תובנות על טיפול פסיכולוגי

[sense9]

תובנות על טיפול פסיכולוגי

חברה לעבודה שיתפה אותי בייאוש בטיפול הפסיכולוגי שהיא עוברת. לטענתה, היא באה מוכנה מראש לעובדה שלא יגישו לה הדגים אלא רק את החכה. למעשה, אני זו שאמרתי לה שלמיטב ידיעתי, נק' המוצא של הפסיכולוגים, השאיפה שלהם, היא לתת למטופלים *כלים*. לא להפוך עולמות, לא להגיע ישר ל'קינוח', אלא לקחת את מה שיש - ומזה ליצור דבר טוב יותר. זוהי תמצית החוויה הטיפולית. היא דורשת אורך רוח וסבלנות, וחייבים להביא בחשבון שזהו *תהליך* ולא פתרון קסם.
אך לדידה, היא לא רואה שום התקדמות ושום הטבה. לשאלתי לגבי הדינמיקה עם המטפלת, היא השיבה שדווקא היא איננה מעוניינת להחליף מטפלת, טוב לה איתה ולקח לה הרבה זמן למצוא מטפלת שתענה לכל הקריטריונים האוביקטיביים והסוביקטיביים.

וכאן בעצם נשאלתי, מדוע בטיפול ה'קלאסי' הגישה היא כפי הנ"ל? מדוע א"א גם קצת ליישם את מה שמוצע באימון או בCBT, להבדיל, ולקצר תהליכים? מה בעצם מנחה את אותם פסיכולוגים ש"נותנים את המפה, אך בשום אופן לא אומרים במפורש איך להגיע ליעד" (ניסוח שלה)?

אשמח להארות מבעלי נסיון וידע, בנוסף לתשובה שיושבת לי בראש ומנסה לגבש לה באופן רציני ומשכנע.

 

[Optimistic Girl]

אמממ

שאלת שאלה מצויינת,
שגם אני הייתי רוצה לקבל עליה תשובה.

לי אין תשובה,
פשוט כי יש לי עוד כמה שנים עד שאתחיל ללמוד קלינית.
אבל התגובות, הלא אוהדות שאני שומעת כל פעם מהמטופלות שלי,
גורמות לי לסקרנות אמיתית של -מה קורה ב'ספה' של הפסיכולוג קליני
ומהם שיטות העבודה שלו.

אני התחלתי הפוך -קודם למדתי מקצוע -NLP
ועכשיו לומדת פסיכולוגיה
אז יהיה לי מאוד מעניין לראות את ההבדלים בין שיטות העבודה של 2 הגישות האלו.

פסיכולוגיה לומדים כ5 שנים לM.A
וNLP לומדים 2 שנים (אני אלמד את השנה השלישית)

אבל המורה שלי לNLP אומרת,
שהצליחה לטפל במקרים , שהפסיכולוגית לא הצליחה...

מעניין ומרתק...

 

[22ק ו ס ם]

אני חושב שהתחושות שלה משותפות להרבה אנשים

יש משהו מאוד עוצמתי בחוויה של ללכת לטיפול פסיכולוגי. עצם העובדה שאת יכולה לדבר על עצמך בחופשיות במשך שעה בלי שהצד השני יאבד סבלנות או יקטול אותך היא כשלעצמה מאוד תרפויטיות. תוסיפי לזה את העובדה שמדובר בהיררכיה ברורה שבה למטפל יש סמכות והוא נתפס כבעל ידע, ולרוב מדובר באנשים אינטליגנטיים וכרזימטיים כך שאפשר להבין למה אנשים מושפעים עמוקות מטיפול, כל טיפול. אבל כאן גם נמצא שורש הבעייה. מילים כמו תהליך, כלים וכו' מעמעמות את התועלת הנמדדת. העובדה שבהרבה מקרים בטיפולים קלאסיים פסיכו דינמיים אין מטרות ברורות, וטיפול כזה יכול להמשך שנים היא מאוד בעייתית בעיניי. אם יש דבר אחד שהייתי משנה בטיפולים זה משך הזמן שלהם והייתי מחייב להגביל אותם ללא יותר מכמה חודשים, או לפחות שתהיה הערכה אובייקטיבית של מישהו מבחוץ אם יש צורך בטיפול ארוך יותר. אלו סכומי כסף מטורפים בעיניי שלא מצדיקים טיפולי ארוכי טווח. עדיף להגדיר מטרות ברורות וקצרות טווח, גם אם כביכול הן לא משנות אדם מקצה לקצה או משפיעות בצורה קיצונית.

