Noga Lavie
New member
אין זה ביטול ממצאים הקשורים לנזקים עצמם
אלא תהיה על המידע על אחוז השותות ברוסיה.
אלא תהיה על המידע על אחוז השותות ברוסיה.
תהליך האימוץ עומד להתחיל - דגשים?
- פותח הנושא סיוונית11
- פורסם בתאריך
יש גם היגיון בריא. היה בזמנו מחקר שנחשב מאוד רציני ומקצועי
על כך שחיסון מסוים גורם לאוטיזם, שאחר כך הופרך בבושת פנים. המחקרים האלה אינם בשום אופן מדע מדויק ובמקרה הזה המחקר פשוט לא הגיוני ברמות, ולא משנה מי מצטט אותו ולאיזה צורך. וזה בכלל לא משנה איזה סוג כנס זה, כי המידע אחר כך מחלחל החוצה ומגיע לאוזניים "הנכונות". עובדה - כעת הוא מסתובב כאן בפורום הורים מאמצים, שרחוק מלהיות פורום מקצועי בנושא תסמונות כלשהן.
אני באמת לא מזלזלת בשיעורי התסמונת וגם לא מכחישה שיש בעיות שתייה רצינית ברוסיה (בעיקר של גברים אגב, זה כתוב בכל מקום), וכתבתי זאת לא פעם, אבל מכאן ועד לקבל נתונים שברור שהם מוגזמים בעליל המרחק רב. מה גם שלא נתקלתי בו בשום מקום אחר, ובכוונה חיפשתי.
ואני ממש לא כותבת את זה לצורך ויכוח, אלא בדיוק מהסיבה ששנת החתול עושה זאת: כי בלתי אפשרי לשתוק על דבר כזה, כי יש גבול!
על כך שחיסון מסוים גורם לאוטיזם, שאחר כך הופרך בבושת פנים. המחקרים האלה אינם בשום אופן מדע מדויק ובמקרה הזה המחקר פשוט לא הגיוני ברמות, ולא משנה מי מצטט אותו ולאיזה צורך. וזה בכלל לא משנה איזה סוג כנס זה, כי המידע אחר כך מחלחל החוצה ומגיע לאוזניים "הנכונות". עובדה - כעת הוא מסתובב כאן בפורום הורים מאמצים, שרחוק מלהיות פורום מקצועי בנושא תסמונות כלשהן.
אני באמת לא מזלזלת בשיעורי התסמונת וגם לא מכחישה שיש בעיות שתייה רצינית ברוסיה (בעיקר של גברים אגב, זה כתוב בכל מקום), וכתבתי זאת לא פעם, אבל מכאן ועד לקבל נתונים שברור שהם מוגזמים בעליל המרחק רב. מה גם שלא נתקלתי בו בשום מקום אחר, ובכוונה חיפשתי.
ואני ממש לא כותבת את זה לצורך ויכוח, אלא בדיוק מהסיבה ששנת החתול עושה זאת: כי בלתי אפשרי לשתוק על דבר כזה, כי יש גבול!
תהליך האימוץ עומד להתחיל - דגשים?
שלום לכולם, עברתי על הפורום ומאוד מתרגשתי לקרוא את הסיפורים וההתפתחויות. נראה שיש פה קהילה מקסימה.
לאחר המון טיפולים כבר כמה שנים ללא הצלחה החלטנו להתחיל בתהליך אימוץ חו"ל ופנינו לעמותה והיתה פגישה מצויינת, אבל נראה שצבועה בורוד. כאילו כל התהליך קליל ומהיר, והילדים כולם מושלמים...
רצינו לדעת מהניסיון שלכם האם אם יש למישהו המלצות או לחילופין ביקורת שלילית על התהליך (לא משנה אם על עתיד הילדים או טף), שנדע למה לשים לב ולקחת בחשבון (עדיף כאלה שאימצו בשנים האחרונות כי הבנתי שפעם זה היה מערב פרוע ממש עם המון עמותות והמון פאשלות שזה פחות רלוונטי).
תודה
שלום לכולם, עברתי על הפורום ומאוד מתרגשתי לקרוא את הסיפורים וההתפתחויות. נראה שיש פה קהילה מקסימה.
לאחר המון טיפולים כבר כמה שנים ללא הצלחה החלטנו להתחיל בתהליך אימוץ חו"ל ופנינו לעמותה והיתה פגישה מצויינת, אבל נראה שצבועה בורוד. כאילו כל התהליך קליל ומהיר, והילדים כולם מושלמים...
רצינו לדעת מהניסיון שלכם האם אם יש למישהו המלצות או לחילופין ביקורת שלילית על התהליך (לא משנה אם על עתיד הילדים או טף), שנדע למה לשים לב ולקחת בחשבון (עדיף כאלה שאימצו בשנים האחרונות כי הבנתי שפעם זה היה מערב פרוע ממש עם המון עמותות והמון פאשלות שזה פחות רלוונטי).
