תהיות לגבי האחות של...

איילה421

New member
מסכימה עם כל מילה!

לא שאני חושבת שהאחות מתנהגת יפה כלפייך. אבל האסון שהיא עברה (ועוברת מן הסתם כל יום) - אולי צריך להיות רכים יותר. זה לא שיש לך היתקלויות איתה על בסיס יומי. זה פעם ב..
אני מניחה שקשה לה לראות את האחיינים שלה בלי אמא, גדלים עם אישה אחרת (זרה), המחשבות הטורדניות של: "מה שיכול היה להיות" וכו',
בן הזוג שלי אלמן, הרבה מאד שנים, עדיין אני רואה אצל המשפחה של אשתו ז"ל את הכאב מבצבץ כשכל המשפחה המורכבת נמצאת+ הבנים שלי. הם מקסימים כלפינו אבל אני רואה בעיניים שלהם.
אני הייתי עוזבת את העניין, את האיחורים, את ההברזות שלה (שוב, בהנחה שאתן נפגשות אחת ל...).
 
וואוו, פתחת את עיני!

נקודת המבט הזו כ"כ משנה את הכל.
את לגמרי צודקת, אני מודה שלא ראיתי את המצב ככה.
&nbsp
כמה שטוב לפעמים לקבל נקודת מבט אחרת!!
&nbsp
 

ornme

New member
אבל רגע, רגע, שתיכן, התכוונתי להדגים טכניקה,

איך לא להיפגע ולהמשיך בלי לעשות עניין,
ואני מה זה שמחה ששיכנעתי, כי זו הוכחה שהטכניקה הזו אכן עובדת.
אני מוצאת בכל פעם זווית ראיה כזו לניסוח המנטרות המרגיעות שלי, בשביל עצמי,
אבל...
זה לא בהכרח לגמרי נכון...
הדברים שכתבתי הינם אכן נקודת ראיה שונה, האם באמת נכונה?
האם אנחנו לא מצפים מאנשים אחרים שיראו אותנו, כי אנחנו כאן? שיתגברו על תחושותיהם, אפילו קצת, ויכבדו אותנו? יכולה להבין את העלבון שחשה אמא חתולה, רק הדגמתי איך נהיים יותר חסינים, איך אפשר להימנע מפגיעות.
 

mother cat

New member
קראתי את שלושתיכן ולא הספקתי להגיב...

ברור שאני רגישה למצב שבו נמצאת האחות. ברור לי שהיא עדיין כואבת את מות אחותה, וברור לי שקשה לה לראות משהי אחרת בחיי גיסה (גיסה לשעבר? איך קוראים לקשר שלהם?) והאחיינים שלה. וכן אני משננת את זה לעצמי כל הזמן.
אבל יחד עם זאת אני גם תוהה עד מתי? עד מתי הטרגדיה שקרתה להם נותנת לגיטמציה להתעלם מהעובדה שגם אני בן אדם עם רגשות? הם אני צריכה לספוג כל התנהגות שלה כי הם באבל?

אנסה להמשיך לשנן כפי שאמרת כדי להיות חסינה יותר. וזה לא דברים שלא חשבתי עליהם עשרות פעים. אבל אפשר גם לצפות שמתישהו הם יתנהגו בצורה מכבדת...

אגב דוגמא להתנהגות מכבדת - כשהתחתנו עשינו חופה שבה היו תפקידים לאנשים יקרים לנו - הקראת ברכות וכו'. בעלי התעקש להציע תפקיד לאבא שלה. הוא הציע. האבא סרב בנמוס ואמר שהוא מעדיף לבוא בתור אורח ובלי תפקיד. לגמרי לגמרי לגמרי הבנו וקבלנו את זה. ברור לי שהיה לו (ולכל המשפחה) מאד לא קל בחתונה שלנו. אבל הם באו (וגם הביאו צ'ק מאד מכובד אם זה משנה במשהו). והיכולת להגיד "תודה, אבל לא מתאים לי התפקיד הזה" זה משהו שאני אזכור לו תמיד לטובה.
 

