תגידו לפעמים בא לכם לברוח מההורות?

noaronen1

New member
תגידו לפעמים בא לכם לברוח מההורות?

היום הילדים חזרו הביתה אחרי חצי יום. זה התחיל עם גלידה והכל היה נהדר, ואז נורא. רק רציתי לברוח. לא בא לי להיות איתם.
שלא תבינו: תוך כדי שיחקתי עם הקטן TAKI ומלך הפאלפל והאמצעית החליטה שהיא מכינה ארוחת ערב ואפתה חלה בעצמה עם האמצעי, אבל בין לבין הריבים, השטויות ההצקות, התלונות כלפיי, התלונות אחד כלפי השני, הלסדר את כל הקמח והבצק ברחבי המטבח (קשה לי עם בלאגן במטבח) - אוףףףףף
אני מרגישה שזה שהם בבית ספר - year round מתחיל לחרפן אותי בגלל שהגדול בחטיבה עם לוח זמנים של Year round school מסוג אחד והאמצעית והקטן בבית ספר אחר עם לוח זמנים אחר. לפני שבועיים הוא היה בבית, היה לי שבוע לאסוף את עצמי ועכשיו האמצעית והקטן יוצאים לשלושה שבועות. צריך לתאם עבורם קיטנות וזה חייב להיות עם החברים אז מיליון אימיילים להורים, פעילויות כשאין קיטנה, ואם לא זה אז היינו בישראל ועכשיו החותנת מגיעה. והאמת? בא לי לברוח מהכל! קצת נמאס לי להיות זו שמטפלת בהם בבית ואחראית על העסק שלי והחיים שלהם. אני מרגישה שאני מתחילה להיות לא נעימה ולא נעים לי עם עצמי ואיתם.
בקיצור גם לכם יש תחושה שאפילו שאתם נורא מנסים לייצר הרמוניה בא לכם פשוט לברוח מהכל????
 
לפעמים?


לפעמים מתחשק לי להשאיר את העגלה ליד ספסל ולברוח
לפעמים אני מדמיינת שחורים שחורים הם המקום אליו הולכות אמהות מותשות שבורחות ליקום מקביל בו ילדים יודעים להרים חפצים מהרצפה
לפעמים מתחשק לי לחזור בזמן לימים שהוא ואני יכלנו לשכב בסנטרל פארק על הדשא עם הניו יורק טיימס שלוש שעות ולומר לו - מתוק, אולי לא צריך ילדים?
לפעמים אני מנסה לדמיין שזה תינוק של מישהי אחרת שבוכה
לפעמים אני פוצחת במרד - לא מנקה לכם את החדר! בעיה שלכם, זה מחזיק יומיים
לפעמים אני לא נעימה לעצמי, לפעמים לאחרים, לפעמים לילדים
לפעמים אני מרגישה שאני טובעת ואין אף אחד בעולם שרואה ומנסה להציל אותי

לא לראשי!
 
בוודאי


למה נקרא לי שאת לוקחת יותר מידי אחריות על הילדים, ששניים מהם כבר גדולים? איפה נעלם הטריק המקסים שלך שהם לוקחים אחריות ומתכננים לעצמם את החופש/זמן? קדימה, להרים את עצמך לתת להם יותר אחריות. (אמרה נירית שעדין מלווה את בת הכמעט 9 שלה לביה"ס
)

כן, אני צריכה Me time. כמה פעמים חשבתי איך החיים שלי היו נראים בלי הילדה. היום שלי מתנהל לפי הלוחות זמנים שלה. איפה אני??? ואני חיה בסרט דבש. הילדה שלי בביה"ס 6 שעות ביום, אני עובדת חצי יום בשעות שהיא בביה"ס (עכשיו) לפני כן עבדתי כמה שעות בשבוע בלבד, ועדין, ההרגשה הזאת שהכל סביבם קשה לפעמים. חונקת. זוכרת ש carlimi נסעה ללונדון לבד?

לעומת זאת, האושר והאהבה שבוני נותנת לי, המשמעות של החיים כל כך שונה כאשר יש ילדים.

אז בואו נשים את הדברים בפורפורציות נכונות, ונמשיך
 

noaronen1

New member
לגבי אחריות

הגדול רק רוצה מסכים כך שהיה מאבק של שבועיים. השבוע הראשון היה אחד הנוראיים שלי כאמא.
הקטן והאמצעית - כשהם איתי 100% הם מתכננים מה הם רוצים, עמית אמרה שבשבוע שהיא לא בקיטנה היא תדאג לעצמה לפרוייקט יומי ותכין ארוחות בוקר.
הקטן בקיטנה - הקטע זה שמישהו צריך לתאם את כל הדברים הללו. גם כשהם איתי ובוחרים מה לעשות עדיין מישהו צריך לעשות איתם את כל הפעילויות (אם זה מחוץ לבית...)
אני מרגישה שדווקא עכשיו שהם גדלים הם שואבים אותי יותר. זה יותר רגשי. גיל ההתבגרות מגיע וזה רגע בכי ורגע צחוק ורגע כיף ביחד ואז יש דרמה - ההורמונים פשוט במיטבם, ואחרי זה הם מחבקים אותי ושניה אחרי מתנפלים עלי על משהו שקרה לפני 10 ימים. זה כאילו לחיות איתי כשהייתי בהריון רק הרבה יותר גרוע - חחח
אחרי שהרגשתי שנמאס לי שוב לפני כמה דקות הודעתי לבעל שמחר אני לוקחת לי יום לעצמי. זהו!
 

carlimi

New member
נכון!!!