תודה
אז לא אספר לך על החווייה הפרטית שלי
מלפני 12 שנה,ועוד שנה ועשרה חודשים של המתנה.
וממילא העמותה שדרכה אימצתי כבר לא קיימת.
אבל השאלה שלך מדי רחבה. אנשים פה התנסו במגוון חוויות ,ולא את כולן בא לפרוס באופן אנונימי לכל דיכפין באיטרנט.
עצתי לך- קבלי מהעמותה /עמותות מספרי טלפון של מאמצים. צלצלי ושאלי אם זה בסדר שתבקרו. תשמעו בנחת על כוס קפה על החווייה מקרוב.
סביר שיתנו לכם כתובות של אנשים עם מסע אימוץ מוצלח , אך בכל מקרה האחרים לא יזדרזו לכתוב כאן.
שיהיה הרבה בהצלחה.
כדאי ומומלץ לראות מקרוב.
מלפני 12 שנה,ועוד שנה ועשרה חודשים של המתנה.
וממילא העמותה שדרכה אימצתי כבר לא קיימת.
אבל השאלה שלך מדי רחבה. אנשים פה התנסו במגוון חוויות ,ולא את כולן בא לפרוס באופן אנונימי לכל דיכפין באיטרנט.
עצתי לך- קבלי מהעמותה /עמותות מספרי טלפון של מאמצים. צלצלי ושאלי אם זה בסדר שתבקרו. תשמעו בנחת על כוס קפה על החווייה מקרוב.
סביר שיתנו לכם כתובות של אנשים עם מסע אימוץ מוצלח , אך בכל מקרה האחרים לא יזדרזו לכתוב כאן.
שיהיה הרבה בהצלחה.
כדאי ומומלץ לראות מקרוב.
קחי בחשבון בתוך הבירורים
מה שלא תמיד לוקחים בחשבון.
שיש כל מיני אנשים. אנחנו כל מיני אנשים.
התהליך הוא תהליך שיש בו הרבה מאד חוסר ודאות והפתעות מבחינת תאריכים.
[למשל אם האם הביולוגית מתחרטת ,או אם משפט נקבע טנטטיבית אבל לפתע מתקיימות בחירות או יש פגרה]
ויש כל מיני דרכים שבהם מגיבים.לפי איך שאנחנו.
אנשים פחות נוטים לראות את עצמם.
האמת שמדובר בתהליך עם לחצים,שמביא הרבה מאד אתגרים והתמודדויות.
אגב נראה לי שמה שכן אופייני בכל הזמנים של אימוץ חו"ל הוא פגישות ראשונות ורודות כפי שציינת לגבי הפגישה שלכם. העמותה מעוניינת לעזור לך לא פחות ממה שאת מעוניינת להיעזר....
מה שלא תמיד לוקחים בחשבון.
שיש כל מיני אנשים. אנחנו כל מיני אנשים.
התהליך הוא תהליך שיש בו הרבה מאד חוסר ודאות והפתעות מבחינת תאריכים.
[למשל אם האם הביולוגית מתחרטת ,או אם משפט נקבע טנטטיבית אבל לפתע מתקיימות בחירות או יש פגרה]
ויש כל מיני דרכים שבהם מגיבים.לפי איך שאנחנו.
אנשים פחות נוטים לראות את עצמם.
האמת שמדובר בתהליך עם לחצים,שמביא הרבה מאד אתגרים והתמודדויות.
אגב נראה לי שמה שכן אופייני בכל הזמנים של אימוץ חו"ל הוא פגישות ראשונות ורודות כפי שציינת לגבי הפגישה שלכם. העמותה מעוניינת לעזור לך לא פחות ממה שאת מעוניינת להיעזר....
דניאלהI11111
New member
לדעתי חשוב להפריד בין שני דברים מאד שונים
הדברים השונים הם:
האחד הוא התהליך עד לאימוץ והשני הוא מה שיקרה מרגע האימוץ ואילך.
אישית בפרספקטיבה של זמן וגיל, מה שקורה עד האימוץ הוא זניח: היה קל, היה קשה, היו נחמדים, היו לא נחמדים, הרבה בירוקרטיה, מעט בירוקרטיה, המתנה ארוכה, המתנה קצרה וכן הלאה. כל משפחה והסיפור שלה, אך בתום כשנה שנתיים - יהיה לכם ילד.
השאלה איזה ילד ואיך אתם בתור משפחה תתמודדו איתו או איתה. וזה מה שיותר חשוב לדעתי.
וכאן אני יכולה לענות לך כאמא מאמצת מחו"ל וגם כרופאת ילדים:
חלק (קטן) מהילדים אינם סובלים כמעט משום בעיה וחלק (גדול לצערנו) מהילדים מגיעים עם אתגרים מסויימים.