 

[reakwind]

 

[sense9]

ומעבר לעניין הכספי

נוצרת גם הרבה פעמים תלותיות.
מסכימה עם הצעתך.

 

[katzeran]

מאוד מסכים

אני מאוד מסכים עם מה שאמרת. טיפולים מוגבלים בזמן יכולים להיות יעילים להפליא (ומחקרים מראים את זה). אם תשאלו אותי, צריך ללמד ולחשוף סטודנטים לטיפולים האלה כבר מהתואר השני, בייחוד עכשיו שבריאות הנפש הציבורית עומדת לעבור לרשות הקופות שודאי יעדיפו טיפולים מהסוג הזה, אבל גם בשוק הפרטי צריך לשים דגש על טיפולים עם יעילות מוכחת וגם שיהיו הוגנים יותר עבור הלקוח.

עם זאת, יש מקרים שבהם קשה מאוד להסתפק ב-12 מפגשים (פחות או יותר, זה המודל המקובל של טיפול קצר מועד) וכן נדרשת עבודה ממושכת יותר, אך פה צריך המטפל לקחת אחריות מקצועית ולהגדיר מטרות ברורות (ולדעתי גם להגדיר נקודות זמן שבה ייבחנו המטפל והמטופל איפה הם עומדים ביחס למטרות שהגדירו, לוודא שלא נוצרת תלות ועוד).

בכל מקרה, בקשר לשאלה המקורית... זה נוגע בשאלת המטרות. האם היא הולכת לטיפול כדי שיאמרו לה מה לעשות או שהיא הולכת לטיפול כדי ללמוד על עצמה ולהבין, בעזרת המטפל, מה עליה לעשות. קרה שמטופלים ביקשו ממני לומר להם מה לעשות, אבל זה לא התפקיד שלי ולא תמיד אני יודע מה צריך לעשות. סתם דוגמה, יש לי מטופל שנמצא ביחסים עם בחורה שהוא לא ממש אוהב, אבל הוא עוד שם מסיבה כזו או אחרת. באופן אישי אני חושב שעדיף לו להפרד ממנה כבר עכשיו, ולא סתם לסחוב את זה, אבל אני לא אומר לו את זה, כי העמדה הטיפולית היא לא "לומר למטופל מה לעשות". אני כן מנסה להראות לו את הדפוס הזה שהוא נמצא בו, איך זה משפיע עליו, מתוך ציפייה שהוא יגיע לתובנות הרלוונטיות עבורו (אולי זה מה שחברתך קראה לו "לתת את המפה").
למה לא לעשות קיצורי דרך? במקרה הזה, למשל, אין ממש קיצור דרך. לומר לו מה לעשות? זה לא יעזור לו לטווח הארוך.

אגב, אני לא חושב ש-CBT זה לקחת קיצורי דרך. זו גישה אחרת להתבונן על פתולוגיה ולטפל בה, אך היא לא קיצור דרך לדעתי וצריך בהחלט לעשות בה שימוש במקומות המתאימים לכך.

 

[22ק ו ס ם]

נכון, 12 מפגשים זה לא מספר קדוש

אבל מכאן ועד לגרור את זה שנים רחוקה הדרך. בקשר ללמוד על עצמך, זו חרב פיפיות. הרי אתה כל החיים יכול ללמוד על עצמך ולכן לכאורה יש הצדקה לטיפול אינסופי. תמיד יש על מה לדבר עם הפסיכולוג, לכל אדם יש קשיים ובעיות בחיים. האם יש מטפלים פסיכודינמיים שאומרים למטופלים שלהם שזהו, מספיק, נגמר הטיפול? אני די בספק. איכשהוא, נראה שטיפולים כאלו מסתיימים תמיד מצד המטופלים כשהם מרגישים רוויה או שהטיפול לא מתקדם לשום מקום.

