../images/Emo207.gif על "ז'אנרים", טולקין, פנטזיה מד"ב וכו
הדברים שאכתוב כאן, לא קשורים במישרין לדברים שאת כתבת, אלא מחשבות שהתעוררו בעקבותם. אני אישית, לא חובב במיוחד של שום "ז'אנר" ספרותי כזה או אחר. את רוב ספרי ה-מד"ב וה-"פנטזיה" שיצא לי להיתקל בהם, לא אהבתי במיוחד. רובם היו "חביבים" אבל לא יותר מזה. ההנאה שלי מקריאת ספר נובעת מהספר עצמו, אם הוא "טוב" או לא (לטעמי) ולא על פי ה-"ז'אנר" אליו הוא משתייך. לקח "חשוב" בעניין למדתי לאחרונה. יש "ז'אנר" אחד, שחשבתי שאני לא אוהב – ביוגרפיות ואוטוביו', לאחרונה יצא לי לקרוא שני ספרים, שהם... טוב נו, לא ביוגרפיות – "קלאסיות", אבל סוג של- ומאוד נהניתי! אבל טולקין, זה סיפור אחר! נכון שאפשר לשייך את היצירה שלו ל-"ז'אנר הפנטזיה", אבל לדעתי, זה יעשה עימו עוול! על טולקין אפשר להגיד (כמו למשל על גאודי בתחום הארכיטקטורה) שהוא "ז'אנר" של בנאדם אחד! היצירות של טולקין (כמובן שלהגיד דברים כאלו כאן זה "להתפרץ לדלת פתוחה"
) הן קודם כל יצירות מופת ספרותיות! טולקין הוא בראש ובראשונה – מספר סיפורים שובה לב! כל אחת מהיצירות שלו, אפשר להגיד אפילו – למרות – הרקע המשותף, הרחב שלהן (מה שמכנים כאן ה-"לג'נדריום") עומדת בפניי עצמה. היכולת שלו פשוט – לספר סיפור, לבנות נרטיב, לברוא דמויות עמוקות, מרגשות, מעוררות הזדהות/חמלה/כעס/שינאה/הערצה... לייצר אווירה, לתאר תמונה קטנה של הרוח שנושבת בעשב, או העונג שבארוחה טובה, וגם הברק שעולה כמו שריפה ענקית, מים חניטות צבאות מלכי בני לילית, הם בעיקר אלו שמעניקים ליצירות האלו את הקסם הנפלא שלהן, ולא רק ה-"מעשיות" על "דרקונים, פיות נסיכות ומלכים"! אלו ה-"עלים" בעץ של ניגל, שטולקין היטיב כל כך "לצייר אותם"! אבל ישנו גם ה-"עץ" השלם כולו. אחד הדברים המשותפים לרבים מסיפורי ה-"פנטזיה", וגם ה-מד"ב, הוא הרצון, הצורך, הניסיון (לרוב האלמנט הזה הוא המניע של הסיפור כולו) ליצור עולם חדש, שלם. ברוב הסיפורים מהסוג הזה, מתקבלת התחושה, שרוב ה-"פרטים" של העולם שאותו הסיפור מנסה לברוא, נוצרו לצורך, ותוך כדי התפתחות העלילה. עניין שכשלעצמו אין בו שום דבר פסול, ואחת הדוגמאות המקסימות לכך הוא הספרון של קרוקט ג'ונסון – "אהרון והעיפרון הסגול". אלא שלא פעם, נוצר רושם של תפאורת קרטון, תפאורת מערבונים – פסאדה, של רחוב, שמאחורי חזיתות הקרטון אין שום דבר. אם "אלוהים נמצא בפרטים" (או אילובטר נמצא בכל תו ותו
) אזי התפארת נמצאת במכלול השלם. החוויה של "להסתובב" בארץ התיכונה, דרך המילים של טולקין, דומה לחוויה של שוטטות באחת מהקתדראלות המפוארות מהעבר, כאשר ה-"תייר" עומד משתאה לנוכח שפע הפרטים המעוצבים והמגולפים, הקמרונות העדינים, הפסלים, הציורים הויטראז'ים, שכל אחד מהם הוא יצירת מופת בפניי עצמה. וכל אלו מצטרפים ביחד בהרמוניה מושלמת לקומפלקס אדיר ונשגב, מרהיב ועוצר נשימה! בלתי אפשרי כמעט לתפוס את העובדה שאת כל זה יצר והגה בנאדם, בן תמותה אחד! לאן שלא יביט ההלך, במרחב הגיאוגרפי, במרחב הזמן, או במרחב התרבותי של ה-"עולם" הזה, הוא יגלה עוד פרט ועוד פרט, או עוד אופק חדש ומופלא. בסיפור על ניגל והעץ שלו, טולקין מתאר את תחושת הכישלון הבלתי נמנע. ואכן במושגים, בקנה המידה של היצירה הזו – טולקין נכשל! נכשל מעצם היותו בן תמותה. כנראה שמשך חיים אחד, אינו מספיק בשביל לצייר עץ שלם ומושלם. יותר מזה, כנראה שיש צורך בנצח בשביל לעמוד במשימה הזו. אבל – למרות שבגבולות הישג ידו (או עטו) חסרים עדיין עלים וענפים רבים. ישנם אחרים המרחפים תלושים, כמו חלקים אבודים בפאזל, שלא ניתן למצוא את מקומם. ישנם מקומות שבהם הענפים נותרו רק בגדר מתווה כללי, בקווים פשוטים וגסים. לנו לא נותר אלא לעמוד (או לשבת - אותו כסף) משתאים בצילו של ה-"עץ" המופלא הזה, להישען אחורה על הגזע האדיר (רק להיזהר שלא יפער בו פתח שיבלע אותנו פנימה!) להאזין לקול פכפוך המים בפלג הזורם למרגלותיו (אפשר גם לטבול את כפות הרגליים) להוציא את אחד הספרים ולשקוע בתוך חלום ענוג ומופלא.
אני אכן מרגישה כמו בתולה בתחום הזה מכיוון שנחשפתי אליו לפני כמעט שלוש שנים וההאה שלי רבה. להעלות קורבנות, הממ, נשמע כמו התחלה מבטיחה של משחק תפקידים!