לחלקם תסמונת אלכוהול עוברית, לחלקם רק סימפוטמים בודדים של התסמונת, חלקם אינו לוקה בתסמונת אך יש לו הפרעת קשב וריכוז עם או בלי היפראקטיביות, קשיי למידה כאלו ואחרים, קשיים בויסות חושי, קשיים בויסות רגשי, הפרעות רגשיות והתנהגותיות, קושי לתת אמון, עצמאות יתר, תלות יתר, לצד בעיות פיזיות שונות כמו ראש קטן או תת גדילה.
(לא חלילה שלילד אחד יש את כל הנ"ל...כל אחד רק קצת)
הדבר שמאד חשוב לדעתי הוא להבין שהמסע יהיה מקסים אך לעיתים מאתגר ולברר עם עצמכם האם יש לכם כוחות לזה, האם אתם מוכנים רגשית לכך, האם יש לכם מקורות תמיכה רגשיים וכלכליים וכן הלאה.
מניסיוני כרופאה, אני רואה שמשפחות מאמצות שידעו לאן הן נכנסות מתמודדות לרוב נפלא, והילדים בסופו של דבר משגשגים, כל אחד לפי נתוניו.
ואילו משפחות שאין להם מושג לאן הם נכנסות, מתקשות לעיתים להתמודד, והנפגע העיקרי הוא הילד.
הורים שכל הדימוי העצמי שלהם תלוי "במוצלחות" של הילד שלהם, ורואים בילד בבואה של עצמם ושל מוצלחותם הם, לפעמים ממש נשברים, והכאב שלהם בסופו של דבר, מושלך על הילד בצורה של קושי להתחבר, לאהוב, לטפח ולקבלו כמו שהוא.
לכן חשוב פשוט להיות מוכנים ולדעת לאהוב ולטפח את הילד, גם אם יהיו לו קשיים כאלו ואחרים.
בהצלחה!
הדברים השונים הם:
האחד הוא התהליך עד לאימוץ והשני הוא מה שיקרה מרגע האימוץ ואילך.
אישית בפרספקטיבה של זמן וגיל, מה שקורה עד האימוץ הוא זניח: היה קל, היה קשה, היו נחמדים, היו לא נחמדים, הרבה בירוקרטיה, מעט בירוקרטיה, המתנה ארוכה, המתנה קצרה וכן הלאה. כל משפחה והסיפור שלה, אך בתום כשנה שנתיים - יהיה לכם ילד.
השאלה איזה ילד ואיך אתם בתור משפחה תתמודדו איתו או איתה. וזה מה שיותר חשוב לדעתי.
וכאן אני יכולה לענות לך כאמא מאמצת מחו"ל וגם כרופאת ילדים:
חלק (קטן) מהילדים אינם סובלים כמעט משום בעיה וחלק (גדול לצערנו) מהילדים מגיעים עם אתגרים מסויימים.
לחלקם תסמונת אלכוהול עוברית, לחלקם רק סימפוטמים בודדים של התסמונת, חלקם אינו לוקה בתסמונת אך יש לו הפרעת קשב וריכוז עם או בלי היפראקטיביות, קשיי למידה כאלו ואחרים, קשיים בויסות חושי, קשיים בויסות רגשי, הפרעות רגשיות והתנהגותיות, קושי לתת אמון, עצמאות יתר, תלות יתר, לצד בעיות פיזיות שונות כמו ראש קטן או תת גדילה.
(לא חלילה שלילד אחד יש את כל הנ"ל...כל אחד רק קצת)
הדבר שמאד חשוב לדעתי הוא להבין שהמסע יהיה מקסים אך לעיתים מאתגר ולברר עם עצמכם האם יש לכם כוחות לזה, האם אתם מוכנים רגשית לכך, האם יש לכם מקורות תמיכה רגשיים וכלכליים וכן הלאה.
מניסיוני כרופאה, אני רואה שמשפחות מאמצות שידעו לאן הן נכנסות מתמודדות לרוב נפלא, והילדים בסופו של דבר משגשגים, כל אחד לפי נתוניו.
ואילו משפחות שאין להם מושג לאן הם נכנסות, מתקשות לעיתים להתמודד, והנפגע העיקרי הוא הילד.
הורים שכל הדימוי העצמי שלהם תלוי "במוצלחות" של הילד שלהם, ורואים בילד בבואה של עצמם ושל מוצלחותם הם, לפעמים ממש נשברים, והכאב שלהם בסופו של דבר, מושלך על הילד בצורה של קושי להתחבר, לאהוב, לטפח ולקבלו כמו שהוא.
לכן חשוב פשוט להיות מוכנים ולדעת לאהוב ולטפח את הילד, גם אם יהיו לו קשיים כאלו ואחרים.
בהצלחה!