CBT זה בוודאי לא קיצור דרך. זה פשוט טיפול מדעי יותר, מוגבל מראש בזמן וכזה שמיועד לפתור בעייה ספציפית. פחות יומרני אבל יותר יעיל לדעתי.

 

[katzeran]

צודק

לדעתי, האחריות - וזה צריך להיות חלק מהקוד האתי - היא על המטפל. יש ויש מטפלים פסיכודינמיים שעושים את זה. הם לא קמים יום אחד ואומרים למטופל שנגמר, אבל בהחלט מעלים את השאלה לדיון.
(מצד שני, הכרתי פסיכולוג קליני, מאוד בכיר, ואף חסיד של הגישה מוגבלת הזמן, שסיפר על מטופל שלו שמגיע פעמיים בשבוע במשך 30 שנה, אז אף אחד לא מושלם)

 

[reakwind]

יש משהו בעייתי קצת ב"להראות את המפה" לא?

הרי אם אתה מראש יודע שאתה רוצה שהוא יפרד מחברה שלו ואתה מראש מוביל לכיוון הזה את הטיפול אז אתה בעצם מבצע עליו מניפולציה שתגרום לו להפרד מחברה שלו ולחשוב שזה היה הרעיון והתובנה שלו כשלמעשה לשם כיוונת מההתחלה.
זה קצת מזכיר לי את הסרט אינספשן :O

 

[katzeran]

אבל זה לא ככה

אני לא "רוצה שהוא יפרד מחברה שלו". אני חושב שיהיה לו טוב יותר אחרי הפרידה (ואחרי שהוא יעבור את הפאזה של הקושי מיד אחרי הפרידה). אני לא חושב שאני עושה עליו מניפולציה ושותל לו רעיונות כמו באינספשן אלא מנסה לעזור לו להסתכל על הקשר בכמה רמות ולא רק מתוך המקום שהוא נמצא בו. אם הוא יגיע לתובנה שהוא צריך לעזוב אותה (והוא משחק עם הרעיון הזה בטיפול הרבה כבר הרבה זמן בלי קשר למה שאני חושב), אז הוא יגיע אליה. יכול להיות שלא, וגם זה בסדר.
חשוב לומר - אף אחד לא אמר שאני צודק בזה שהם צריכים להיפרד (ולכן העמדה הפסיכולוגית, כמו שאני מבין אותה, היא לא לבוא ולומר לו "אתה צריך לעזוב אותה").

(having said that, יש כמובן מקומות בהם הפסיכולוג ינקוט עמדה ברורה יותר, בעיקר מקומות הנוגעים לפגיעה פיזית בעצמי או באחר).

 

[שי לי9]

במקרה שתיארת

התייחסת לכך שהוא עוד שם מסיבה זו או אחרת,
ובעיני זו המהות שיש להבינה, למה הוא עוד שם, ולמה זה בסדר להיות שם כרגע, כנראה שזה נותן לו משהו שחסר לו, שהוא צריך, או שהוא למד בהתניות או כל דבר אחר...
יש להבין את זה ולהכיל את זה ובאמת שאז דברים משתנים (מניסיון)... ואולי גם לראות את זה במפגש מול המטפל- האם זה קיים שם או לא, זה מהות הטיפול. אתה יכול לקרוא לזה תהליך ואתה יכול לקרוא לזה מפגש או איך שלא תקרא לזה
לדעתי חברתך צריכה להעלות בפני המטפלת את הקשיים ותחושת התקיעות, זה דבר נפלא שיכול לקדם את הטיפול פלאים אם לא מפחדים ומוכנים להיכנס לעומק של מה קורה שם בתחושת התקיעות הזו...

(כל מה שנאמר כאן הוא מניסיון אישי שלי ולא מניסיון מקצועי...)

 

[הילה_והגבר]

ואני הולכת להשמיע את הקול הלא-פופולרי

הלוואי והיו לי קיצורי דרך שיכולתי להציע.
הלוואי והייתי יכולה להגיד למישהו במפורש איך להגיע ליעד.
הלוואי והייתי יודעת מה היעד.