איילה421

New member
לא לספוג כל התנהגות

את לא שק חבטות של אף אחד. ולכן כתבתי שבהנחה שאתן נפגשות פעם ב...
אם זה על בסיס יומיומי, אתן גרות קרוב ונפגשות בתדירות גבוהה, אז לדעתי יש מקום לשיחה ולבירורים.
נכון שאפשר לצפות ממנה להתנהג אחרת, אבל כנראה שבאותה נשימה - אי אפשר לצפות ממנה להתנהגות אחרת. כי האבל הזה אולי חונק אותה. ולא כולם אצילי נפש כאביה של אשתו הראשונה ז"ל של בעלך.
אמרה לי פעם בתו של בן הזוג שלי, שהיא יתומה מאם: ,אני אוהבת אותך, אני רוצה להתנהג אחרת, אני מבינה בשכל, אבל אני לא יכולה..." ואת יודעת אמא חתולה, שעם הילדה הזו גרתי באותו הבית וכשזה היה בלתי אפשרי יותר - עזבתי . ואין כאן צודק או לא צודק. אבל שוב, את לא מתחככת איתה ביומיום.
אז לא אמרתי שתתני שידרכו עלייך, אבל במקרה הזה אני לא הייתי הולכת על צדק (כמו שהילדים אומרים:))
 

mother cat

New member
האמת, אני לא באמת הולכת לעשות עם זה משהו

אני לא אפתח את זה לשיחה כי אני לא רואה טעם, וכי זה לא על בסיס יומיומי.
אני לא אשנה את איך שאני מתנהגת כי זו אני. אולי פחות אתאמץ כי ממילא זה לא מערך. אבל בגדול מזמינים - אותי אני באה. לארועים שלי כנראה שאמשיך להזמין אותה כי זה יהיה הפגנתי ומכוער לא לעשות את זה.
ברמה הרגשית - אני גם כנראה אמשיך להעלב. כי כן, ברור לי שקשה לה וכואב לה. אבל עדיין אני מצפה מבן אדם להיות יכול להתעלות מעל ולהתנהג בצורה מכובדת. ומכובדת בעיני זה גם להגי מראש שלא באים - מצידי שתמציא תרוץ ולא תבוא. אבל לא להבריז ברגע האחרון...
&nbsp
מה שסיפרת מזכיר לי חברת ילדות שלי - יתומת צהל אבא שלה נהרג במלחמת יום כיפור. במהלך דיון פוליטי (כן כן, בערך בכיתה ה') שבוא אני הסברתי לה את הצד המאד שמלאני שלי היא לבסוף אמרה לי "אני יודעת שאת צודקת, אבל מה לעשות שערבים הרגו את אבא שלי". בכיתה ה' זה היה הדבר הכי לגיטימי להגיד, וגם קורע לב, ומתוק. היום היא שמאלנית קיצונית יותר ממני.... בקיצור, מילדים אני מצפה להתנהגות מסויימת. ממבוגרים אני מצפה ליותר יכולת להתעלות מעל הרגשות שלהם ולהבין שגם לצד השני יש רגשות.
 
לגבי האחות המדוברת, האם זו התאומה של המנוחה?

וטיפלתי בתינוק במשפחה שהבכור בה היה בן 17
וכשההורים היו מתכננים תוכניות בן ה-17 היה מקבל עידכון מראש
אבל הייתה לו אפשרות להשאר בבית גם אם היה מדובר בטיול של 3 ימים
 

mother cat

New member
גם אצלינו בן ה-17 מקבל רשות להשאר בבית

האמת שגם בת ה- 13.5 אם היא לא רוצה לבוא.
אבל זה מאד מבאס את בעלי שמן הסתם רוצה לבלות את השבת עם כל ילדיו... אז אנחנו כן משתדלים למצא דברים שכולם יהנו לעשות. אני מודה שאני בעיקר מתבאסת כשאנחנו מוצאים דבר כזה, מחילטים שעושים, כולם רוצים לבוא, ואז ברגע האמת בן ה 17 לא מוכן לקום בבוקר.... אבל זה כבר נושא לדיון אחר. ואולי לא. אולי זה פשוט להיות בן 17...
 

ornme

New member
אין ולא תהיה להם לגיטימציה להתעלם מכך שאת אדם עם רגשות.

