תובנות על טיפול פסיכולוגי

[הילה_והגבר]

גם בארץ יש דרכים רבות לטיפול מסובסד

בצורה לא-פורמלית אני יכולה להעיד שהרבה מהפסיכולוגים הבכירים מקבלים מטופל או שניים בדיוק בצורה הזו- חינם או כמעט חינם. יש עכשיו התארגנות של קבוצת המאבק למען הפסיכולוגיה הציבורית שמנסה לארגן רשימות מסודרות של מי שמוכן, וזה פרויקט מקסים.

יש עוד דרכים רבות להגיע לטיפול מסובסד או מוזל, אבל זו לא הנקודה, נכון ? כל מה שהתכוונתי הוא שטיפול צריך להצדיק את עצמו במנותק מהעלות שלו, ואני בהחלט בעד מחקר בתחום

 

[22ק ו ס ם]

שוב, אני מסכים חלקית

טיפול אכן צריך להיות נקודה, אבל זה מאוד משנה כמה משלמים. בשביל טיפול שעולה עשרות אלפי שקלים בסך הכל, אני יכול למצוא מעט מאוד מחלות או הפרעות שמצדיקות מחיר כזה, נניח דיכאון כבד. לעומת זאת, אם תגידי לי שיש מישהו ביישן שלא כל כך מצליח עם בנות ובשביל זה הוא שילם סכומים כאלו, אז גם אם הטיפול יעיל לדעתי זה לא מוצדק לשלם סכומים כאלו.

 

[הילה_והגבר]

נו טוב באופן מפתיע אנחנו לא מסכימים על הכל

מטופל עם דיכאון כבד ? שיתחיל טיפול תרופתי ואז נדבר. אני מודעת למגבלותיי, ואין שום הצדקה להכניס אותו לטיפול, דינמי או CBT, בלי גב פסיכיאטרי.

לעומת זאת -
תשאל את הבחור הביישן כמה הוא היה מוכן לשלם בשביל להצליח לצאת לדייטים וליצור קשר עם בחורה... ותגלה שהוא היה מוכן לשלם הרבה יותר ממה שזה עלה לו.

תשאל את הבחורה השמנה כמה היא הייתה מוכנה לשלם בשביל שיעזרו לה להתמודד עם הפרעת האכילה שהיא סובלת ממנה (שזה הרבה מעבר ל'סתם' דיאטה)... תגלה שלמרות שזה עלה לה הרבה, היא מרגישה שזה הציל את חייה.

תשאל את האמא של הנער שגונב ממנה כרטיסי אשראי ומפזר איומי אובדנות על ימין ועל שמאל כמה היא הייתה משלמת בשביל שיחזור ללכת לבי"ס...

תשאל את ההורים של הילד האוטיסט כמה הם היו משלמים בשביל שיעזרו לו ללמוד לבטא את הרגשות שלו בצורה ברורה יותר ושיעזרו להם להבין אותו קצת יותר --

ותחשוב שכל אחד מאלה זה טיפולים שאני הייתי מעורבת בהם -
בשניים מהם בהצלחה מרובה, בתקופה של חודשים עד שנה וקצת
באחד בתקופה ארוכה יותר ובהצלחה מרובה
ובאחד תקופה של כשנה וחצי ובהצלחה בינונית בלבד, לדעתי עוד שנה הייתה עושה עבודה הרבה יותר משמעותית ועדיין חלקית.

וכו' וכו'.

אתה יודע שמגיע הרגע שבו אנחנו לא מסכימים- וזה בסדר גמור בעיניי. אבל זה גם הרגע שעבורי, אישית, אני מעדיפה להיות בצד שעושה ונאבק ונותן את כל מה שאפשר בשביל ההצלחה של הטיפול מאשר בצד הביקורתי והפוסל (ושוב, זו לא אמירה אישית כלפיך, זו אמירה אישית כלפיי וכלפי מה שמשמעותי לי. אני מעדיפה, רגשית, אישית, להיות במקום הקליני החשוף לביקורת מאשר במקום האקדמי / תיאורטי המותח אותה, גם כשאני מסכימה להיבטים מסוימים בה).