מסכימה איתך
תודה רבה על התשובה, מעריכה את זה מאוד ומסכימה.
יש לנו ילד בוגר ביולוגי יחיד ואני יודעת מה זה אומר לגדל ילד, כל ילד, זה לא גן של שושנים, במיוחד עם הציפיות גבוהות ושמים עליו את מוצלחות ההורים. אנחנו מבינים שהמסע יתחיל כאשר נחזור איתו הביתה וזה לא יהיה פשוט. אבל יש לנו המון מקום לדאוג ולאהוב. מה שכן הייתי רוצה נקודת פתיחה טובה "יחסית" ולכסות את כל ההיבטים, לפחות מבחינה בריאותית.
לגבי תסמונת האלכוהול העוברי - אחד הדברים שאמרו לנו בעמותה הוא שהיום הרופאים מטעם הישראלים כל כך מומחים ומנוסים שהם מזהים את התסמונות "מרחוק" ובשנים האחרונות לא הגיעו לארץ תינוקות עם תסמונת האלכוהול העוברי לדוגמא. אני תוהה אם זה נכון. נשמע לי כמו ייפוי המציאות.
תודה רבה על התשובה, מעריכה את זה מאוד ומסכימה.
יש לנו ילד בוגר ביולוגי יחיד ואני יודעת מה זה אומר לגדל ילד, כל ילד, זה לא גן של שושנים, במיוחד עם הציפיות גבוהות ושמים עליו את מוצלחות ההורים. אנחנו מבינים שהמסע יתחיל כאשר נחזור איתו הביתה וזה לא יהיה פשוט. אבל יש לנו המון מקום לדאוג ולאהוב. מה שכן הייתי רוצה נקודת פתיחה טובה "יחסית" ולכסות את כל ההיבטים, לפחות מבחינה בריאותית.
לגבי תסמונת האלכוהול העוברי - אחד הדברים שאמרו לנו בעמותה הוא שהיום הרופאים מטעם הישראלים כל כך מומחים ומנוסים שהם מזהים את התסמונות "מרחוק" ובשנים האחרונות לא הגיעו לארץ תינוקות עם תסמונת האלכוהול העוברי לדוגמא. אני תוהה אם זה נכון. נשמע לי כמו ייפוי המציאות.
דניאלהI11111
New member
לצערי הגיעו לארץ הרבה מאד ילדים עם התסמונת גם בשנים האחרונות
ילדים אלו הוגדרו פעמים רבות על ידי רופאי העמותות כבריאים לחלוטין בעת האימוץ.
אם את רוצה יותר מידע על הנושא אני מציעה לך לפנות לעיתונאית אריאנה מלמד. היא יצרה קבוצה (גדולה מאד, למרבה הצער) של הורים לילדים שאומצו, גם בשנים האחרונות, והלוקים בתסמונת אלכוהול עוברית ועוד בעיות קשות: מחלות נפש וכן הלאה.
אם את רוצה לדבר עם כמה הורים כאלו את יכולה לפנות אלי בפרטי ואשדך לך הורים שמוכנים לשתף בסיפורם.
ילדים אלו הוגדרו פעמים רבות על ידי רופאי העמותות כבריאים לחלוטין בעת האימוץ.
אם את רוצה יותר מידע על הנושא אני מציעה לך לפנות לעיתונאית אריאנה מלמד. היא יצרה קבוצה (גדולה מאד, למרבה הצער) של הורים לילדים שאומצו, גם בשנים האחרונות, והלוקים בתסמונת אלכוהול עוברית ועוד בעיות קשות: מחלות נפש וכן הלאה.
אם את רוצה לדבר עם כמה הורים כאלו את יכולה לפנות אלי בפרטי ואשדך לך הורים שמוכנים לשתף בסיפורם.
הי סיוונית
מי שלפני אימוץ עדיין לא מחובר לעובדה קיימת- יש הרבה מאד 'אימוץ' לא רק באקט ההתחלתי.
יש ילדים שבהתחלה נראים דווקא ללא כל קשיים ובעיות -ממש ממש! אך כשמתקדמים בגיל ,בעיקר 'באיזור' תחילת גיל בית הספר עולים וצצים קשיים והתמודדויות.
זו רק אשלייה שבגלל שהילד המאומץ הוא ממשי אפשר לדעת עליו את הכל מהתחלה. גם ילדים מאומצים וגם ילדים ביולוגים- יש בגידולם הרבה אלמנטים של 'לא נודע' . כשבני זוג מתאהבים ורוצים להקים בית- הרבה פעמים אין חקירה ודרישה אם היתה בצד השני איזו דודה שאושפזה או בן דוד דכאוני,וגם אם יודעים שישנם כאלה- בתוך תקופת האהבה הראשונית והאירוסין לא תמיד מקשרים לאפשרות של תורשה מהמשפחה המורחבת....