לא תמיד יש, לא תמיד יכולים, לא תמיד יודעים.
וגם כשיש, או יכולים, או יודעים - זו לא תמיד הדרך הנכונה או החכמה.

אנשים מגיעים לטיפול מכל מיני סיבות ועל רקע של כל מיני קשיים.
כאשר הקושי מוגדר וברור, יותר קל למצוא את הדרך להתמודד איתו. לכן, אם תשימו לב, טיפולים קוגניטיבים-התנהגותיים בד"כ מתמקדים בהפרעות שהן יותר דסמ'יות, היינו שהסימפטומים ברורים, אגודיסטוניים, והם-הם הגורם למצוקה וברור שהיעלמם יביא איתו להטבה חלקית לפחות. ככל שהקשיים הם יותר עמומים, גם הטיפולים מבוססי CBT דורשים זמן רב יותר והשקעה משמעותית יותר.

אבל מה קורה כאשר אדם מגיע לטיפול כי 'לא טוב לו בחיים', כי הוא מרגיש ש'הוא לא מצליח לבנות קשר זוגי' או כי הוא 'סובל מדימוי עצמי נמוך' ? מה קורה כשהסימפטום הוא אגוסינטוני ? מה קורה כשהסימפטום הוא רק הביטוי החיצוני של מצוקה פנימית אחרת ?

במצבים האלה אין דרך אחת, ודאי לא דרך קיצור.
במצבים האלה לא תמיד ברור היעד ולא תמיד ברורה מראש הדרך אליו.
שלא להגיד את המובן מאליו - שבמצבים כלה בד"כ אסור שהפסיכולוג יהיה מי שמגדיר את היעד או את הדרך (כי מי אני שאחליט עבור אדם אחר מה גורם לו אושר או מצוקה ? איזו זוגיות או מקצוע יבחר לעצמו ? אני יכולה ללוות אותו בתהליך קבלת ההחלטה, אבל לא להחליט עבורו).

ומסע כזה של הכרה ושינוי עצמי הוא לא תהליך של זבנג וגמרנו, 12-הוא-מספר-הקסם או מה שזה לא יהיה. הוא תהליך שכשמתחילים אותו לא תמיד יודעים לאן נכנסים ולאן פנינו מועדות, ולכן לוקח זמן להכיר, לוקח זמן להתכוונן ולוקח זמן למצוא את הדרך.

זה לא אומר שטיפולים צריכים בהכרח להימשך שנים.

זה לא אומר שאין גישות טיפוליות שמשלבות אלמנטים שונים, כולל קואצ'ינג או CBT או מדיטציה או ווטאבר - צריך להתאים את הטיפול לאדם ולמטרה. אי אפשר כל הזמן להתעסק בלמה לא הניקו אותי מספיק.

זה גם לא אומר שהם צריכים להיות מחוץ להישג ידו של האדם הממוצע., למרות שאלו שני נושאים נפרדים, האחד מקצועי והשני חברתי.
זה לא משחרר את הפסיכולוג מהאחריות לתת דין וחשבון על תוצאות עבודתו, לעצמו, למטופל, אולי גם לסביבה המקצועית שבה הוא עובד. אגב, אני גם מאמינה שטוב וראוי שכבר בחוזה הראשוני ידובר על משך טיפול משוער (לדוגמא, אני מציעה שניפגש פעם בשבוע במשך כשנה, ולקראת סוף השנה הזו נעשה חושבים ביחד מה השגנו, לאן הולכים הלאה וכיוצב' - ולעמוד בזה !).

אבל בשביל שטיפול יהיה משמעותי עבור המטופל, בשביל שהוא יצליח להשיג לפחות חלק מהמטרות שאיתן האדם הגיע - צריך לקחת בחשבון שלפעמים זה לוקח זמן, ולפעמים נתקעים ולפעמים זה קשה.

ואם חברתך מרגישה תקיעות, או מרגישה שהמטפלת מונעת ממנה משהו או לא נותנת לה את מה שהיא צריכה- המקום לדבר על זה הוא בטיפול. ומשם לחשוב ביחד מה הלאה.