ובינינו - הם באמת לא נחמדים. אני לגמרי מבינה אותך.
כי אם הם היו בני אדם איכותיים, הם היו מבינים מה לקחת על עצמך במסגרת התא המשפחתי שלכם וכמה כאבים את מרגיעה, כי אם באמת באמת ההילדים של המנוחה היו חשובים להם יותר מבעיות אגו, הם היו מכבדים, מאוד מכבדים אותך.
הדברים שכתבתי הינם אך ורק לצורך הרגעה בינך לבין עצמך. מנטרות שבאות מסוג של היגיון קצת שונה, לא לגמרי מנותק מהמציאות בכדי שהשכנוע העצמי יצליח. (והנה, עכשיו אני מקלקלת הכל...)
אין בהם משום מתן לגיטימציה, הן מיועדות אך ורק לשיכנוע עצמי שלך, בכדי להגן על עצמך.
שאלת אם אצלי זה רק למראית עין - אז לא, אצלי זה שכנוע עצמי עמוק, כפי שכתבתי - רכשתי מיומנות...
הכל אמור רק לגבי אנשים שאינם קרובים אלי וכנראה אין להם את הנדרש בכדי להיות קרובים אלי.
עם הקרובים אלי באמת, זה מתנהל באופן שונה בתכלית והם גם לעולם לא יתנהגו אלי ככה.


מקווה שלא לגמרי קילקלתי לך.
והשיטה הזו באמת עובדת אצלי.
 

mother cat

New member
לא קלקלת. תודה על כל מה שאמרת


 
זה בדיוק הצאי פראיירית שלי

וזה בהחלט בסדר אם את מבינה שלא כל דבר בחיים הוא אישיו.זה גם מצריך אופי נכון, וזו בהחלט אחת הדרכים להתמודד.
אבל מצד שני , דוקא במסגרת משפחתית , שהחיכוך תמידי , אני מעדיפה ללבן דברים, לכל אחד מאיתנו יש את הרגישויות שלו.
אצלי לדוגמה , היה בן משפחה שהיה מאחר כרוני לארוחת ערב, לא ברבע שעה אקדמאית אלא בהרבה יותר, זה מפריע לי מאוד , במיוחד שיש דברים בתנור וצריך להוציא בזמן וכולי, שזה חזר ונישנה, דברי איתו , אמרתי לו שזה מבחינתי לא מקובל ובפעם הבאה שזה יקרה אנחנו לא נמתין לבואו אלא נתחיל מבלעדיו , כך היה ,מאותו רגע הוא המשיך לאחר ואני לא המתנתי דקה והכל סבבה.
 
ומשהו שלמדתי מגיסתי אחרי שאמא שלה עצבנה אותי:

היא (הגיסה) אמרה לי-עזבי לכעוס זה לא יעזור לך. אמא שלי לא תשתנה. היא עושה מה שנוח לה. תעשי את מה שמדויק לך.
ןבאמת אני מצאתי שמאז שלמדתי להתנהל לפי מה שמתאים *לי* -החיים יותר קלים, אני יותר רגועה ופחות נעלבת/מתעצבנת וגם האחרים יותר נוחים לתפעול. הם גם לא לא-סובלים אותי כמו שחששתי.
יש לי חברה שמשמשת לי כדוגמא..אני שואלת ת/'צמי האם א' היתה הולכת כשלא מתאים לה או אומרת בנימוס שלא מתאים.
אז- תחשבי מה מתאים *לך* פה. הגיסה נשמעת גועלית. ממש. אז מה מתאים לך?
אל תרוצי/תסיעי/תכיני יותר מדי. תציבי אותה על המדף שבו יושבים, אנשים אחרים שהם בקשר עם ילדייך החורגים אבל בקשר מצומצם יותר איתך. הורים של חברים שלהם..מדריכים בצופים וכאלה. אז כשהם נוסעים, שיסעו בשלום ויקחו סנדביצ'ים אבל בלי שאת תשאי את המטען של האחריות לקשר הזה. לא חייבים להגיד כלום. פשוט לחייך ולעשות מה שנוח לך...
&nbsp
 