קשה להבטיח את מסלול הגידול למלוא אורכו.וכאמור ההתחלה לא נותנת את כל האינדיקציות...
מה שגבר אצל כולנו הוא עצם הרצון לילד.
מי שלפני אימוץ עדיין לא מחובר לעובדה קיימת- יש הרבה מאד 'אימוץ' לא רק באקט ההתחלתי.
יש ילדים שבהתחלה נראים דווקא ללא כל קשיים ובעיות -ממש ממש! אך כשמתקדמים בגיל ,בעיקר 'באיזור' תחילת גיל בית הספר עולים וצצים קשיים והתמודדויות.
זו רק אשלייה שבגלל שהילד המאומץ הוא ממשי אפשר לדעת עליו את הכל מהתחלה. גם ילדים מאומצים וגם ילדים ביולוגים- יש בגידולם הרבה אלמנטים של 'לא נודע' . כשבני זוג מתאהבים ורוצים להקים בית- הרבה פעמים אין חקירה ודרישה אם היתה בצד השני איזו דודה שאושפזה או בן דוד דכאוני,וגם אם יודעים שישנם כאלה- בתוך תקופת האהבה הראשונית והאירוסין לא תמיד מקשרים לאפשרות של תורשה מהמשפחה המורחבת....
קשה להבטיח את מסלול הגידול למלוא אורכו.וכאמור ההתחלה לא נותנת את כל האינדיקציות...
מה שגבר אצל כולנו הוא עצם הרצון לילד.
מסכימה מאוד
הי חייכנית, אני ממש מסכימה איתך. אי אפשר לדעת מה יקרה, לא עם ילד מאומץ ולא עם ילד ביולוגי.
לא הבנתי מה התכוונת ב "יש ילדים שבהתחלה נראים דווקא ללא כל קשיים ובעיות -ממש ממש! אך כשמתקדמים בגיל ,בעיקר 'באיזור' תחילת גיל בית הספר עולים וצצים קשיים והתמודדויות". התכוונת אצל ילד מאומץ או כל ילד ביולוגי/מאומץ?
הי חייכנית, אני ממש מסכימה איתך. אי אפשר לדעת מה יקרה, לא עם ילד מאומץ ולא עם ילד ביולוגי.
לא הבנתי מה התכוונת ב "יש ילדים שבהתחלה נראים דווקא ללא כל קשיים ובעיות -ממש ממש! אך כשמתקדמים בגיל ,בעיקר 'באיזור' תחילת גיל בית הספר עולים וצצים קשיים והתמודדויות". התכוונת אצל ילד מאומץ או כל ילד ביולוגי/מאומץ?
אצל כל ילד זה עלול לקרות.
יש הרבה הפרעות, תסמונות ומחלות שמתפתחות או שניתן לאבחנן רק אחרי גיל מסוים. בפרט, כל מה שקשור לבריאות נפשית לעיתים מתגלה רק בגילאים מאוחרים יותר, לפעמים אפילו רק בגיל ההתגברות או אחרי. למשל, שמעתי סיפור של מישהי שהכרתי שלשלושת ילדיה (הביולוגיים) התגלתה סכיזופרניה בגיל ההתבגרות. גם הפרעות קשב וריכוז לרוב (פרט אולי למקרים קיצוניים) מאובחנים לא לפני גיל גן חובה, ולרוב כבר בבית ספר. גם בעיות נפשיות ורגשיות רבות צצות בדרך כלל רק עם השנים, וזאת מבלי להזכיר חלילה מחלות גופניות שונות שעלולות לתקוף בכל שלב.
להפוך להורים, ולא משנה באיזו דרך, זה תמיד סיכון. סטטיסטית, כאמור, יש בעיות מסוימות שכנראה נפוצות יותר בקרב ילדים מאומצים, אבל לדעתי מה שקובע בסופו של דבר זה לא הסטטיסטיקה, כי אין בכוחה לנבא מה יהיה עם הילד הפרטי של כל אחד מאיתנו, שמבצו הוא ה- 100% עבור ההורים שלו.
יש הרבה הפרעות, תסמונות ומחלות שמתפתחות או שניתן לאבחנן רק אחרי גיל מסוים. בפרט, כל מה שקשור לבריאות נפשית לעיתים מתגלה רק בגילאים מאוחרים יותר, לפעמים אפילו רק בגיל ההתגברות או אחרי. למשל, שמעתי סיפור של מישהי שהכרתי שלשלושת ילדיה (הביולוגיים) התגלתה סכיזופרניה בגיל ההתבגרות. גם הפרעות קשב וריכוז לרוב (פרט אולי למקרים קיצוניים) מאובחנים לא לפני גיל גן חובה, ולרוב כבר בבית ספר. גם בעיות נפשיות ורגשיות רבות צצות בדרך כלל רק עם השנים, וזאת מבלי להזכיר חלילה מחלות גופניות שונות שעלולות לתקוף בכל שלב.