 

[katzeran]

 

[22ק ו ס ם]

הכל טוב ויפה, ואני מסכים איתך שלא תמיד הבעיות

ברורות או מובחנות, אבל יש בעייה עם העמימות הזו. איך יודעים שבאמת חל שיפור במצב המטופל? הרגשה סובייקטיבית שלו? של המטפל? הבעייה המרכזית היא שנושאים כמו שציינת שלאדם לא טוב בחיים או שהוא לא מצליח לפתח קשר זוגי, מאפיינים אנשים רבים ברמה זו או אחרת. מה נחשב לראוי לטיפול ומה חלק מהחיים שלא תמיד מאירים פנים לכולם?

 

[הילה_והגבר]

גם התמודדות עם חיים שאינם מאירי פנים חשובה

אמרת שבעיניך הבעיה המרכזית היא שיש קשיים 'ראויים לטיפול' ויש קשיים 'של החיים'. בעיניי זו לא בעיה בכלל - גם קשיים 'של החיים' עשויים להיות 'ראויים לטיפול', אם אדם מרגיש צורך בכך, וגם קשיים שלכאורה 'ראויים לטיפול' לא בהכרח מחייבים טיפול אם אדם מתמודד איתם בכוחות עצמו וסביבתו.

טיפול הוא לא אנטיביוטיקה- אין לו מטרה אחת, או יעד נקודתי אחד. טיפול פסיכולוגי הוא אוסף של כלים, שיטות ותיאוריות השואפות להביא לשיפור ברווחה הנפשית והתפקודית של האדם מתוך תהליך של הבנה ושינוי עצמיים. יש הקשר היסטורי-תיאורטי-חברתי מסוים שפסיכולוגיה פועלת בתוכו, המשגה אפיסטמולוגית מסוימת של נפש וקושי וכיוצב', ובשדה הזה אנחנו פועלים.

(וכהערת אגב, לא תמיד 'צריך טיפול'- אחד האקטים הטיפוליים המשמעותיים ביותר שאני עושה הוא להגיד להורים 'הילד לא צריך טיפול'. או להגיד 'הטיפול מיצה את עצמו, עכשיו המוקד הוא אחר'. גם סיום טיפול הוא חלק מהטיפול)

לשאלתך איך יודעים שטיפול השיג מטרה: אז קודם כל גם ההרגשה הסובייקטיבית של המטופל היא דבר חשוב. בייחוד אם הפנייה של המטופל נבעה מהרגשה סובייקטיבית לא-טובה, אז שיפור בהרגשה הזו הוא בהחלט מדד. גם ההערכה (ולא ההרגשה) של המטפל היא חשובה, אם כי היא ודאי לא מדד בלעדי.

מה שחשוב הוא לא 'מה המדד המוחלט', כי אין מדד מוחלט. כל טיפול ומטרתו-הוא. מה שחשוב הוא שיש מטרה, ומה שחשוב זו העובדה שמתייחסים בתוך הטיפול להגדרת המטרה ובוחנים מדי פעם את רמת ההישג שלה, עד כמה הטיפול משרת את המטרה או לא ומה תורם או פוגע ביכולתו לעשות את זה.

לכן מבחינתי טיפול להימשך חודש ולהימשך עשר שנים, זה לא משנה. השאלה היא האם יש לו מטרה וסכמת והאם התמשכות הטיפול משרתת את השגת המטרה או לא. ועדיף שהדברים הללו יעשו בצורה מוגדרת וברורה אחת לזמן מה, ולא רק כשמגיעים למשבר.