איזה זיכרון יש לך שתהיי בריאה ...חחח
זה היה עוד לפני שהגענו לכאן .... כשהצעיר היה רק בן שנה וחצי ... פשוט הרגשתי שאני על סף תהום ... באמת שהייתי חייבת לברוח, וכן, נסעתי לבד ללונדון ל 4 ימים והיה מ ד ה י ם !!!!!!!!!!!!
4 ימים שלמים שבהם עשיתי -ר ק - מה שאני רציתי מתי שרציתי .... חחח
מומלץ בחום

ואגב - אולי לא יהיה נעים כלכך להודות, אבל התגעגתי לבעלי יותר מאשר לילדים, והיו לא מעט רגעים שכן הצטערתי שהוא לא יכול היה להיות לידי ...
 
אין כמוך, ככה צריך.

ולי יש זיכרון סלקטיבי, אני זוכרת רק דברים שוליים
הדברים החשובים פשוט נעלמים לי מהראש
חשובים לי, כן?
 

noaronen1

New member
געגועים לילדים

כשהיינו בבהאמס פעם ראשונה בלי הילדים - ממש ממש ממש לא התגעגענו אליהם!
נראה לי שחלק מהסיבה היתה שהילדים נשארו בידיים ממש ממש טובות. מה שאומר שזה כנראה לא געגוע אלא דאגה - חחח
את צודקת לא נעים להודות שלפעמים לא מתגעגעים אליהם - תודה שאת כותבת את זה בקול רם.
 

boneguy

New member
רק למען הפרוטוקול

שנה שעברה היא בילתה סופ"ש ארוך לבדה (טוב, נו גם אחותי הגדולה הייתה שם) בסאן פרנסיסקו.
&nbsp
אצלנו זה הפך לכמעט הרגל כזה.
&nbsp
ובאופן כללי, גם בתור אבא, מזדהה לחלוטין.
 

carlimi

New member
נכון!

היה תענוג ....
וכן, גם הפעם לא ממש התגעגתי לילדים ...
כנראה, שזה כל פעם מגיע כאשר אני ממש זקוקה לזה ...חחח
וחוץ מזה אני איתם די הרבה, כל יום כך ש ....
 

alphadelta

New member


לפני שהגדולה נולדה היינו בקורס הכנה להורים. למדנו לחתל ולוודא שהבית מתאים לילדים וכולי. אישית לא למדנו שום דבר חדש מכל השיעורים האלה. פרט לדבר אחד : המדריכה אמרה שלפעמים התינוק יבכה ולא נצליח להרגיע. הוא יצרח וזה יעלה לנו על העצבים המרוטים גם כך מחוסר שינה. ואז רוצים לזרוק את התינוק החוצה מהחלון. אז דבר ראשון לא לזרוק ולצאת מהחדר. עדיף שיבכה מאשר לפגוע. ודבר שני, זו הרגשה נורמלית. זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי שיש רגשות שליליים ושזה נורמלי. אז כן, יש רגעים אתגריים. ולא הכל נראה כמו פרק בשידור חוזר של ה״בריידי באנץ׳״ . אבל לדעת שזה טבעי ונורמלי זה מרגיע אותי. מאז שהם קטנים, ויש רגע אתגרי , אם זה אפשרי ( ובטיחותי וכולי) אני אומרת להם שאמא צריכה הפסקה ויוצאת מהחדר. נושמת, ואו קוראת להורה השני.אני מקווה שהורים ידברו על זה יותר בינהם. כי לא לכולם יש חברים קרובים או פורום תומך. פעם, כשחיו בשבט, ראו בשידור חי את הרגעים האלה. היום, אנשים דואגים ׳ מה יגידו השכנים ׳. בקיצור יקירתי, שולחת חיבוק הזדהות. לחיי הרגעים האתגריים. הם מזכירים כמה השאר מופלא כל כך. ואני מנצלת את ההזדמנות הזו להגיד לך תודה.
 
רוצה לבוא אלינו? חבל שאנחנו לא יותר קרובים


זה הזמן למצוא לך איזה כנס בניו יורק
נראה לי שיעשה לך טוב
 

noaronen1

New member
אני רוצה לקפוץ להמון מקומות, אבל כרגע זה לא מתאפשר

סגנון החיים הקיים לא מאפשר לי לקום וללכת.
האמת סתם תירוצים. כנראה שאני לא רוצה מספיק....
אולי לגיל 40 בקיץ אני אפנק את עצמי באיזה בילוי לבד... המממ מתחילה לרקוח משהו...
 
למעלה