 

[22ק ו ס ם]

ומה עם הטיפולים שלא עובדים?

לא נתקלתי עדיין במטפל שלא סבור שרוב הטיפולים שלו מוצלחים ועובדים וזה כמובן בעייתי מאוד. אנחנו שוב חוזרים לנושא של היעילות הלא מוכחת של טיפולים ולהרגשה שלך ושל המטופלים שטיפולים עובדים, שקשה להסיק ממנה משהו. את מציגה את הנושא כאילו זה מאבק בין כוחות האור לכוחות החושך, כשבצד אחד יש את האנשים הטובים שרוצים בשיפור מצבם של המטופלים, ובצד השני האנשים הרעים שרק מבקרים ולא עושים כלום. אבל מה אם אני ואחרים סבורים שלא הטיפול עצמו הוא זה שעוזר או שהוא לא מצדיק מחיר כזה? זה שאנשים אומרים שהם מוכנים לשלם הרבה למשהו, לא אומר שהוא באמת מצדיק את זה או שאין אלטרנטיבות אחרות. אנשים במצוקה יגידו הרבה דברים, אבל האם בתום הטיפול הם באמת חושבים שזה היה שווה את המחיר? ביישנות למשל היא בעייה שהייתה קיימת במשך כל ההיסטוריה האנושית. למה היא בכלל מצריכה טיפול פסיכולוגי ולא התמודדות טבעית כחלק מהחיים של כל אחד ואחד? הבעיתיות שאני רואה בטיפולים היא ביומרה לטפל בכל הבעיות, גדולות כקטנות, במקום לתת לאנשים ולחברה להתמודד איתם בעצמם. זה מוביל להסתמכות על מטפלים פגיעה בעצמאות של אנשים ופיתוח תלות בהם. הרי אני מניח שאת לא תטעני שהיום לאנשים יש יותר בעיות מאשר היו להם בעבר שמצריכות טיפול, או שאנשים סובלים יותר אם לא היו קיימים טיפולים בכלל.

ואגב, איך מתמחרים טיפול בכלל? למה טיפולים בעלי מחיר אחיד? הרי לתרופות שונות יש מחירם שונים, בין השאר בהתאם לסוג המחלה שהם מטפלים בה. את הרי לא לוקחת יותר כסף על בעיות חמורות יותר ופחות על בעיות קלות. ומה קורה אגב עם טיפולים של שנים שלא שיפרו במאום את מצבם של המטופלים? האם במקרה כזה לא סביר להחזיר למטופלים את כספם או לפחות לתת להם הנחה משמעותית? שוב, זה מצביע על הבעייתיות של הטיפול הפסיכודינמי ארוך הטווח. אולי הוא עובד ואולי לא אבל מאוד קשה לדעת בצורה אובייקטיבית.

 

[הילה_והגבר]

סורי ילדים בחופש + אחד מהם חולה

אתה מעלה הרבה נקודות חשובות ומעניינות, אם יהיה רלבנטי עוד שבוע נדבר

 

[22ק ו ס ם]

אוקיי, רק תפתחי תרד חדש כי אנחנו פה לבד

 

[sense9]

האם ישנם נתונים סטטיסיים (בעיקר מקומיים)

לגבי מספר טיפולים שלאחריהם המטופל כבר מראה שיפור ניכר במצבו?

אני מניחה שזה לא דומה לתוצאה שלאחר סיום הטיפול בהצלחה (עד כמה באמת המטפלים מיידעים את המטופל שזה הזמן לעשות סטופ, ומכאן הבחירה אם להמשיך או לא, נתונה בידיו?) וכמובן שזה תלוי גם בסוג הבעיה ועוצמתה, ומטרות הטיפול שהוגדרו(?) מראש.

מה משך הזמן הממוצע/האופטימלי לטיפול?