[אצלנו במרפאה, למשל, יש הערכה מחדש של כל טיפול אחד לשנה, כשאנחנו מתבקשים לא רק לתאר את מהלך הטיפול אלא גם להגדיר את המטרות מראש, ולבדוק בזמן הדיווח מה מידת ההשפעה של הטיפול ומה השינוי שחל, ולנמק למה אנחנו רוצים להמשיך בטיפול וכמה זמן. וכשיש ספקות, יש דיון בצוות והחלטה משותפת עם המטופל. וכל טיפול שנמשך יותר משנתיים מחייב אישור מיוחד של מנהל המרפאה וכו' וכו'.
זה לא אומר שאין טיפולים ממושכים יותר - זה רק אומר שחלק מהחינוך שאני מקבלת הוא להגדיר מראש מה מטרת הטיפול עבור המטופל, עבור ההורים ועבורי - ומה ההמלצות הטיפוליות שלי, שהן ממש לא בהכרח טיפול פסיכולוגי. יש דיון בצוות על ההמלצות ולאחר מכן שוב עם ההורים והילד. ובמידה ומתחיל טיפול, אני לומדת להמשיך ולבחון האם הטיפול משיג את המטרות האלה, אם כן - אז מתי לעצור, ואם לא - אז לחשוב איפה משהו מתפקשש. ואני יכולה להעיד שלא פעם השורה התחתונה היא שהטיפול לא מספיק / לא מתאים / לא המענה הנכון והאחריות שלי הייתה למצוא את מה שכן עובד ועוזר -- ושוב, זו עשייה לא פחות חשובה ולא פחות טיפולית, אבל היא נובעת בזכות הידע המקצועי וההבנה)

 

[22ק ו ס ם]

פה אני קצת חולק עלייך

אין ספק שצריך לטפל בכל מיני בעיות שצצות בחיים, אבל השאלה היא אם טיפול פסיכולוגי זה הפתרון. מה עם חברים, משפחה, התמודדות עצמית? אני לא מדבר על מקרים חמורים שבוודאי דורשים התערבות, אלא על מקרים כלליים יותר שטיפול לא ממוקד מיותר בעיניי (בטח כזה ארוך טווח). בעולם המערבי יש אובססיה עם טיפולים פסיכולוגיים, והם נתפסים ככאלו שיכולים להתמודד עם כל דבר בחיים. היומרה של הטיפולים הפסיכולוגיים חורגת מכל פרופורציה והיא סוג של נבואה שמגשימה עצמה. האם את יכולה לומר שאנשים סובלים היום מיותר בעיות מאשר בעבר? שהם פחות מאושרים או מתמודדים בצורה סבירה עם תלאות החיים? לפי כמות הטיפולים נראה שכן אבל זה רק בגלל התפיסה שטיפול יעיל להכל. במטרות מעורפלות כאלו, במה טיפול יהיה יעיל יותר משיחה שבועית עם חבר או בן משפחה? לטעמי, חייב להיות לטיפול מטרות ברורות וכאלו שניתנות לבחינה אמפירית אובייקטיבית ולא סובייקטיביות שהן מטבען מאוד מוטות בסיטואציה הזו. בשביל המחיר הגבוה מאוד שטיפול עולה לאורך זמן, ההישגים שלו חייבים להיות לא פחות מספקטקולריים וזה רחוק מלהיות ככה לדעתי.

 

[הילה_והגבר]

אתה כל הזמן מערב מחיר ויעילות.

אצלנו במרפאה מקבלים טיפול בחינם, זה אומר שאני יכולה להרשות לעצמי 'חוסר יעילות' ? ואם מליונר משלם על הטיפול וזה עבורו 'כסף קטן', אז יש לזה משמעות אחרת ?

עלות של טיפול היא פונקציה של כל מיני גורמים, שאף אחד מהם לא קשור במידת היעילות שלו.

אגב, אני גם לא מסכימה על נושא ה'שיחה עם חבר', מכל מיני סיבות - החל מכך שבטיפול מאוד ברור שהמטפל חיצוני לסיטואציה ונמצא כולו לטובת המטופל (מה שאי אפשר להגיד על חבר / בן משפחה), דרך חוקי האתיקה וכלה בהבנה מקצועית ונסיון מקצועי שבכ"ז תורמים ליכולת להבין, לעזור ולכוון. אבל זה דיון ארוך ואחר.

ואחרי שאמרתי את כל זה, ברור שאני מסכימה שיש אמונה מוגזמת ביכולת הטיפול לעזור - רובה, אגב, לא של המטפלים אלא דווקא של המטופלים...

 

[22ק ו ס ם]

תראי, המקרים שבהם מקבלים מטופלים בחינם מעטים

יחסית. ואם המחיר של טיפול באמת נמוך או בחינם, אז חלק גדול מהביקורת שלי באמת לא תקפה, כי הסיכוי לנזק מטיפול קטן. אבל הנקודה של עלות מול תועלת היא עקרונית. רוב האנשים משקיעים לא מעט כסף בטיפולים ועבורם המחיר הכספי הוא משמעותי. ברגע שהמחיר גבוה בכל שירות, אז התמורה צירכה להיות בהתאם.