סרבינה

New member
מצטרפת מאוחר לדיון

גם אני כמוך, נשואה לאלמן "לשעבר". גם אנחנו עשינו ועושים מאמצים גדולים לשמר את הקשר עם משפחתה של אשתו הראשונה ז"ל של בעלי, וגם אני חטפתי לא מעט. באופן רשמי, כולם אדיבים ונחמדים ומקבלים, אבל מדי קיבלתי "כתף קרה" או התעלמות שממש לא הגיע לי. דוגמאות? קיבלנו המחאה מתנה לחג כלשהו, ועל ההמחאה נרשם שמו המלא של בעלי (ולא שלי), וההמחאה ניתנה לו בחדר צדדי בבית שלנו כאילו בסוד. התחושה שקיבלתי היתה שנותנת המתנה חוששת שאני אשתמש בכסף לצרכים שלי ולא לילדים של בעלי ואבזבז אותו ולכן היא מסתירה את המתנה ממני. עוד דוגמאות? המשפחה של האשה הראשונה מתארחת אצלי בבית (בעלי לא היה באותו רגע בסביבה), ומישהו דופק בדלת. אני פותחת ובדלת עומדת אישה שאני לא מכירה. האורחת פשוט "מדלגת" עלי ונכנסת ישר לזרועות הסבתא והאחות. הסתבר שהיא קרובת משפחה מהצד שלהם שלא הכרתי, הם הזמינו אותה אלי הביתה ולא טרחו לעדכן אותי מראש או להכיר לי אותה כשהגיעה. אני אוויר.
עם השנים למדתי שהנוכחות שלי עבורם מנציחה את המוות של בת משפחתם, ולפעמים זה קשה מנשוא עבורם. ליבי להם. זה גורם להם לעשות דברים לא נעימים, כנראה שלא מתוך רוע לב אלא מתוך הצער. זה לא מקטין את הגועליות שבמעשים שלהם, אבל מכניס את זה לפרספקטיבה אחרת. אני החלטתי שאני מוחלת מראש. הם עברו הרבה צרות וקשה לי להאשים אותם בהתנהלות לא מתחשבת. צמצמתי מגע כי ההתנהגות שלהם לא נעימה לי, אבל לא התנתקתי. אני משתדלת להיות שם כשצריך, להתנהג יפה ובנימוס, ולא לאגור כעסים. אם זה מרגיש לי יותר מדי, אני לא משתתפת באירועים שלא מוכרחים.
אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור של המשפחה המדוברת ולא יודעת אם מה שכתבתי רלוונטי לך. יכול להיות שאם תצליחי לראות גם את הכאב של האחות הזו ההתנהגות הגועלית שלה (והיא באמת גועלית) תראה קצת אחרת. צמצמי את הקשר לרמה שמתאים לך לספוג, אבל נסי לקבל את זה גם מתוך רחמים וצער על הכאב שלה. (ואם כל זה לא רלוונטי לך - תתעלמי ממני
).
 

mother cat

New member
תודה לך!

אני אכן חושבת בכוון הזה וזה מאפשר לי להבליג על המון.
מדי פעם זה יותר מדי גועלי... ואז קשה לי. ואז אני שופכת פה ואתן עוזרות לי...
 
למעלה