להפוך להורים, ולא משנה באיזו דרך, זה תמיד סיכון. סטטיסטית, כאמור, יש בעיות מסוימות שכנראה נפוצות יותר בקרב ילדים מאומצים, אבל לדעתי מה שקובע בסופו של דבר זה לא הסטטיסטיקה, כי אין בכוחה לנבא מה יהיה עם הילד הפרטי של כל אחד מאיתנו, שמבצו הוא ה- 100% עבור ההורים שלו.
אגב, בפורום הזה, מטבע הדברים, כל הזמן מתעסקים
בבעיות מסוג של תסמונת האלכוהול העוברית, הפרעות קשב, בעיות ויסות, הפרעות נפשיות, קשיים רגשיים ועוד. אבל קיימות בעולם בעיות נוספות שיש לתת עליהן את הדעת ושאיש אינו חסין מפניהן, ושהשלכותיהן עלולות להיות הרסניות. בתור מי שחוותה מצב כזה על בשרה, אני לא מאחלת אותו אפילו לאויבים שלי, ואף שבמקרה שלנו הכל נגמר בטוב ואני לא מסוגלת לדמיין אפילו מה היה קורה אילו היה נגמר ברע, וגם זה קורה.
בסביבות גיל 7 התחילו לבני כאבים חזקים באיזור הברך. ביקורים תכופים אצל רופא הילדים והאורתופד, כולל בדיקות דם וצילומים, לא העלו דבר, וכשהגענו למצב שהילד ממש בכה מכאבים ולא יכול היה לחיות ללא משככי כאבים התאשפזנו לבדיקות בבית חולים.
מכאן התחילה סאגה מסויטת של בדיקות שונות, חלקן תחת הרדמה, שלא העלו דבר פרט למדדי דלקת גבוהים וילד שסובל מכאבים איומים, חסר תאבון והולך ומרזה. כשגם האנטיביוטיקה שקיבל למקרה של דלקת בעצם לא עזרה, שלחו אותנו לבדיקת MRI, וזה היה כבר אחרי חודש אשפוז, כשכולנו כבר מותשים מההתרוצצות בין הבית (היו גם 3 ילדים נוספים, שהיו צריכים להמשיך את חייהם עד כמה שאפשר כרגיל) לבית החולים, מהדאגה וחוסר הוודאות ומלראות את הסבל התמידי של הילד שהלך וקמל לנגד עינינו. עד שהגיע התור ועד שקיבלנו את התוצאות עבר עוד שבוע של מתח ואי ודאות. בזמן שהתקבלו ההמצאים של הבדיקה בעלי היה תורן בבית החולים והוא התקשר אליי להקריא את הכתוב. עד שהגיע לסוף הרשימה הארוכה של הדברים שזה יכול להיות כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב, ופספסתי את האפשרות היחידה בכל הרשימה הזאת שלא הייתה מחלה איומה וקטלנית (וגם לו לא הייתי מפספסת, לא בטוח שלאור הסיכוי שזו אחת מהאפשרויות הרבות האחרות זה היה משנה הרבה). הדבר היחיד שהיה ברור שיש ממצא חשוד מאוד במח העצם וצריך לעשות סוללה נוספת של בדיקות כדי לשלול את הגרוע מכל, וביניהן שתיים חשובות במיוחד. בהתחלה עשו לו דיקור מותני תחת הרדמה כדי לוודא, לדבריהם, שזה לא התפשט בכל הגוף. אמרו לנו שנקווה שלא ימצאו כלום כי אז יש סיכוי שזה עדיין מוגבל רק לאיזור הברך, ובמקרה כזה לאחר מכן יהיה ניתוח בברך כדי לקחת ביופסיה מהעצם. הייתה בדיוק תקופת חגים, ואנחנו העברנו את החג הראשון של פסח בציפייה לתוצאות בדיקת מח העצם. כל התקופה הזו לא יכולתי לאכול או לישון ותפקדתי רק בזכות כדורי ההרגעה שקיבלתי מהרופא שלי. בסופו של דבר התוצאות חזרו תקינות ואז היינו צריכים לחכות לניתוח בברך במשך שבוע נוסף. בזמן הזה הילד אמנם החל להרגיש טוב יותר, אבל זה לא היה שיפור יציב וחד משמעי, והרופאים גם הזהירו שזה יכול להיות רק שיפור זמני וחסר משמעות ובכל מקרה חייבים את הניתוח. אחרי הניתוח חיכינו 3 שבועות לתוצאות הביופסיה, והילד בינתיים שוחרר הביתה כשהוא רזה כמו שלד, מקיא ומשלשל ללא הפסקה וצריך לשאת אותו כל הזמן לשירותים (ולכל מקום אחר) על הידיים. בסופו של דבר, לא מצאו כלום ואמרו שזו הייתה כנראה דלקת חריפה וממושכת שחלפה ממש לפני הניתוח (וזו הייתה גם האפשרות השפירה היחידה שפספסתי כשבעלי הקריא לי את תוצאות ה-MRI), ולאחר תקופת החלמה ארוכה מאוד, גם הילד התחיל להבריא מהדרגה. אבל מה שחוויתי היה כל כך קשה שבמשך תקופה ארוכה סבלתי מסוג של דיכאון וגם מפוסט טראומה ממש קשה (שלא חלפה לגמרי עד היום), שבאה לידי ביטוי בחרדות בנושא בריאות. כל תלונה על כאב מצד הבן וגם הילדים האחרים הייתה מכניסה אותי לפאניקה ולסרטים איומים, ועד היום אני דואגת יותר מהממוצע בגלל מחלות וכאבים של בני המשפחה.