אני מסכים שחברים או בני משפחה הם בעלי אינטרסים, השאלה היא, עד כמה שיחה איתם יכולה להועיל כמו טיפול או קרוב לזה.

לגבי המשפט האחרון שלך אני מסכים לגמרי ווזה קשור לעניין הסובייקטיביות. ברגע שיש אמונה כל כך גדולה בטיפול או במטפל אז האפקט של עצם הטיפול גבוה (מה שפחות מושג עם חברים למשל).

 

[הילה_והגבר]

אני לא מסכימה - יעילות לא קשורה במחיר

יש תרופות סופר יקרות אבל גם מאוד יעילות. הן יקרות כי משיקולים שונים הן לא נכללות בסל הבריאות. יש תרופות מאוד זולות שנכללות בסל הבריאות, אבל 'המחיר' שלהן מורכב יותר - תופעות לוואי, יעילות נמוכה יותר וכיוצב'. בכל טיפול יש מורכבות שכוללת גם את המחיר.

לטיפול יש הרבה מחירים - מחיר הפגישות עצמן, מחיר 'ביטול הזמן' (נניח שעתיים ברוטו בשבוע ?), מחיר נפשי-רגשי של כניסה למסגרת שהיא לא פשוטה, סטיגמה ועוד. וזה עוד בלי שאמרנו את הדבר הבסיסי: שאם טיפול הוא לא יעיל מספיק, או שהוא לא הדרך היעילה ביותר (יחסית) להתמודד עם הקושי, אז המחיר שלו הוא אי-טיפול אמיתי בבעיה.

גם כאשר הפגישות עצמן הן בחינם או במחיר מסובסד - הן צריכות להיות בעלות יעילות (יחסית, כמובן).וגם כשאני מנסה לחשוב מה אני ממליצה למטופל, אני לוקחת בחשבון שיקולים של עלות ותועלת - בין אם בתוך השדה הטיפולי (סוגים שונים של טיפול) ובין אם מחוץ לו.

נ.ב. ללא קשר ליעילות, שאני שמה כרגע בצד, אני מאמינה שטיפול צריך להיות נגיש. דווקא באוכלוסיות החלשות / מוחלשות יש הרבה צורך בתמיכה ובעבודה, ודווקא הן לא יכולות לעמוד בעלויות של טיפול פרטי. מבחינתי, עבודה במערכת הציבורית זה לא רק התמחות, זה משהו שיש בו הרבה אמונה ותחושת שליחות, ואני מקווה להמשיך בזה אח"כ.

 

[22ק ו ס ם]

אני אבהיר למה אני מתכוון

זה נכון שיש תרופות זולות שהן מאוד יעילות וזה באמת מעיד על יחס עלות-תועלת גבוה, משהו שהוא לטובת הלקוח. אבל עבור התרופות היקרות ביותר, רצוי שיהיו יעילות מאוד כי אחרת למה משלמים עליהם כל כך הרבה? רוב הטיפולים הפסיכולוגיים עולים הרבה מאוד לאורך זמן ולכן זו נראית לי ציפייה הגיונית שכתוצאה מטיפול כזה יהיו שינויים מרחיקי לכת אצל המטופל. בפועל, אני לא רואה שום ראייה לכך. זה אומר לדעתי שלאורך זמן, יש מה שנקרא תפוקה שולית פוחתת. זה גם נכון שזמן ומחיר רגשי באים בנוסף לכסף, אם כי הזמן לדעתי יחסית זניח. שעה או אפילו שעתיים בשבוע זה לא הרבה זמן.

לגבי הנגישות, אני מסכים לחלוטין. אני יודע שבארה"ב למשל יש עלייה בטיפולים אונליין (תחום שנוי במחלוקת כשלעצמו), ושיש תוכניות שבהם מטפלים תורמים שעה או שעתיים בשבוע למי שלא יכול להרשות לעצמו טיפול.