תגידו,אתם חושבים שאני מפגרת?../images/Emo12.gif
חייבת לשתף אתכם במשהו. והנה, אני מאושרת בפעם הראשונה, שבעלי לא קורה את הפורום, אלא רק ניזון ממה שאני מספרת לו. היום הלכנו לקניון הגדול ברמת גן, קניון איילון. עמדנו בקופה במשביר ומרחוק ראינו את האקסית המהוללה. אקדים ואומר, שהיא שנואה בביתינו באופן שקשה לתאר, על שום מירור החיים האיום שעשתה ועדיין עושה לבעלי, על שום ההזנחה הרגשית והנפשית והפיזית הפושעת שהיא עושה בילדים שלה, ועל שום ההסתה הפרועה שהיא מנהלת נגדי ונגד ילדיי כבר שמונה שנים, מאז הכרתי את בעלי. ראיתי אותה בערך פעמיים בחיי. תמיד מרחוק מאוד. ראיתי אותה כמה פעמים בתמונות לא מוצלחות במיוחד. ואני חייבת להגיד שכשראיתי אותה היום, במרחק סביר, הייתי המומה. היא נראית נפלא, למרות חייה המרירים מאוד. היא פצצה אמיתית. חתיכה וגבוהה. היא נראית צעירה מ- 45 שנותיה. לא יפה, אבל גם בהחלט לא מכוערת. לא יודעת למה, אבל הרגשתי חרא מבפנים. וזה מוזר. אין לי ספק שאין לי בכלל תחרות איתה, בכלל בכלל. אז למה הרגשתי ככה? רציתי להיעלם? רציתי שהיא לא תראה אותי. הרגשתי ג'יפאית לגמרי לידה. הייתי לבושה כמו אחת שלבושה ביום שישי כזה, במין סמרטוטיות מרושלת מכוונת ואופנתית אומנם, אבל היא נראתה מליון דולר. כאילו הולכת לבית קפה בכיכר המדינה. אם בעלי היה יודע שאני מרגישה ככה הוא היה מתפלץ. הוא אוהב אותי כפי שמעולם לא אהב אישה קודם לכן, אין לי ספק בכך, ואף על פי כן, הרגשתי פחותה ממנה. ושוב, אין לי סיבה. אני יודעת שאני אישה נאה לכל הדעות וכו' וכו' וכו', אז למה הרגשתי שווה פחות? וואו, ואל תגלו לאף אחד על ההודעה הזו. אם בעלי קורא את זה הוא מת במקום מחוסר אמון שאני כל כך חסרת ביטחון, במקום שהנבלה הזו, כפי שהוא קורא לה ביני לבינו כמובן, תרגיש ככה. היא חסרת בן זוג. חיה חיי כלב מבחינה חברתית. מרירה וכעוסה כל הזמן. ואין להשוות את חייה-שלה היום לאחר הגירושין, לחייו-שלו איתי ובכלל. אז למה? למה התחמץ לי הלב? אולי בגלל שהיא פתאום נראתה לי לא כל כך גרועה כמו שהוא מגדיר אותה? לא יודעת. מבולבלת.
חייבת לשתף אתכם במשהו. והנה, אני מאושרת בפעם הראשונה, שבעלי לא קורה את הפורום, אלא רק ניזון ממה שאני מספרת לו. היום הלכנו לקניון הגדול ברמת גן, קניון איילון. עמדנו בקופה במשביר ומרחוק ראינו את האקסית המהוללה. אקדים ואומר, שהיא שנואה בביתינו באופן שקשה לתאר, על שום מירור החיים האיום שעשתה ועדיין עושה לבעלי, על שום ההזנחה הרגשית והנפשית והפיזית הפושעת שהיא עושה בילדים שלה, ועל שום ההסתה הפרועה שהיא מנהלת נגדי ונגד ילדיי כבר שמונה שנים, מאז הכרתי את בעלי. ראיתי אותה בערך פעמיים בחיי. תמיד מרחוק מאוד. ראיתי אותה כמה פעמים בתמונות לא מוצלחות במיוחד. ואני חייבת להגיד שכשראיתי אותה היום, במרחק סביר, הייתי המומה. היא נראית נפלא, למרות חייה המרירים מאוד. היא פצצה אמיתית. חתיכה וגבוהה. היא נראית צעירה מ- 45 שנותיה. לא יפה, אבל גם בהחלט לא מכוערת. לא יודעת למה, אבל הרגשתי חרא מבפנים. וזה מוזר. אין לי ספק שאין לי בכלל תחרות איתה, בכלל בכלל. אז למה הרגשתי ככה? רציתי להיעלם? רציתי שהיא לא תראה אותי. הרגשתי ג'יפאית לגמרי לידה. הייתי לבושה כמו אחת שלבושה ביום שישי כזה, במין סמרטוטיות מרושלת מכוונת ואופנתית אומנם, אבל היא נראתה מליון דולר. כאילו הולכת לבית קפה בכיכר המדינה. אם בעלי היה יודע שאני מרגישה ככה הוא היה מתפלץ. הוא אוהב אותי כפי שמעולם לא אהב אישה קודם לכן, אין לי ספק בכך, ואף על פי כן, הרגשתי פחותה ממנה. ושוב, אין לי סיבה. אני יודעת שאני אישה נאה לכל הדעות וכו' וכו' וכו', אז למה הרגשתי שווה פחות? וואו, ואל תגלו לאף אחד על ההודעה הזו. אם בעלי קורא את זה הוא מת במקום מחוסר אמון שאני כל כך חסרת ביטחון, במקום שהנבלה הזו, כפי שהוא קורא לה ביני לבינו כמובן, תרגיש ככה. היא חסרת בן זוג. חיה חיי כלב מבחינה חברתית. מרירה וכעוסה כל הזמן. ואין להשוות את חייה-שלה היום לאחר הגירושין, לחייו-שלו איתי ובכלל. אז למה? למה התחמץ לי הלב? אולי בגלל שהיא פתאום נראתה לי לא כל כך גרועה כמו שהוא מגדיר אותה? לא יודעת. מבולבלת.