מה שחוויתי גרם לי להבין עד כמה המצב של כולנו שביר ולא צפוי בעולם הזה, שאף אחד אינו חסין מפני הגרוע ביותר, עד כמה כל רגע שילדינו פחות או יותר בריאים הוא יקר ועד כמה חשוב להכניס את הצרות והבעיות לפרופורציה.
בבעיות מסוג של תסמונת האלכוהול העוברית, הפרעות קשב, בעיות ויסות, הפרעות נפשיות, קשיים רגשיים ועוד. אבל קיימות בעולם בעיות נוספות שיש לתת עליהן את הדעת ושאיש אינו חסין מפניהן, ושהשלכותיהן עלולות להיות הרסניות. בתור מי שחוותה מצב כזה על בשרה, אני לא מאחלת אותו אפילו לאויבים שלי, ואף שבמקרה שלנו הכל נגמר בטוב ואני לא מסוגלת לדמיין אפילו מה היה קורה אילו היה נגמר ברע, וגם זה קורה.
בסביבות גיל 7 התחילו לבני כאבים חזקים באיזור הברך. ביקורים תכופים אצל רופא הילדים והאורתופד, כולל בדיקות דם וצילומים, לא העלו דבר, וכשהגענו למצב שהילד ממש בכה מכאבים ולא יכול היה לחיות ללא משככי כאבים התאשפזנו לבדיקות בבית חולים.
מכאן התחילה סאגה מסויטת של בדיקות שונות, חלקן תחת הרדמה, שלא העלו דבר פרט למדדי דלקת גבוהים וילד שסובל מכאבים איומים, חסר תאבון והולך ומרזה. כשגם האנטיביוטיקה שקיבל למקרה של דלקת בעצם לא עזרה, שלחו אותנו לבדיקת MRI, וזה היה כבר אחרי חודש אשפוז, כשכולנו כבר מותשים מההתרוצצות בין הבית (היו גם 3 ילדים נוספים, שהיו צריכים להמשיך את חייהם עד כמה שאפשר כרגיל) לבית החולים, מהדאגה וחוסר הוודאות ומלראות את הסבל התמידי של הילד שהלך וקמל לנגד עינינו. עד שהגיע התור ועד שקיבלנו את התוצאות עבר עוד שבוע של מתח ואי ודאות. בזמן שהתקבלו ההמצאים של הבדיקה בעלי היה תורן בבית החולים והוא התקשר אליי להקריא את הכתוב. עד שהגיע לסוף הרשימה הארוכה של הדברים שזה יכול להיות כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב, ופספסתי את האפשרות היחידה בכל הרשימה הזאת שלא הייתה מחלה איומה וקטלנית (וגם לו לא הייתי מפספסת, לא בטוח שלאור הסיכוי שזו אחת מהאפשרויות הרבות האחרות זה היה משנה הרבה). הדבר היחיד שהיה ברור שיש ממצא חשוד מאוד במח העצם וצריך לעשות סוללה נוספת של בדיקות כדי לשלול את הגרוע מכל, וביניהן שתיים חשובות במיוחד. בהתחלה עשו לו דיקור מותני תחת הרדמה כדי לוודא, לדבריהם, שזה לא התפשט בכל הגוף. אמרו לנו שנקווה שלא ימצאו כלום כי אז יש סיכוי שזה עדיין מוגבל רק לאיזור הברך, ובמקרה כזה לאחר מכן יהיה ניתוח בברך כדי לקחת ביופסיה מהעצם. הייתה בדיוק תקופת חגים, ואנחנו העברנו את החג הראשון של פסח בציפייה לתוצאות בדיקת מח העצם. כל התקופה הזו לא יכולתי לאכול או לישון ותפקדתי רק בזכות כדורי ההרגעה שקיבלתי מהרופא שלי. בסופו של דבר התוצאות חזרו תקינות ואז היינו צריכים לחכות לניתוח בברך במשך שבוע נוסף. בזמן הזה הילד אמנם החל להרגיש טוב יותר, אבל זה לא היה שיפור יציב וחד משמעי, והרופאים גם הזהירו שזה יכול להיות רק שיפור זמני וחסר משמעות ובכל מקרה חייבים את הניתוח. אחרי הניתוח חיכינו 3 שבועות לתוצאות הביופסיה, והילד בינתיים שוחרר הביתה כשהוא רזה כמו שלד, מקיא ומשלשל ללא הפסקה וצריך לשאת אותו כל הזמן לשירותים (ולכל מקום אחר) על הידיים. בסופו של דבר, לא מצאו כלום ואמרו שזו הייתה כנראה דלקת חריפה וממושכת שחלפה ממש לפני הניתוח (וזו הייתה גם האפשרות השפירה היחידה שפספסתי כשבעלי הקריא לי את תוצאות ה-MRI), ולאחר תקופת החלמה ארוכה מאוד, גם הילד התחיל להבריא מהדרגה. אבל מה שחוויתי היה כל כך קשה שבמשך תקופה ארוכה סבלתי מסוג של דיכאון וגם מפוסט טראומה ממש קשה (שלא חלפה לגמרי עד היום), שבאה לידי ביטוי בחרדות בנושא בריאות. כל תלונה על כאב מצד הבן וגם הילדים האחרים הייתה מכניסה אותי לפאניקה ולסרטים איומים, ועד היום אני דואגת יותר מהממוצע בגלל מחלות וכאבים של בני המשפחה.
מה שחוויתי גרם לי להבין עד כמה המצב של כולנו שביר ולא צפוי בעולם הזה, שאף אחד אינו חסין מפני הגרוע ביותר, עד כמה כל רגע שילדינו פחות או יותר בריאים הוא יקר ועד כמה חשוב להכניס את הצרות והבעיות לפרופורציה.
חוסר וודאות וחוסר ישע של הורה
אוי, ממש מצער לקרוא. אני יכולה רק לשער מה היתה התחושה שלך, לראות את הבן שלך קמל מול העיניים וסובל כל כך כשאת מנסה הכל אבל לא מצליחה לעזור לו.
מזל גדול גדול שזה עבר והוא החלים. זה מדהים איך לא משנה כמה אתה מגונן כהורה אתה אף פעם יכול לדעת מאיפה תבוא המכה, כמו עננה שמאיימת מעלינו כהורים כל הזמן. אני מבינה למה את חשה פוסט טראומה, זה ממש הגיוני אם נכנסת לכזאת רמה של חרדה וחוסר וודאות בזמן המחלה שלו.
אני מקווה לפחות שעכשיו הכל בסדר ואין חשש.
אוי, ממש מצער לקרוא. אני יכולה רק לשער מה היתה התחושה שלך, לראות את הבן שלך קמל מול העיניים וסובל כל כך כשאת מנסה הכל אבל לא מצליחה לעזור לו.
מזל גדול גדול שזה עבר והוא החלים. זה מדהים איך לא משנה כמה אתה מגונן כהורה אתה אף פעם יכול לדעת מאיפה תבוא המכה, כמו עננה שמאיימת מעלינו כהורים כל הזמן. אני מבינה למה את חשה פוסט טראומה, זה ממש הגיוני אם נכנסת לכזאת רמה של חרדה וחוסר וודאות בזמן המחלה שלו.
אני מקווה לפחות שעכשיו הכל בסדר ואין חשש.
תודה. כרגע הכל בסדר, אבל אחרי שעוברים חוויה כזאת
כל ראיית העולם משתנה וכל הזמן חשים את המודעות האינסטינקטיבית שבכל יום משהו עלול לקרות, שלא הייתה שם לפני המקרה הזה. התמימות וחוסר הדאגה של לפני כבר לעולם לא יחזרו. לרוב, גם כשיודעים בראש, תאורטית, שמשהו אפשרי, לא באמת קולטים ומפנימים את זה ואת מלוא המשמעות של זה עד שחווים את זה בעצמנו, חלילה. וזו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד, אבל היא בהחלט הופכת עולמות, פוקחת עיניים ומכניסה את הדברים לפרופורציה.
כל ראיית העולם משתנה וכל הזמן חשים את המודעות האינסטינקטיבית שבכל יום משהו עלול לקרות, שלא הייתה שם לפני המקרה הזה. התמימות וחוסר הדאגה של לפני כבר לעולם לא יחזרו. לרוב, גם כשיודעים בראש, תאורטית, שמשהו אפשרי, לא באמת קולטים ומפנימים את זה ואת מלוא המשמעות של זה עד שחווים את זה בעצמנו, חלילה. וזו חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד, אבל היא בהחלט הופכת עולמות, פוקחת עיניים ומכניסה את הדברים לפרופורציה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.