 

[הילה_והגבר]

לצערי, זה נושא מאוד בעייתי בישראל היום

כי הוא יושב על נקודת מחלוקת גדולה ועמוקה יותר סביב מהות העבודה הפסיכולוגית והפרופסיה כולה. אני מקווה שבשלב מסוים יתגברו על המשבר הנוכחי ויגיעו למצב שבו אפשר לחקור גם את הנושא הזה.

מנסיוני המאוד מוגבל ומצומצם (באמת, אין פה התחסדות), מרבית הטיפולים שראיתי שהביאו לשינוי נעו בין שנה ומשהו לשנתיים ומשהו. מאידך, ככל שהקושי ראשוני יותר (התחיל מוקדם יותר), ככל שיש עוד מורכבויות ברקע (לדוג' משפחה שלא משתפת פעולה), ככל שיש יותר התנגדות של המטופל או הסביבה - דברים עלולים לקחת יותר זמן או להחזיק פחות לאחר סיום מוקדם מדי.

 

[אורןr]

דימוי עצמי נמוך

העלית נקודה חשובה...אבל אני רוצה לנגוע בבטחון עצמי ולא בדימוי עצמי.
איך בכלל טיפול פסיכולוגי יכול להעלות בטחון עצמי או לעזור בזה?? נראה לי שאם יש מטופל שיודע להצביע בדיוק מה הנקודות הבעיתיות בחייו ורוב הפתרונות אינם תלויים בו אלא בסביבתו, מה כבר יכול להציע טיפול פסיכולוגי לאדם כזה?

 

[הילה_והגבר]

אין תשובה אחת, אני מניחה שזה ברור לך.

קודם כל, ביטחון עצמי נשען (גם) על דימוי עצמי חיובי, אבל נניח את זה לרגע בצד.

אתה מעלה פה כל מיני שאלות שהתשובה אליהן אינה חד משמעית.
איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור להעלות בטחון עצמי ? תלוי בסיבה לחוסר הביטחון העצמי. לפעמים אפשר לסייע בהתמודדות עם הגורם עצמו, לפעמים מדובר בחרדה ואז ההתמודדות היא מול החרדה עצמה, לפעמים מדובר בדפוסי חשיבה, התנהגות או חווייה ש'התקבעו' ואז העבודה היא משם, לפעמים יש מציאות של התנסויות שליליות ואפשר לנסות לשנות אותה, בין אם ע"י התנסויות אחרות או ע"י התמודדות אחרת עם ההתנסות -- וזה רק על קצה המזלג.

ולחצי השני של השאלה - אני לא יודעת מה הקושי או המצוקה של אדם שרואה את הבעייתיות בחייו ושהפתרונות נעוצים בסביבתו. אבל אני יכולה לשער שלפחות חלק מזה נובע מכך שהוא 'תקוע' בכך שכל הפתרונות הם בחוץ, ושום דבר לא תלוי בו. עולה השאלה - למה ? כמה מזה מציאות שצריך ללמוד להשלים איתה ולהתמודד איתה בצורה חיובית יותר (לדוג' את ההורים שלך סביר שלא נשנה, את איך אתה מגיב אליהם אפשר לשנות), כמה מזה זה השלכות על הסביבה ו/או בריחה מאחריות ואז שואלים למה ומתמודדים עם התשובה ועוד ועוד.

בקיצור, הכותרת 'חוסר ביטחון עצמי' היא 'סימפטום', בדיוק כמו חום או שיעול. זה יכול להיות וירוס קליל וזה יכול להיות דלקת ריאות. צריך להכיר קצת יותר, להבין קצת יותר, ומשם לבחור בדרך המתאימה לכל אדם.

ואגב, בניגוד לדלקת ריאות, גם כשה'בסיס' דומה, הטיפול צריך להתאים גם לאדם, ולא כל אדם בנוי לכל גישה טיפולית... בקיצור -- אין לי תשובה, סורי.