעם לא באותה הפסקה. ובזמן שאנשים דוהים אני חושבת "תא". היא קראה לזה "תא" ולא "תה", ולי לקחו כמה דקות לפענח את הבחורה המוזרה ואת ההשפעה שהיתה לה על החיים שלי ועד היום כשאני נועלת את הנעליים הישנות והמרופטות שלי אני נזכרת בדירה מוארת ובלב המפוחד שלי נכנס אל מה שאתם מכנים העולם האמיתי, והיא מציעה לי תא באמצע אוגוסט ואני יודעת, אני יודעת שעוד כמה שעות אני צריכה לתפוס אוטובוס הביתה ולהתחיל לשכוח ולהרפות מהידיעה שאני אדם אחר. אני צריכה לשכוח את כל מה שאני יודעת על רגשות ולחזור למצב הקודם כדי לשרוד. וכשאני מצליחה אני חושבת שאני יכולה להרפות מכל דבר בעולם כבר. ואני לא כל כך בטוחה שאני טועה, וזה מפחיד אותי שכל מה שהיא היום זה הבחורה שאהבה לכתוב תא במקום תה, זה מפחיד אותי שהשטח האפור הוא בריכת השחיה הפרטית שלי ובכל פעם שאני לא נרדמת אני חושבת על כל האנשים שנפלו לתוכו ואין להם יותר פנים ואין להם שם ואין להם שום קשר אמיתי אליי מעבר למילים שאני יודעת לכתוב עליהם.
יש שטח אפור גדול איפה שפעם היו אנשים. איפה שפעם היו רגשות. יש שכחה מכוונת שנפרשת מעליי כמו שמיכת צמר עבה, מגיפה את הקור הזה של הזכרונות. מפיחה חום כלשהו בעצמות המשתוקקות שלי. אני מאבדת מידע. אני מרגישה את זה כל הזמן. כשאני מתעוררת ואני מנסה להיזכר למה בכלל נכנסתי לניתוחים המעצבנים האלה של מה יכולתי לעשות אחרת, מה יכולתי להגיד בכלל שישנה את התמונה. אבל אני לא מקבלת שינוי. אף פעם לא קיבלתי. אני עדיין כותבת למתים. אני עדיין שונאת רוחות רפאים. אני עדיין רואה בתים משופצים ברחוב שלנו בדיוק כמו שהם היו לפני שנים. סדוקים וחרוכים ונוכחים. כל מי שאיננו עדיין איננו. ואני יכולה לבד. חשבתי על זה. אני באמת יכולה לבד. נולדתי לזה. אני יכולה לבלות שנים בתוך הראש של עצמי ולנתח את הפרטים הקטנים והעכורים של כל מפגש בחיים שלי. אני יכולה לקרוא. אני יכולה לכתוב. אני יכולה לצייר ואני יכולה לישון ולחלום ולסייט כמו שאנשים רק היו רוצים לדעת. כמובן שיחסרו לי הרגעים האלה של המוחשיות, המגע. אבל היכולת עדיין שם. גם כשאני ביחד עם העולם. גם כשאני על אותו העמוד באותו הספר, אני אף פעם לא באותה הפסקה. ובזמן שאנשים דוהים אני חושבת "תא". היא קראה לזה "תא" ולא "תה", ולי לקחו כמה דקות לפענח את הבחורה המוזרה ואת ההשפעה שהיתה לה על החיים שלי ועד היום כשאני נועלת את הנעליים הישנות והמרופטות שלי אני נזכרת בדירה מוארת ובלב המפוחד שלי נכנס אל מה שאתם מכנים העולם האמיתי, והיא מציעה לי תא באמצע אוגוסט ואני יודעת, אני יודעת שעוד כמה שעות אני צריכה לתפוס אוטובוס הביתה ולהתחיל לשכוח ולהרפות מהידיעה שאני אדם אחר. אני צריכה לשכוח את כל מה שאני יודעת על רגשות ולחזור למצב הקודם כדי לשרוד. וכשאני מצליחה אני חושבת שאני יכולה להרפות מכל דבר בעולם כבר. ואני לא כל כך בטוחה שאני טועה, וזה מפחיד אותי שכל מה שהיא היום זה הבחורה שאהבה לכתוב תא במקום תה, זה מפחיד אותי שהשטח האפור הוא בריכת השחיה הפרטית שלי ובכל פעם שאני לא נרדמת אני חושבת על כל האנשים שנפלו לתוכו ואין להם יותר פנים ואין להם שם ואין להם שום קשר אמיתי אליי מעבר למילים שאני יודעת לכתוב עליהם.